קשה למצאו בעולם ציבור במדינה דמוקרטית שתמך בדונלד טראמפ בתקופת כהונתו הראשונה ובמערכת הבחירות ב־2024, כמו הציבור הישראלי. לא עזרה לו, לג'ו ביידן, הכרזתו על כך שהוא ציוני אף שאינו יהודי. לא נושאות המטוסים ששלח לאזורנו, ולא הנשק ששיגר לישראל בעלות של מיליארדי דולרים. לא עזרה לקמלה האריס העובדה שחמותה מכנה אותה בכינויי חיבה ביידיש ושהיא מגדלת בביתה ילדים יהודים. הגעגועים לטראמפ בימין הישראלי, ובראשו - רה"מ בנימין נתניהו - היו עזים מאוד. בתום מאה הימים הראשונים לשלטון רכבת ההרים של טראמפ, יש סיכוי לא קטן שנתניהו מפתח געגועים עזים לממשל הדמוקרטי.
ברור שטראמפ מאוהב בנתניהו הרבה פחות מכפי שביבי רצה שנחשוב, ואין לו בעיה להשפילו ולדבר בו סרה, אם נדמה לטראמפ כי הוא עומד בדרכו. הנשיא לא היה מאושר מכך שדיברו עליו כמי שעובד אצלנו (כפי שהיה כאשר נתניהו שכנע אותו לעשות את אחת מטעויותיו הקשות ביותר - להוציא את ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן), והיום ברור לכל שהוא אינו נמצא במשבצת זו.
טראמפ מבקר את כוונת הממשלה לחדש את המלחמה בעזה. הוא היה רוצה לראות את שחרור כל החטופים ואת סיום המלחמה עוד לפני שהוא הופך את עזה לריביירה. הוא מעוניין בכוח רב־לאומי שיחליף את חמאס בניהול הרצועה, ושמנהיגי הארגון יועברו למדינה שתקלוט אותם. הוא כועס על כך שנתניהו סירב לממש את השלב השני בהסכם וויטקוף, אף שהתחייב לכך, ומשוכנע שזו החמצה. הוא מבין כי ישראל אינה יכולה להמשיך להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית כאשר יאבד כאן הרוב היהודי, וזו היתה הסיבה ל"עסקת המאה" שהציע בינואר 2020.
זו יכולה להיות שעתם היפה. גם מנהיגי מפלגות המרכז־שמאל מבינים כי מעורבותו האינטנסיבית של טראמפ באזורנו היא שעת כושר, שטעות תהיה להחמיצה. הם, אמנם, מוכנים להבטיח רשת ביטחון פרלמנטרית לנתניהו, לצורך השבת החטופים, אבל יש עכשיו צורך במהלך דרמטי הרבה יותר. הסיכון הפוליטי שייקחו על עצמם יאיר לפיד ובני גנץ קטן הרבה יותר משהיה לפני שנה. מצבם בסקרים מצביע על הצטמקות מתמשכת. זהירותם הרבה אינה מקנה להם תמיכה ציבורית סוחפת, וזה נכון בעיקר לגבי גנץ, הממשיך לחזר אחר הימין הישראלי וחגיגות ההתנחלות שלו.
זה הרגע שבו יכול היה כוח פרלמנטרי של 40 חברי כנסת להופיע בפני נתניהו ולהציע לו את המשך כהונתו עד לבחירות בשנה הבאה, בתנאי שיקבל את המתווה של הנשיא טראמפ: שרי מפלגות הציונות הדתית יורחקו מייד מן הממשלה ויפסיקו את פגיעתם הקשה בדמוקרטיה הישראלית, במוסר היהודי ובמעמד ישראל בעולם. כל החטופים יוחזרו כאיש אחד; מרכבות גדעון ישובו לאורוות; במקום חמאס ישלוט, זמנית, בעזה, כוח רב־לאומי בברכת הרשות הפלשתינית, ומשא ומתן מדיני יתחדש בין ישראל לאש"ף על פתרון הקבע. בעבור חבילה מדינית שכזו יש מקום לכך שמפלגות המרכז־שמאל יציעו בפומבי הצעה שכזו, גם מבלי שיוזמה שכזו תגיע מרחוב בלפור. נתניהו יצטרך להחליט אם הוא דוחה אותה וממשיך להיצמד למי שדורסים את החוק בכל יום, מתכננים את שיבת ההתנחלויות לרצועת עזה, מגינים על מתנחלים מתפרעים בגדה המערבית, ולצידם מפלגות חרדיות שהגיוס לצה"ל הוא אויבן הגדול ביותר, או שהוא חובר ללו"ז של החברה הישראלית ועושה את המעשה היחיד שעשוי לעמוד לזכותו אל מול כישלונו המחפיר ב־7 באוקטובר. כרגע הוא אינו צריך להתלבט, כי ההצעה לא הוצעה לו. אם תוצע בפומבי, לא יהיה לו קל לנפנף אותה, בעיקר אם מישהו משדרות פנסילבניה 1600 יתקשר אליו עם המלצה חמה לאמץ אותה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו