ענת אנגרסט: "מתן נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, דימם בין חיים למוות"

המונים הגיעו הערב (שבת) לכיכר החטופים בתל אביב למחאה ולעצרת השבועית בהשתתפות משפחות חטופים חללים ומשפחות של שורדי שבי.

ענת אנגרסט, אימו של שורד השבי מתן אנגרסט שביום חמישי האחרון שב לביתו שבקריית ביאליק אמרה על הבמה כי "אחרי שנתיים ללא אוויר מתן חזר הביתה, חזר לחיים ואנחנו חזרנו לנשום".

"אמא, העיקר שאני כאן"

ענת הדגישה כי "מתן נשם את נשמתם האחרונה של סמל תומר ליבוביץ', סרן דניאל פרץ וסמ"ר איתי חן וכי הוא מרגיש אותם חיים בתוכו. מתן, כלוחם בשבי, נאלץ להתמודד עם חקירות אימה במרתפי המנהרות, כשהוא פצוע קשה מדמם בין חיים למוות חודשים ארוכים".

אימו של מתן הוסיפה: "על גופו (של מתן) צלקות גבורה. לי כאמא לא פשוט להסתכל עליהן ולדמיין מה עבר. הוא עוד לא מספר, שומר עליי, הוא אומר לי 'עזבי אמא, העיקר שאני כאן'. אבל עיניו נשטפות דמעות כשהוא נזכר שאיתי עדיין שם. בכל הזדמנות הוא אומר שהוא רוצה לעלות על מדים ולהחזיר אותו כי זה צורך קיומי שלו. והצורך הקיומי של מתן הוא הצורך הקיומי של 13 משפחות שעדין מחכות ליקיריהן שיחזרו".

"בתוך התופת מחלחלת ההבנה"

רותם קופר, בנו של עמירם קופר: "עד החטוף האחרון. שבעה גברים, מיוזעים, מותשים. הצעיר שבהם בן 35, המבוגר בן 85. חודשים ארוכים חלפו מאז שוחררו הנשים והילדים, שחלקו איתם חללים צפופים, אפלים, מצחינים. והם - נותרו מאחור. נלקחו קילומטרים מערבה, לתוך מחילה צרה, פחות ממטר רוחבה. אי אפשר לעמוד, אי אפשר לזוז. מרותקים למזרונים מעופשים, בצד אחד, שלולית שופכין. בצד השני, ג’ריקן מים שלא ראויים לשתייה.

"ובתוך המהומה, ההבנה מחלחלת - מזה, כנראה, כבר אין חזרה. הרעש מתרחק. האדמה נרגעת. נשימה זהירה חוזרת. אך הם אינם יודעים, שאחת מהפצצות חדרה בדיוק אל חלל המנהרה, מעבר לדלת הפלדה. דממת מוות משתלטת על המנהרה. ורק האבק הדק צונח לאיטו, על גופות חטופים חסרי חיים, על מזרונים מעופשים. נצורים, בסרקופג עזתי מקולל. מחכים לחיילים אמיצים, שיחלצו אותם, שיספרו את סיפורם, שיעידו על גורלם, שיחשפו את ההפקרות, את העלבון, את הבגידה".

"חלמנו לטייל יחד"

נירה שרעבי, אלמנתו של יוסי שרעבי: "תמיד חלמנו לטייל יחד בתאילנד. טיילנו המון לאורך השנים, אבל את הטיול הזה לא הספקנו. יוסי האהוב שלנו נחטף, נרצח בשבי, ומאז העולם שלנו התהפך. התלבטנו מאוד איך, והאם… ובהחלטה אמיצה, החלטנו אני והבנות, יובל, אופיר ואורן, שאנחנו יוצאות למסע שתכננו. והיית איתנו, יוסי, בכל דרך אפשרית".

נירה הוסיפה: "הכאב שלנו עצום. כל עוד לא חזרת אלינו, יכולנו להחזיק שביב של תקווה, גם אם הבנו שאין. האובדן שלך היה אובדן עמום. כזה שאין לו אחיזה במציאות, כזה שמשאיר מקום לספקות בתוך המערבולת של העצב. עכשיו אין לנו איך לחמוק אפילו לרגע מהאמת הנוראית - זה נגמר".

"עוד יומיים ניפרד מאבא"

אופיר שרעבי, בתו של יוסי: "בעוד יומיים ניפרד מאבא שלי, האדם הכי חשוב שהיה לנו בחיים. בתוך השנתיים האלה עברנו כל כך הרבה. המעבר מתקווה לחיבוק, להמתנה לקבר, הוא כל כך קשה. אבא היה בחיים וחזר מת. בזמן הזה הפכנו, כל משפחות החטופים, למשפחה אחת גדולה. כולנו נאבקים ביחד ומרימים אחד את השני ברגעים קשים. הם האנשים שיכולים להבין הכי טוב מה עובר עליי.

"אבא לימד אותנו שבשביל משפחה עושים הכל. אני אעשה הכל בשביל משפחות החטופים. כדי שעלמה אור תוכל להיפרד מאבא שלה דרור, כדי שהדר דניאל תוכל להיפרד מאח שלה עוז, כדי שהילדים והנכדים של מני גודארד יוכלו להיפרד ממנו, וכדי שהמשפחה של סהר ברוך תוכל להיפרד ממנו. כדי שכל משפחות החטופים שלא הוחזרו יוכלו לקבל את המינימום של המינימום - קבר".

"740 יום של תקווה התפוצצו ברגע"

אלון נמרודי, אביו של סמ"ר תמיר נמרודי ז"ל: "אני אלון נמרודי, אביו של סמל ראשון תמיר נמרודי ז"ל שעד לפני כ־10 ימים היה חטוף בעזה. 740 ימים של תקווה התפוצצו לנו ברגע אחד עם קבלת ההודעה שגופתו הושבה לארץ. חוסר הידיעה על גורלו הוציא אותנו מדעתנו, לא נתן מנוח. ואין מזור עם השבתו ארצה, לא כך ציפינו, לא לכך קיווינו.

"על מדינת ישראל מוטלת האחריות להשיב את כל 13 החטופים שנותרו מאחור. אין שווים ושווים פחות. יש לנקוט בכל סנקציה אפשרית נגד ארגון הטרור חמאס שמפר את ההסכם פעם אחר פעם ולדרוש למלא את הסעיף הראשון בהסכם עד תומו - השבת כל החטופים כולם".

"בלי צבא, בלי מדינה"

נעם כץ, בתו של ליאור רודאיף: "אבא וטל חיימי יצאו יחד בבוקר 7 באוקטובר, צמד בכיתת הכוננות של הקיבוץ. קצת אחרי השעה 9:00 בבוקר הם מצאו את עצמם עומדים לבד, בלי צבא, בלי מדינה, בלי גיבוי. הם נלחמו עד הרגע האחרון. בסיומו של אותו קרב, כשכיתת הכוננות הצילה את ניר יצחק, אבא וטל נחטפו יחד לעזה. הם נלקחו כפרס, פרס שנלקח על ידי מי שניצחו אותנו באותו בוקר. השבוע טל הוחזר, ואבא, אבא עדיין שם".

נעם ביקשה מהקהל: "תדמיינו שבת אחת בלי למהר לעצרת, בלי ללבוש חולצות חטופים, בלי להוציא את השלט מהאוטו. שבת אחת שבה כל, אבל כל, החטופים כבר בבית. שבת של נשימה. של ריפוי. של שקט. אתם מצליחים לדמיין את זה? אני מצליחה".

"עמרי בטח מקלח עכשיו את הבנות"

לישי מירן לביא, אשתו של שורד השבי עמרי מירן: "אני לא מאמינה שאני יכולה להגיד את זה, אבל עמרי הערב בבית שומר על הבנות. הם כנראה יושבים עכשיו סביב השולחן, אוכלים ארוחת ערב, אחרי מקלחת. הוא עוד מעט ישכיב אותן לישון, ויספר להן סיפור לפני שינה. התמונה הזו היא כבר לא חלום עכשיו, זו המציאות וזה בזכותכם אנשים טובים.

"לפני כמה ימים, רוני ועלמא שאלו אותנו אם כבר אפשר להוריד את המגנטים מהאוטו. הורדנו את המגנטים של עמרי, אבל את המגנט עם הכיתוב הצהוב "עד החטוף האחרון" והתמונה של ליאור רודאיף - הסברנו להן שעדיין לא. אמרנו להן שנכון שאבא עמרי חזר, אבל אבא ליאור של נדבי עדיין לא חזר. שאולי המשפחה שלנו סיימה לחכות, אבל חלקים אחרים במשפחה המורחבת שלנו עדיין מחכים - ושאנחנו מחכים יחד איתם".

משה לביא, אחיה של לישי מירן לביא: "זו הפעם הראשונה שאני עומד כאן מלמעלה, לא איתכם ולא מאחורי הבמה, בכיכר החטופים. בשנתיים האחרונות פעלתי בעיקר מעבר לים - כנציג המשפחות, לצד משפחות רבות אחרות. אני עומד כאן מתוך תודה כאח וכדוד לכוחות הביטחון, לכם - ולכל מי שהקריב והשתתף במאבק בדרכו כדי להחזיר למשפחתנו ולמשפחות רבות אור ושמחה. כאזרח המדינה, אני גאה לעמוד לצידכם במאבק עד השבתו של החטוף האחרון".