פרופ' דורית ארם
מומחית הורות בגיל הרך
ראש המעבדה לחקר הגיל הרך בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב, וראש מגמת הייעוץ החינוכי. מחקריה מתמקדים בהבנת מקומו של תיווך המבוגרים בהתפתחות ילדים
פרופ' דורית ארם, אנחנו נמצאים בימים של חוסר ודאות סביב גורלם של החטופים. הדיווחים השונים מתעתעים באזרחים ובמשפחות, והסטרס הלאומי המהול בתקווה מחלחל גם להורים ולילדיהם. נדמה שגם המרחב הציבורי לא שקט - ברחובות, במרכזים המסחריים, בגינות השעשועים - המלחמה והחטופים פוגשים אותנו מכל עבר. מצד אחד, מובן שנדרשת הנכחה של הדברים היכן שרק אפשר; ואילו מצד שני - אני שומע על יותר ויותר הורים, שמספרים כי המרחב הציבורי לא מיטיב עם בריאות הנפש של ילדם. אחת מהנשים שבעלה חטוף בעזה, סיפרה בעבר שהיא מנסה למנוע את המפגש של ילדיה עם שלטי החטופים. מהן המחשבות שלך בנושא?
"ברור לכולנו שיש מלחמה באוויר. המלחמה היא פה, נוכחת, ואנחנו רואים אותה בכל מקום. במקביל, ברור לכולנו שאנחנו גם חיים את חיי היום־יום שלנו. הילדים הולכים לגן, לבית הספר, והוריהם מגיעים לעבודה. ילדים גם הולכים למרפאות ונחשפים שם לפרסומות ולשידורי הטלוויזיה - שעוסקים השכם והערב במלחמה ובמצב החטופים. כולם מתנהלים ומתניידים במרחב הציבורי.
"ברחובות ניצבים כיסאות צהובים, לצידם דגלי ישראל עם סרטים צהובים, וגם הכיכרות נצבעו בצהוב ובהן תמונות החטופים. אני נזכרת שהלכתי עם נכדותיי לפארק רמת גן, ולאורך כל הדרך נתקלנו בתמונות חטופים ובהסברים עליהם. כך גם בכיכר דיזנגוף בתל אביב".
לקראת השיחה שלנו דיברתי עם לא מעט הורים, שמספרים שבכל הקשור לקשר שבין הסביבה למצב ילדיהם - הדאגה שלהם רבה. אחד מהם אמר לי, בדומה לאותה אם שבעלה חטוף: "לפני כיכרות חטופים אני עושה מעקף. לא רוצה שהילד שלי ייחשף לזה".
"זה ממש מובן, כי בסך הכל כולנו רוצים שלילדים שלנו יהיו חיים שקטים ונעימים. גם כך יש להם אזעקות ופיצוצים, והורים שהולכים למילואים. לצד זה, יש לנו רגשות אשם על העולם שבו הם חיים, על המקום הקשה שבו הם חיים. לכן חשוב שנדע מראש מה לומר וכיצד להתנהג.
"האם היינו רוצים, תיאורטית, למנוע סיטואציות כאלה? באופן אישי אני לא חושבת שאנחנו צריכים להסתיר מילדינו את הסביבה שבה אנחנו חיים. והחטופים הם חלק מהסביבה שלנו, חלק מהחיים שלנו, ועצם היותם נוכחים במרחב הציבורי מעיד עלינו כעל חברה מוסרית יותר, אמפתית, שרואה את האחר ואומרת 'אנחנו איתכם, ולא שוכחים אתכם'".
דילמת הכיכר
כשאת מסתכלת על מדינות אחרות ברחבי העולם - האם המרחב הציבורי כאן הוא מרחב נורמלי, מותאם לילדים?
"לכל מדינה האתגרים שלה. אתה יכול ללכת לתומך במקום כמו מנהטן ולראות, להבדיל אלפי הבדלות, הומלסים. מה אומרים לילדים במצב כזה? זה מעלה הרבה שאלות שגם סביבן צריך וחשוב ליצור שיח. יש שכונות בפריז, בלונדון או בברלין, שבהן אפשר לראות יצירות גרפיטי שאינן נוחות למתבונן. המציאות תמיד תזמן לנו אתגרים, אבל אופן ההתמודדות מולם תלוי בנו.
"קרוב משפחה שלי טס לאילת עם ילדיו. הם צללו באחד החופים, ומתחת לפני המים נתקלו בספינה טרופה ועליה תמונות חטופים. אז יצא שהילדים ראו מדבקות חטופים על ספינה טרופה בקרקעית הים. זה מדגיש כמה המרחב הציבורי כאן קשה, מורכב ומאתגר, אבל מה החלופה?
"אז יש הורים שמנסים שלא לחשוף את הילדים שלהם לדברים האלה, אבל אין לנו באמת לאן לברוח מזה, לא מתחת למים ולא גבוה בשמיים. אפילו בנתב"ג ובמטוסים השונים אפשר לראות סממנים למלחמה ולחטופים. שמעתי על אמא שאמרה לגננת שלא לדבר עם ילדי הגן על חטופים. אותה אמא סיפרה לילדיה שתמונות החטופים הן ילדים שיש להם יום הולדת".
מה חשבת על זה כאשת מקצוע?
"זה ניסיון עקר, כי אין לנו דרך להתעלם מהמתרחש, זה בלתי אפשרי. הצטערתי עבור הילדים שלה. הבנתי שהגננת לא יכולה לקבל כזו אמירה, כי יש עוד ילדים בגן, ואי אפשר למנוע מהם שיח בנושא. למשל: יש ילדים שמתחילים לשחק בחטופים, גם זה קורה. אי אפשר לייצר סביבה סטרילית, זו לא המטרה ולא זה מה שישפר את הבריאות הנפשית שלנו ושל ילדינו. הדברים הרבה יותר טובים כשמסבירים אותם. לדיבור ולשיחה יש איכות מרפאת. זה נכון גם לגבי גירושים, מחלות וקשיים אחרים. אי אפשר לשנות את המציאות, אלא את האופן שבו אנחנו תופסים אותה ומגיבים לה. עלינו להביט בה נכוחה, ולוודא שאנחנו לא מגיבים בפחד או בזעם שעלולים לפגוע בנו".
זה חשוב באופן מיוחד כשזה נוגע לילדינו. הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט אמר שמבטה של האם כלפי ילדה הוא עבורו מראה רגשית. מצד שני, הרבה הורים כן נבהלים, וודאי שאי אפשר להאשים אותם.
"בידי ההורים ההחלטה מתי לדבר עם ילדיהם על נושאים רגישים, וודאי שזה לא צריך לקרות בכל יום. אפשר להתייחס כשהילד שואל, ובהתאם לבגרות הרגשית של הילד ולגילו - להסביר גם על המאמצים לשחרור החטופים, על כך שיש אנשים שנמצאים כרגע רחוק מהבית שלהם כי אנשים רעים לקחו אותם, והמדינה שלנו מנסה להחזיר אותם; ואם ילד לא שואל, אפשר גם לא להתייחס".
השתיקה הזו עלולה להלחיץ ולהבהיל הורים - ליצור תחושה כאילו הם מסתירים מילדיהם מציאות מרכזית, קריטית.
"אם מפתחים שיח, חשוב לעשות זאת בסיטואציה נוחה: בבית, במגרש המשחקים, כשיושבים בבית הקפה. לשאול אותם על הכיכר שעברנו בה, ולהסביר להם שהכיסאות בה נועדו לזכור אנשים שנלקחו מפה, וחשוב לנו שלא לשכוח אותם ולהחזיר אותם הביתה".
בהתנתקות דיברו על כמה יש להימנע מלהביא ילדים להפגנות. מה דעתך על כך עכשיו?
"נדרשים פה מנהיגות, שותפות ותיאום בין בני הזוג, שעוד נרחיב עליהם בהמשך. עלינו להחליט אם הם הולכים, באיזה גיל הם הולכים ולאיזה סוג של הפגנה. ודאי שלא הייתי לוקחת ילדים בני 4-3 להפגנות. החל מגיל 7, בהתאם לבשלות הרגשית של הילד, זו החלטה של ההורים, וכמובן צריך להכין אותם, להסביר להם מראש לקראת מה הולכים, וכל הזמן לתווך להם את המתרחש, כי זו יכולה להיות גם חוויה מבהילה של איבוד שליטה.
"אם לוקחים ילדים להפגנה, יש להביא בחשבון שלילדים יהיו שאלות רבות בעקבותיה. ההורים צריכים לקבל אחריות, וזה לא תמיד פשוט בסביבה אמוציונלית של מפגינים רבים, אמוציות שגם הילדים וגם ההורים סופגים. במקרים כאלה הפגנת רגש ליד ילד היא טובה, כל עוד היא נעשית באופן סביר ומווסת יחסית; אבל אם הורה יודע שהוא נוטה לאבד שליטה ובוכה ללא הכר בהפגנות, זה כמובן ממש לא מומלץ. קודם כל על המבוגר לשמש דוגמה לשליטה".
"הבובות לא רגועות"
במחקר שלכם גיליתם ש־86 אחוזים מהילדים שואלים שאלות הקשורות למלחמה, והשאלות שלהם מדהימות למדי.
"במחקר שערכנו במעבדה בשיתוף עם גליה מעודד קראבאנוב וירדן גרשון, ילדים רבים מתחת לגיל 8 שאלו שאלות מגוונות: מה זו אזעקה? מי מפעיל אותה? מי יורה עלינו? מי הם החות'ים? האם נספיק להגיע לממ"ד? מתי תיגמר המלחמה ולמה יש מלחמה? מה הם הכיסאות הצהובים? האם גם אותי יכולים לחטוף? האם נמות? וגם שאלות מוסריות בסגנון: למה לא מדברים במקום להילחם? מי הרעים? למה הם רוצים להרוג אותנו? למה אי אפשר להיות פשוט חברים? ילדים שאלו גם שאלה מדהימה: האם הילדים שנחטפו הולכים לגן בעזה?"
כל כך תמים.
"וראוי שההורים יידעו לענות, כי אי אפשר לפטור אותם בלא כלום".
מה ענו ההורים לפי המחקר שלכם?
"ראיינו 470 הורים. אז יש הורים שמכחישים, ואומרים 'זו לא אזעקה, זה אמבולנס'. ויש הורים שעונים בצורה עניינית ומרגיעה יותר. מרבית ההורים דיווחו כי ניהלו שיחות יזומות, השיבו לשאלות הילדים, וחלקם נעזרו בסיפורים כתובים או מומצאים, ולעיתים גם במצגות ובסרטונים, וזאת תוך צמצום חשיפה לפרטים קשים, עיבוד רגשי ונרמול תחושות פחד. תמות מרכזיות היו, למשל, שהאזעקה שומרת עלינו, ואילו המלחמה תוארה כ'ריב בין קבוצות שלא הצליחו להגיע להסכמה'.
"אגב, באמצעות סיפור שעיבדנו בנושא המלחמה ושמטרתו להנגיש את האירועים לילדים, מרבית ההורים חשבו שהמצבים המתוארים בו - אזעקה בבית, בגן ובכביש - יכולים לסייע להם להסביר את המצב במידה רבה (50 אחוזים) או מועטה (46 אחוזים)".
מה עוד יכול לסייע?
"אנחנו יודעים שתקשורת מיטבית בתוך המשפחה והתמודדות משותפת עם אתגרים מחזקים את החוסן ההורי ותורמים לרווחת המשפחה. אני ממליצה להיעזר במודל מחומש ההורות, מודל שפיתחנו להדרכה הורית ושכולל חמישה עקרונות של הורות מיטיבה: שותפות בין המטפלים בילד, מנהיגות הורית, התנהגויות של אהבה, עידוד לעצמאות והנהגת כללים. חשוב לציין שהמודל מדבר על התנהגויות הוריות.
"בפועל, ככל שההורים הפגינו שותפות - כלומר היו שותפים מלאים לקבלת החלטות, הראו מנהיגות בקבלת ההחלטות שלהם ובמחשבה על דרך ההתארגנות; הביעו יותר התנהגויות אהבה כלפי ילדיהם - במגע, במבט או במילים; נתנו לילדים תחושת עצמאות גדולה יותר; הנחילו כללים ברורים יותר בבית והובילו קו חינוכי ברור - כך ראינו שהרווחה של ההורים עלתה. כלומר, הסיפוק מההורות ותחושת המסוגלות ההורית עלו. וככל שהרווחה ההורית גבוהה, כך גם רווחת הילדים גבוהה".
מה לגבי המנהיגות ההורית?
"באחת הפעמים תפסה אותי אזעקה עם ילדה בת 4, באמצע הפארק. אלה הם בדיוק הרגעים שבהם הורים, וגם סבים וסבתות, נדרשים לגלות מנהיגות, לתכנן התנהגות, לשמור על ויסות ושליטה ולתת לילדים הסבר, לצד ודאות סבירה. ילדים צריכים לפתח תחושת שליטה יחסית במצב, ואפשר לפתח אותה בין השאר על ידי הסברים חוזרים ונשנים".
וגם על ידי העידוד לעצמאות שהזכרת.
"ואפשר ליישם זאת באמצעות משימות. למשל, להעניק לילדים חוויה שהם בני יכולת. אם ילד דואג לחטופים או מוטרד ממצבם, הוא יכול לצייר ציור ולהדביק על אחד הכיסאות במיצגי החטופים. זה יפחית את החרדה סביב מיצגים כאלה ואחרים, יהפוך את הילד לשותף ולא למתבונן מהצד, ולכן גם ייתן לו תחושת שליטה גדולה יותר. יצירתיות סביב הנושאים האלה היא חשובה, כמו גם השיח מול הילדים ושמירה על שגרה שמהווה עוגן".
מה לגבי הורים שלא השתמשו בעקרונות המחומש?
"הורים שלא השתמשו בעקרונות האלה הרגישו יותר תחושת אשם. זה חשוב משום שהילדים רואים את החיים דרך עיני הוריהם. יש ניסוי קלאסי בפסיכולוגיה, שבו תינוקות מתבקשים לזחול על מה שנדמה כ'צוק ויזואלי'. כשהורים חייכו ועודדו את התינוקות שלהם לעבור את ה'צוק', שהיה למעשה שולחן שקוף שהורם כמטר מהרצפה, יותר תינוקות חצו את ה'צוק', וגם הראו פחות סימני מצוקה או היסוס, ולעיתים אף זחלו בביטחון לעבר ההורה.
"כך שתחושות ההורים והבעות פניהם הן גורם מכריע בחיי תינוקות וילדים, וכנראה גם בחיי אנשים בוגרים. ראינו את זה, כאמור, גם במחקר שלנו: ככל שהחוויה של ההורים טובה יותר, כך החוויה של הילדים טובה יותר, עם פחות לחץ, מצוקה ופחדים. זה כל כך פשוט, על פניו".
ומצד שני - זה בכלל לא פשוט להיות ברווחה נפשית גבוהה בתקופה כזאת.
"אבל יש גם הפתעות טובות: נתקלנו בילדה בת כשנתיים שמחזיקה את הבובות ואומרת 'הבובות לא רגועות עכשיו... רגע, רגע... אני חייבת להרגיע אותן...' ואז היא ליטפה את הבובות ואמרה להן 'הכל בסדר'.
מצד שני, וזה מתייחס בצורה ישירה יותר לשאלה שלך, הרבה הורים הפכו את הילדים למגן שלהם. הם העבירו ילדים קטנים לישון במיטת ההורים לא משום שהילדים צריכים את זה, אלא משום שההורים רוצים את זה. הרי כשאבא במילואים, הכי נוח לאמא לקחת את הילדים לישון איתה במיטה. אבל אלה הרגעים שאנחנו צריכים לזכור מי מטפל במי. דווקא עכשיו התנהגויות הוריות מיטיבות מהוות גורם חוסן. דווקא עכשיו, יותר מתמיד, חשוב מאוד לסייע להורים, לשוחח איתם על תפקידם ההורי ולתת בידיהם כלים שיאפשרו הורות מיטבית".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il