אישי או בעלי? בואו נראה מה התנ"ך אומר

עברית היא שפה קצת שוביניסטית. החלוקה בין זכר לנקבה, שלא קיימת באנגלית למשל, יוצרת לא פעם אפליה והבחנה גם בלי שהתכוונו לכך. כך גם הקביעה כי הלשון הסתמית היא לשון זכר, מוציאה לא פעם את הנשים מן הכלל. אחת הדוגמאות הידועות לבעייתיות הלשונית הזו היא המילה "בעל". מוזר וצורם לשמוע אישה שמכנה את בן הזוג שלה במילה שמסמלת בעלות ושליטה, כאילו היתה חלילה חיית מחמד או חפץ. אלא שהאלטרנטיביות הלשוניות - בן זוגי, האיש שלי, או כל מיני הצעות דומות, רחוקות מלהתקבל בציבור.

בשנים האחרונות הולך ומתגבר הדיבור הפמיניסטי, שמבקש לתקן את העיוותים הללו, אבל לא פעם נתקלת ההקפדה הזו בכך שמדובר ברגישות מוגזמת, וכי "לא צריך לעשות עניין מכל דבר קטן". יש לי הרושם שלפעמים הקולות הללו מעוררים אפילו כעס ואנטגוניזם בקרב השומעים, שמוחים על כך שרואים בצורת הדיבור המקובלת אפליה מגדרית. דיבור מתוקן מבחינה מגדרית נתפס כחידוש דקדקני וקנטרני, כזה שנתפס לשטויות.

אלא שעיון בהפטרה של פרשת "במדבר" מגלה שאת הסוגיה לא המציאה ח"כ מיכאלי, וגם לא החוקרות בחוג למגדר, אלא כבר הנביא הושע. בין שאר הבטחות הגאולה העתידיות שמבטיח הנביא לאחרית הימים, מופיעה גם ההבטחה - "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח). המילה "בעלי" עתידה לצאת מהז'רגון המקובל, ואת מקומה תתפוס המילה "אישי".

אין הרבה נבואות שזכיתי לראות מתגשמות במלואן בימי חיי, כאלו שממש זכיתי לחיות בדור שבו דברי הנביא הופכים למציאות ריאלית. והפסוק המוכר הזה הוא כנראה אחת הדוגמאות המופלאות לנבואה שכזו. אלא שהוא מצוטט בדרך כלל בהקשר הזוגי־פמיניסטי, אך הנקודה המסעירה שבו אינה המשל אלא דווקא הנמשל - הנביא מתאר את הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל וקובע כי החיבה עתידה להחליף את הסמכות. בלשונו הזהב של רש"י: "תעבדוני מאהבה ולא מיראה. אישי - לשון אישות וחיבת נעורים, בעלי - לשון אדנות ומורא" (פירוש רש"י, הושע ב).

הקב"ה הוא אינסופי וכוחו בלתי מוגבל. לאדם בעולם של פעם היה קל יחסית להתחבר לרעיון הזה, משום ש"כוח בלתי מוגבל" היה דבר שהוא פגש על בסיס יומיומי - לבעל היה כוח בלתי מוגבל על נשותיו, לאבא היה כוח בלתי מוגבל על ילדיו, וכך גם למלך על נתיניו, למפקד על חייליו, למורה על תלמידיו ולאדון על עבדיו. בעולם כזה קל לדמיין ולדמות אל שמצייתים לו ללא עוררין, שמקבלים את סמכותו גם כשהיא אינה נוחה ושמקיימים את דברו גם כשאין הוא מתיישב על ליבנו ודעתנו.

בעולם שלנו - המלך איבד את כוחו בגלל הדמוקרטיה, הבעל איבד את כוחו בגלל הפמיניזם, האבא איבד את כוחו בגלל האגודה לזכויות הילד, האדון איבד את כוחו בגלל ביטול העבדות, המורים איבדו את כוחם בגלל מועצות התלמידים, והמפקדים איבדו את כוחם בגלל כרמלה מנשה...

לכל אלו עדיין יש כוח, אבל אחר לגמרי - עדין, מתחשב ומתון שבעתיים. כזה שנזקק יותר לחיבור ופחות לסמכות. פחות יראה ויותר אהבה. כזה שכדי להשליט את מרותו הוא נזקק ליותר דיבור ושכנוע ולפחות ענישה וכפייה. מערכת יחסים שלובשת אופי אחר לחלוטין וצורת שיח שונה בתכלית. לפעמים נראה לי שהיראה ככלי חינוכי קצת עברה מהעולם. אם עוד יש יראה כלשהי במערכות היחסים שבין הורים לילדים או בין מורים לתלמידים, הרי היא החליפה צד - הפעם אלו ההורים והמורים שיראים מהנוער, ולא להפך.

אין ספק שבעולם כזה הרבה יותר קשה להיות מורה והורה, מפקד, מנהל או מלך. הרבה יותר קשה ליצור נאמנות לדרך או ציות כללים. ולמרות זאת, נראה לי שאף אחד מאיתנו לא באמת מתגעגע לציות של העולם העתיק, שהיה אכזרי ואלים ומרושע כל כך.

אוהבים לקונן אצלנו על "אובדן הסמכות", על "התמעטות הדורות" ועל הנוער שלא ממהר לקבל מרות. על כך שהם מחפשים חוויה וחיבור ומסרבים לנאמנות עיוורת. ואין ספק - זה אכן אתגר אדיר. כנראה האתגר של דורנו בה"א הידיעה. אבל תקשיבו היטב לנביא הושע - הוא מזכיר לנו שזה אתגר של גאולה.