גלות וריבונות במדיניות החוץ

1

בעיר הסמוכה לכפר הוריי נשרף קבר שייח'. היהודים פחדו מאוד מעלילה שתפיל עליהם את האחריות לדבר. באותם ימים, הטעים אבי שמואל ז"ל, בחוזים בין יהודים למוסלמים נוספה שורה שהבהירה כי היהודי נתון "תחת יד האסלאם". בלית ברירה, לקחו היהודים תיק ספר תורה ריק, ללא הקלף בתוכו, והלכו כ־18 ק"מ למקום. בדרכם קוננו בקול: از مردن آقا کیماره خلک شکسته, לאמור: בשל מותו של האיש החשוב, נשבר גבם של הבריות. כך הסתובבו בכיכר העיר עד ששכך זעמם של תושביה, בראותם שגם היהודים אבלים. אמי אסתר ז"ל שמעה אותנו והפטירה שזה נועד לסכור את פי שונאינו.

2

נזכרתי בסיפור אגב הלוויית האפיפיור שנערכה בשבת לפני כשבועיים. מדינות רבות שלחו את ראשיהן להלוויה, כולל ארה"ב. ישראל החליטה לא לשלוח את ראשיה והסתפקה בנוכחות שגרירנו לוותיקן. אסור למרוח את האמת ולומר שהסיבה היתה בשל השבת. רבה של רומא הלך ברגל לשם. הסיבה היתה יחסו השלילי של פרנציסקוס לישראל, מה שהוליד אמירות אנטישמיות קשות, כולל רמיזה ארסית שזכתה לכותרות ראשיות בעולם, כאילו ישראל מבצעת רצח עם בעזה, ועלילות דם נוספות במסורת ימי הביניים. בשבת שעברה ניתחתי את דרשת האפיפיור ב־8 באוקטובר, יום אחרי הטבח, למרבה החרפה וחילול כבוד ישראל.

אומה חפצת חיים השומרת על כבודה לא תלך אחרי ארונו של מי שהעליל על גיבורינו, שמסרו נפשם על קיומה, כאילו היו פושעי מלחמה ורוצחים. השבוע התבשרנו שהאפיפיור הוריש את רכבו הרשמי ("הפופמוביל") לעזתים בתור ניידת רפואה לילדים. ואני חשבתי שיבקש להשיב את חטופינו ברכב הזה. ישנם מיליוני ילדים שנקלעו לסכסוכים ולמלחמות - מדוע ילדי עזה, הרי נמצאים בה בעיקר מוסלמים, לעומת מיליוני נוצרים במזרח התיכון הנמצאים בסכנת חיים, שחלקם נמלט וחלקם נרדף בשל דתם.

ובכן, בעזה אחד הצדדים בעימות הוא יהודי, ואם אפשר לחזק את הטענה שהיהודים ממשיכים בהתנהגותם הרעה אלפיים שנה אחרי שרצחו את ישו, זו מטרה ראויה. מדובר באובססיה אנטישמית שהכנסייה הקתולית תצטרך לתקן עם בחירת האפיפיור הבא. מהיכרותנו עם העזתים, לא מן הנמנע שיהפכו את הרכב המשוריין לטנדר עבור מחבלי חמאס.

3

אנחנו עַם עולם עִם ניסיון בן אלפי שנים, ונכון לבחון את ההווה שלנו גם בפרספקטיבה היסטורית של נצח. במקורותינו העתיקים מצאנו שתי גישות מרכזיות באשר ליחסינו עם העולם: בהיותנו בגלות, וכשאנו יושבים על אדמתנו כאומה ריבונית. חכמינו העמיקו בסיפור יעקב ועשיו כדגם אב ליחסים אלה.

יעקב שומע שעשיו בא לקראתו עם מאות לוחמים, ומבין שאחיו דורש נקמה. כדי להינצל ממוות (הוא ומשפחתו) הוא מתפלל לאלוהיו, ופועל במישור הדיפלומטי: שליחים מטעמו מגיעים ובפיהם דברי חנופה: שמונה פעמים מדגיש את מרותו של אחיו עליו: מכנה אותו "אדוני" ואת עצמו "עבדךָ"; משחד אותו במתנות יקרות ערך, ולבסוף כשרואה את עשיו, הוא משתחווה לפניו ארצה שבע פעמים. הדיפלומטיה משתלמת, עשיו מתרגש מהמחוות ומתפייס עם אחיו.

חכמינו למדו מכאן שלעיתים כדאי להשפיל את כבודנו כדי להציל את חיינו. המדרש מספר על רבי יהודה הנשיא (מאה שנייה לספירה) שהורה לר' אַפָּס לכתוב מכתב בשמו "לאדוננו המלך אנטונינוס". הוא כתב "מיהודה הנשיא לאדוננו המלך אנטונינוס". קרע רבי את המכתב והורה לכתוב: "מעבדך יהודה לאדוננו המלך אנטונינוס". שאל אותו ר' אַפָּס: "רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך?" ענה לו: "מה אני טוב מזקני (יעקב אבינו); לא כך אמר: כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב?"

4

במאה ה־16 בבולוניה כתב רבי עובדיה ספורנו: "נהפך ליבו (של עשיו) כמו רגע בהכנעותיו של יעקב, כענייננו בגלות עם בני עשיו... והורה (הסיפור) שנהיה נמלטים מיד חרב גאוותו (של עשיו) בהכנעה ומנחה". ואז מוסיף במרירות ליבו הערה היסטורית: "הן לוּ עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו..."

קודם לכן, בסוף המאה ה־15, דון יצחק אברבנאל, שהכיר היטב את מלאכת השתדלנות מול מלכי ספרד, כשפעל (לשווא!) לפדות בכסף את יהודי ספרד ולבטל בתחנונים את גזרת הגירוש, מצא בפסוקים האלה אישור לפעולותיו, "כן יקרה לנו בכל דור ודור, שתהיה השתדלותנו להינצל מיד עשיו וזרעו - ראשונה בתפילה... ובדורון, שוחד ומתנות... ובמלחמה לברוח ולהציל מתחת ידו".

5

אבל חכמינו גם ביקרו את התרפסותו של יעקב: "באותה שעה שקרא יעקב לעשיו 'אדוני', אמר לו הקב"ה: אתה השפלת עצמך וקראת לעשיו 'אדוני' שמונה פעמים, חייך, אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך, שנאמר: 'וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל'". ההתרפסות בפני אומות העולם מאבדת את זכותנו לשלטון עצמאי. במדרש אחר מחריפה הביקורת: "אמר לו הקב"ה: אני אמרתי 'וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר' (כלומר, יעקב הצעיר ישלוט בעשיו הגדול), ואתה אמרת 'עבדךָ יעקב' ועשית אותו אדון עליך - אני אקיים את דבריך, והוא ימשול עליך..."

ואכן, התורה מציעה סיום נוסף למפגש בין יעקב לעשיו. יעקב נותר לבדו כפי שאירע לעמנו פעמים רבות בהיסטוריה, ואז מתנפל עליו עשיו (או נציגו) לסגור איתו סופית את חשבון עלבונו. אבל יעקב השתנה. בגלות למד להיות בעצמו קצת עשיו, והוא לא בורח יותר. הוא נאבק עם אחיו, וכשעשיו רואה שלא יוכל ליעקב, הוא מבקש לעזוב. "וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי". יעקב לא ישחרר את עשיו מלפיתתו עד שיודה בברכה שקיבל, כלומר יודה שירושת יצחק - הארץ והעם - שייכת ליעקב. ואז הוא מקבל את שמו החדש: "וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל".

6

הנה אפשרות אחרת ליחסינו עם אומות העולם. כששבים הביתה, אנו חוזרים לשמנו הראשון: ישראל. לא עוד יהודים בגלות, הנאלצים להסתדר עם הפריץ, אלא עם ישראל הניעור מתרדמה לאומית בת אלפיים. במצב כזה, הכבוד הלאומי אינו דבר זניח, אלא עניין קיומי. כשישראל שומרת על כבודה בעולם, האומות רוצות להיות ביחסים טובים איתנו וגם שלום יהודי התפוצות נשמר. וההפך.

עברו הימים שבהם יהודים נאלצו לקונן על מות רודפיהם וללכת אחר ארונם של אלה שהסיתו נגדם, פן יבולע להם. לשם כך עזבו הוריי את הגולה ושבו הביתה לציון. בל"ג בעומר נזכור את מרד בר כוכבא שנכשל ב־135 לספירה, ואת התיקון לכישלון עם הקמת מדינת ישראל כ־1,800 שנים מאוחר יותר, השם הראשון שקיבלנו כשהחלטנו לא לברוח ולא להתרפס, אלא לעמוד גאים כעם עתיק שתרבותו היא בסיס לציוויליזציה המערבית כולה.