1. כיכר סן פייטרו לבשה חג, והדרכים נחסמו מבעוד מועד לקראת טקס השבעתו של האפיפיור לאו ה-14. באחד משערי הוותיקן קיבל את פנינו כהן דת האחראי על הקשרים עם היהודים.
לפניי ישבו הרב הראשי של רומא, שמואל דיזניי, מנכ"ל הרבנות הראשית לשעבר, עודד וינר, המרכז את הוועדה לדיאלוג בין-דתי וגם הרב אברהם סקורקה שהיה חברו הקרוב של האפיפיור הקודם פרנציסקוס. גם הנשיא יצחק הרצוג הגיע. נזכרתי בדודו הרב ד"ר יעקב הרצוג, דובר מזהיר של ישראל והעם היהודי, שהגיע לכאן כמה פעמים בעשרים השנים הראשונות של המדינה כאחראי המקומות הקדושים בארץ הקודש.
2. חשבתי על נוכחותנו בטקס במונחים של מהפכה היסטורית ותיאולוגית. הכנסייה שלטה ברומא במשך מאות רבות של שנים והיהודים סבלו מנחת זרועה. לא רחוק מהכיכר, מתנשא בית הכנסת הגדול באזור שהיה פעם הגטו היהודי, ששעריו נסגרו מדי ערב על בריח ומנעול בפני היהודים.
והנה אנחנו כאן - נציגי האמונה היהודית שממנה נולדה הנצרות, נציגי העם היהודי שממנו הגיע משיחם ושל מדינת היהודים שבארצה הוא נולד ופעל - עומדים בזכות עצמנו ולא נתונים לחסדי הכנסייה או לחסדי עמים זרים. ישו ירד מן הצלב, התעטף בטלית וחזר הביתה להיות יהודי גלילי בארץ ישראל, אבל הפעם הוא אוחז בנשק ומסרב להיצלב שנית.
3. הכנסייה יודעת להפיק טקסים מרשימים. תהלוכת כוהני הדת לדרגותיהם השונות ולבושם המיוחד, הצבעים, המוזיקה, השירים, הציטוטים מהליטורגיה הנוצרית, מהתנ"ך שלנו ומהברית החדשה – כל אלה פועלים את רושמם על הצופים. "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו" ציטטו בלטינית מתהלים, וגם "זה היום עשה ה', נגילה ונשמחה בו", תפילות לשלום ולרחמים על העולם ואינספור אמירות "הללויה" ו"אמן".
בל נכחד, עיקר הטקס זר ליהודי המכיר את עיקרי אמונתו, השילוש: האב, הבן ורוח הקודש, חזרו בטקס שוב ושוב. גם מותו של ישו על הצלב ותחייתו, עיקר גדול באמונה הנוצרית, וגאולת האדם ונשמתו שלא באמצעות מצוות מעשיות כפי שתורת ישראל מדריכה, אלא באמצעות האמונה בישו.
מאחוריי ישב כוהן דת מאינדונזיה, לידי אחד מהודו ואחר ממדינה באפריקה וחוקרת איטלקיה מהאקדמיה שידעה את השירים על פה. שורת הקרדינלים שעברה על פנינו נראתה מגוונת, מיבשות ומגזעים שונים, עדות לשינוי שעברה הכנסייה הקתולית.
4. דבר אחד, דומה, לא השתנה לגמרי: אב הכנסייה החדש דרש על ענווה, אהבה ואחדות ואז פנה לעסוק באקטואליה: "בתוך שמחת האמונה והאיחוד, אסור לנו לשכוח את אחינו ואחיותינו הסובלים בגלל המלחמה בעזה. ילדים, משפחות וקשישים, ניצולים הגוועים ברעב".
ועדיין, יש לתת סימנים במשפטים הללו. האפיפיור הקודם אמר דברים חמורים נגד ישראל כבר בשמונה באוקטובר, יום לאחר הטבח, בזמן שדם אחינו ואחיותינו היה שפוך ועוד לא קברנו את מתינו, וצה"ל לא פתח במלחמה.
במאמרים קודמים הראיתי שאפילו החלק הדתי של דרשתו של פרנציסקוס היה טבול בארס נורא כלפי העם היהודי ומדינתו. לעומתו, האפיפיור החדש מתמודד עם גל עולמי אדיר נגד ישראל בשל ההתקפה (המוצדקת!) בעזה למיטוט חמאס ולהשבת חטופינו. קשה לבקש ממנו להתעלם ולא לומר דבר. ועדיין, הוא לא התקיף את ישראל ולא העליל עליה עלילות.
5. לא לעולם חוסן. לצערנו העמוק, ישראל הפקירה את חזית ההסברה בעולם. מתחילת המלחמה אנחנו לא עושים כמעט דבר כדי להסביר את עמדתנו ולהשיב מלחמה בחזית התקשורת העולמית והרשתות החברתיות. אנחנו חייבים להביא את המידע הנכון על זוועות חמאס, על החטופים ועל המלחמה, הן לאפיפיור החדש והן למדינות העולם ולתקשורת. זה אפשרי בהחלט. הדבר הזה באחריותנו ואסור לנו לסמוך על הנס.
6. לאו ה-14 ציטט מספר פעמים מדברי אוגוסטינוס, אב הכנסייה במאה הרביעית, שהאפיפיור שימש ראש המסדר הקרוי על שמו. כדאי להזכיר את הדוקטרינה שטבע אוגוסטינוס בדבר "מלחמות צודקות" והלגיטימיות המוסרית שהעניק לפעולות ענישה מלחמתיות, "שאחרים יִרְאו ויירָאו": "מלחמות צודקות הן מלחמות הנוקמות על פגיעות – במידה שאומה או מדינה שנגדה מתנהלת מלחמה, נמנעת מלהעניש על עבירה שבוצעה ע"י אזרחיה או [נמנעת] מלהחזיר דבר שנלקח ללא הצדקה". במיוחד שעל הכף מונח קיומו של עם האלוהים ומדינתו וחיי יהודים שנחטפו מביתם.
7. נציגי ישראל השונים צריכים לומר לאפיפיור החדש שיש לנו ציפיות ממנו, שלא די להיות רועה צאן המאמינים; עליו להיות גם דיין ושופט הבודק את הנתונים לעומק ורק אז מחווה עליהם דעה. הנצרות ביטלה אמנם את המצוות המעשיות, אבל לא את דרישת האמת, ואני מקווה גם שלא את המשפט. אנחנו מצפים ממנה ללכת בעקבות דברי זכריה, נביא הבית השני: "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". נקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו