כהן הוא שם המשפחה הנפוץ ביותר בישראל, אך השתייכות למשפחת כוהנים בימינו בדרך כלל לא משפיעה יותר מדי על חייו של האדם. אמנם קיימות המצווה לעלות לדוכן לברכת הכוהנים, הדרישה להימנע מטומאת מת ומכניסה לבתי עלמין, ואף הגבלות מסוימות (ודי נדירות) על דיני הנישואים - אך מעבר לכל אלו, הכוהן המודרני הוא אדם "רגיל" לחלוטין.
בעולם העתיק המצב היה שונה בתכלית. בתקופת התנ"ך, ובזמן שהיה בית המקדש קיים, היה קשה מאוד להיות כוהן. נדרשה הקפדה דקדקנית על דיני טומאה וטוהרה, שהשפיעה דרמטית על חיי האדם כמעט בכל צעד ושעל. הכוהנים לא זכו לנחלה בתוך שאר שבטי ישראל, ופרנסתם כולה היתה תלויה בתרומות ובמעשרות שהעבירו להם שאר בני העם. הכוהנים נדרשו לעבוד במקדש על פי משמרות משפחתיות, וחובותיהם הדתיות מילאו חלק ניכר מזמנם. הזכויות שהיו מוקנות לכוהנים מתוקף מעמדם היו תפלות וזניחות ביחס לחובות הנוקשות שהיו מוטלות עליהם.
פרשות "תזריע" ו"מצורע" חושפות בפנינו נדבך נוסף בעול הכבד שהיה מוטל על כתפי הכוהנים: הם נדרשו לרכז את הטיפול ואת העיסוק בנגעי הצרעת שבהם לקו אנשים מישראל. גילויה של אותה מחלה נדירה ופלאית דרש מהכוהנים עשייה אינטנסיבית. כל נגע שהיה חשוד כצרעת היה מובא אל הכוהן, לצורך קביעת האבחנה ופסיקה לגבי המעמד ההלכתי של הנגוע. לא פחות מ־50 פעמים חוזרת התורה על השורש רא"ה במהלך הפסוקים העוסקים בנגע הצרעת. הדרישה הראשונה והבלתי מתפשרת מהכוהנים היתה לראות את הנגעים של אחיהם בני ישראל. הטיפול בנגעים והטוהרה מהם תלויים בראש ובראשונה בראיית הנגע על ידי הכוהן.
אך האחריות של הכוהנים לא מסתיימת בלראות את הצרות והנגעים של אחיהם. הכוהנים נדרשו לשוב לביתו של המצורע. הכוהן "מסגיר" את הנגע וקובע לבקרו שוב לאחר שבוע ימים. כל תהליך הטוהרה המתואר בתורה מבוצע כולו בניצוחו של הכוהן - הוא מגיע לבית המצורע, עוקב אחר מצבם של הנגעים, מנחה כיצד לכבס את בגדיו, לחלץ את האבנים, לתקן, לרפא ולפעול. הוא מקריב את קורבנותיו של המצורע, ומלווה את תהליך שיבתו אל חיק הציבור והקהילה.
תפיסת הקודש שמציעה התורה מחייבת את הכוהנים להיות מעורבים בקהל, לפקוד את בתי חבריהם, להקדיש זמן ותשומת לב למצוקות של החברה, ובעיקר - לראות, לראות ולראות. כוהן המסתיר את פניו או עוצם את עיניו מהצרות שסביבו לא יכול לבצע את אחד מתפקידיו המרכזיים. כוהן שבוחל בעיסוק "בדם, בשפיר ובשליה", שנרתע מעיסוק במחלה ובטומאה - מועל בשליחותו. לעבודת המקדש הקדישה כל משפחת כוהנים רק שבוע או שבועיים בשנה - את רוב עבודת הכהונה הם נדרשו לבצע בעולם הממשי, זה שמחוץ למקדש. חלק מהותי מהעול המוטל על כתפיהם הוא ביציאה אל העולם, בראיית הצרות של שאר בני עמם ובנכונות "להתלכלך" בנגעים הטמאים כדי להציל את אחיהם מהצרה.
על רקע ההבנה החד־משמעית הזו בולט עוד יותר העיוות הדתי, ההלכתי והמוסרי שמאפיין את החברה החרדית בישראל כיום. זו שרואה בעצמה "אנשי קודש", ושלפחות על פי דף המסרים הנפוץ שלה רואה בעצמה את "שבט לוי" של החברה הישראלית. אך בעוד שבט לוי, והכוהנים בראשו, התאפיין בראיית הצרה של אחיהם - החברה החרדית בישראל, ערלת הלב ואטומת הנפש, עוצמת את עיניה מראיית הצער והצרה שבה כולנו נתונים. בעוד אנו שרויים במצב של מלחמה, מילואים, חללים וחטופים - הם, כקהילה, למעט פרטים בודדים היוצאים מן הכלל, עוצמים עיניהם ומקשים את ליבם. לא מצטרפים, לא נושאים בעול, לא פועלים ולא מתייחסים.
הכוהנים, אנשי הדת והקודש של ספר ויקרא, נדרשו לצאת אל אחיהם הנגועים והפגועים ולעסוק שוב ושוב בטומאה, על כל כיעורה. החרדיות הישראלית החדשה עושה בדיוק את ההפך - היא ספונה בקיטונה ושומרת על טוהרתה. לא יוצאת מחיקם החם של הבית ושל בית המדרש, לא מוכנה לפגוש את הכאב, את הצורך ואת הצער. הסיכון שמשהו מ"רוח הטומאה" שבחוץ ידבק בהם גורם להם לסרס ולעוות את תפקידה של התורה ואת תפקידם של כוהניה, ולהמציא ברייה חדשה שאין לה שורש במסורת היהודית - אנשי דת טהרנים ומנותקים.
התורה מלמדת אותנו שהעלייה בסולם הדרגות הדתי והרוחני מטילה על האדם חובות כבדים, ודורשת ממנו רגישות גבוהה הרואה את הזולת ומעורבות ואחריות בקהילה שסביבו. החרדיות הישראלית החדשה היא ההפך הגמור - היא אכזרית ומנותקת, דורשת את זכויותיה ומשתמטת מחובותיה, עסוקה בעצמה ומנוכרת לאחיה. על כל אחת מהעוולות הללו אולי ניתן היה לסלוח, אך על דבר אחד לא נוכל להחריש - על כך שאת כל העיוותים המרושעים הללו הם מעזים לכנות "עולם התורה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו