מירה בן ארי היתה אלחוטאית צעירה, בת 22, כשסירבה להתפנות מקיבוץ ניצנים עם הנשים והילדים והתעקשה להישאר עם המגינים בקיבוץ, שכותר בכוחות מצריים עדיפים. כשיצאה משם ב־7 ביוני 48' עם מפקדה אברהם שוורצשטיין, אחרי שעות קרב ארוכות, כדי להיכנע - החיילים המצרים ירו בשוורצשטיין והרגו אותו. מירה שלפה את אקדחה וירתה למוות בקצין המצרי הרוצח. החיילים המצרים ירו בה, והיא מתה במקום.
המצרים תקפו גם מן הים, וארבעה חודשים אחר כך יוחאי בן נון ולוחמיו הטביעו את המשחתת המצרית אל־פארוק, שהפגיזה את תל אביב. בחזית אחרת, הלגיון הירדני נבלם בשערי ירושלים המערבית. הקרבות מולו היו מרים במיוחד. כוחות הלגיון הכריעו, בין היתר, את הרובע היהודי, וגם את נהריים וגוש עציון.
פלישת צבאות ערב לארץ ישראל החלה בשבת, 15 במאי, ונוסף על הצבאות המצרי והירדני השתתפו בה צבאות עיראק, סוריה ולבנון. זה היה השלב המכריע של מלחמת העצמאות, הצפוי לכאורה, כך לפחות רבים סבורים כיום. אבל באופן מפתיע מתברר כי לאורך חודשים ארוכים, ועד ימים אחדים לפני הפלישה, שתי הזרועות של המודיעין היישובי הארץ־ישראלי העניקו לתרחיש הפלישה "סבירות נמוכה" בלבד. הקונספציה כמעט הפילה אותנו כבר אז. עכשיו יש גם תיעוד לכך.
קול ששון
לעיתים יש מחקרים שהזמן ומרחק השנים הופכים אותם לרלוונטיים פחות, למיושנים ולעיתים רחוקות אף לגרוטסקיים. אבל יש גם מקרים הפוכים, כאלה שהפרספקטיבה עושה להם רק טוב: כשד"ר יורם פריד, גמלאי של משרד הביטחון, פרסם לפני שנים אחדות את מחקרו על הנחות המודיעין היישובי ערב מלחמת העצמאות, התקשורת הישראלית פיהקה ודילגה עליו. אלא שעכשיו, אחרי ש"הסבירות הנמוכה" ו"הקונספציה" ו"חמאס מורתע" הובילו אותנו אל 7 באוקטובר, מחקרו של פריד נקרא אחרת לגמרי ומרחיב את הבסיס ההשוואתי לאירועים דומים. כשלים מודיעיניים, כך מתברר, היו פה עוד לפני שהמדינה קמה, על ערש הולדתה ממש:
גופי המודיעין היישוביים של המדינה העוברית - האגף הערבי של הסוכנות היהודית, שאנשיו ניצלו את קשריהם עם גורמים במדינות ערב; וש"י - שירות הידיעות של ארגון ההגנה, שעסק בעיקר בפעילות של ערביי ארץ ישראל ושל קבוצות הלוחמים הערבים שפעלו בשטחי הארץ; שניהם העריכו לאורך חודשים ארוכים, מ־29 בנובמבר 1947 ועד ימים בודדים לפני פלישת מדינות ערב, שצבאות ערב לא יפלשו לארץ ישראל.
אליהו ששון, יליד סוריה, ראש האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות, עיתונאי בעברו ולימים דיפלומט בכיר ושר בממשלות ישראל, חיבר באותם הימים ניירות הערכה על סמך ניתוח עיתונות מזרח־תיכונית ומפגשים עם מנהיגים ערבים. ששון אף עסק באיסוף מודיעין, ובין היתר גייס במצרים את יולנדה הארמר, עיתונאית יהודייה ילידת אלכסנדריה, כדי שתבצע משימות ריגול עבור הסוכנות. הוא גם הפעיל עבור המודיעין הצרפתי והמדינה שבדרך את ראש ממשלת סוריה, ג'מיל מרדם.
ששון מצביע כבר באוקטובר 1947 על דיווח שמלמד לכאורה כי הסורים והלבנונים סבורים שהערבים לא יוכלו לעמוד נגד הכוח היהודי בארץ ישראל. בפברואר 1948 הוא מעריך שהעולם הערבי לא מוכן למלחמה סדירה וממושכת - לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה צבאית. הוא מסביר שהמצב הפנימי במדינות ערב מסובך כל כך, עד שאין להעלות על הדעת פעילות של צבאות ערב בסכסוך בארץ ישראל, לפחות בחודשים הקרובים. גם אחרי הכינוס הסוער של הליגה הערבית באותו החודש, ששון דבק בהערכתו שהליגה מעוניינת "להוסיף לשמור על הסטטוס־קוו בארץ ישראל", ושמדינות ערב לא יעזו לפעול נגד החלטת האו"ם.
באגף הערבי המשיכו להחזיק בהנחה זו, וב־8 באפריל ששון טוען שמצרים וערב הסעודית לוחצות על קבלת הצעה לשביתת נשק מיידית, וטוענות שיש לשמור על קשרים טובים עם האמריקנים, שוויתרו על החלוקה. ב־20 באפריל ששון מעריך באוזני בן־גוריון כי צבאות ערב לא יפלשו לפני ביטול החלטת החלוקה של האו"ם, וב־5 במאי, עשרה ימים בלבד לפני הפלישה, ששון אומר למשה שרתוק שמדינות ערב, פרט לעבר הירדן ולעיראק, מעוניינות בשביתת נשק ובמניעת מלחמה, בין השאר כדי להביא את האמריקנים ואת האו"ם ללחוץ על הבריטים לדחות את יציאתם מארץ ישראל. באותו היום ממש, 5 במאי, גם בש"י טועים לחשוב שצבאות סוריה ולבנון נחוצים להגנה על משטריהם במדינותיהם, ומצטטים מידע ברוח זו.
"התלמיד" - מקור שהטעה
פריד מציין שהמידע המודיעיני שהגיע באותה התקופה לשתי הזרועות של המודיעין היישובי התאפיין בסתירות בין הידיעות השונות. רבות מהידיעות הללו הוגדרו על ידי ההיסטוריון יואב גלבר "מפוקפקות, וחלקן נסתר על ידי ידיעות מאוחרות יותר". פריד בחן דברים שכתבו ואמרו אנשי מודיעין בני התקופה, והעלה כמה תפיסות והנחות עבודה שלפיהן נבחן המידע שהתקבל, ושהיום כנראה היו מוגדרות כקונספציות:
למשל, גורמי המודיעין של היישוב העריכו שהמצב הפנימי הכלכלי, המדיני והפוליטי במדינות ערב משליך על יכולתן ועל רצונן לשלוח את צבאותיהן הסדירים למלחמה בארץ ישראל. אחת הטענות המרכזיות של גורמי המודיעין היתה שהמצב הכלכלי ישפיע לרעה על יכולתן של מדינות ערב לחמש ולצייד את הצבאות הללו לצורך מלחמה; שצבאות אלה נחוצים למשטרים הערביים לשם שמירה על הסדר הציבורי ולשם הגנה על המשטר; ובמיוחד - שמדינות ערב חוששות שצבאותיהן יובסו בקרב מול היהודים, ובכך תיפגע יכולתם להגן על השלטון. ההנחה הזאת הופרכה, כידוע, על ידי המציאות.
ששון וגורמים נוספים העריכו עוד שמדינות ערב לא יפעלו נגד החלטת האו"ם ולחץ המעצמות. גם התמיכה שקיבלה התנועה הציונית מבריה"מ במשך כל אותם חודשים תרמה לספק שהטילו רבים מהמנהיגים היהודים ואנשי המודיעין באזהרות ובאיומים של מנהיגי ערב. כך למשל, ב־ 22 באפריל, בפגישת אנשי האגף הערבי, יעקב שמעוני, מבכירי האגף, מפקפק
באפשרות שצבאות ערב הסדירים יפלשו לארץ: "לא ברור אם ומתי יוכלו לבצע את זה... לתוכנית זו מפריעים המצב הבינלאומי והמאמצים שהם עצמם עושים לשביתת נשק".
ב־13 במאי מצטט דוח של ש"י עדכון של מקור בשם "התלמיד", מוועידת עמאן. לטענת המקור, מצרים וסעודיה חוששות לפלוש לארץ ישראל בכוחות סדירים, בשל התחייבויותיהן הבינלאומיות, והשתתפות במלחמה עלולה לסבך אותן. בדיווח אחר המבוסס על "התלמיד" נטען שגם ממשלת סוריה לא מוכנה להיות מעורבת בפלישה, בשל חששה מתוכנית "סוריה הגדולה" של עבדאללה מלך עבר הירדן ומהתנגשות עם צבא הלגיון שלו.
זו היתה הקונספציה של הימים ההם: "הפילוג בעולם הערבי יבלום פלישה כללית". פריד מסביר כי אליהו ששון הגדיר זאת כך: "אנו התהלכנו כל הזמן בדעה שקיים סכסוך בין סוריה לבין עבר הירדן, בין הלבנון לבין עבר הירדן, בין סעודיה לבין עבר הירדן, בין מצרים לבין עבר הירדן. אנשי האגף הערבי של הסוכנות ואנשי הש"י כאחד ראו בפילוג הזה בעולם הערבי, ובחששן של מדינות ערב מהתחזקות כוחו של עבדאללה ומשאיפות ההשתלטות שלו על עבר הירדן המערבי, סוג של בלם מפני כל פעילות של צבאות סדירים במסגרת הליגה הערבית".
גורם נוסף שהטעה את המודיעין היישובי היה מסכת הקשרים של אישים ביישוב, ובהם אנשי האגף הערבי של הסוכנות, עם מלך ירדן עבדאללה. עוד קודם שהפך למלך, עבדאללה נפגש עם הרב הראשי של יהודי ארץ ישראל, הרב יעקב מאיר, ועם הקולונל פרדריק קיש ודוד ילין, בניסיון לבנות אמון וליצור מערכת יחסים בין הערבים לציונים. לפני מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן חשאי בין הנהגת היישוב לבין המלך, שכלל חילופי מכתבים ושתי פגישות. בפגישה הראשונה, שבועיים לפני ההחלטה על החלוקה, נפגשו עם המלך בנהריים גולדה מאיר, אליהו ששון ועזרא דנין, ודנו עימו באפשרות לשיתוף פעולה סביב תוכנית החלוקה.
באותו השלב, המלך עדיין הביע אהדה למפעל הציוני והסכמה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באגף הערבי ראו בו ציר מרכזי להכרה במדינה יהודית, ובה־בעת לטרפוד כל מהלך ערבי נגדי, כפי שתיאר זאת ששון במכתב לעמיתיו יעקב שמעוני (באגף הערבי) וראובן זלבני (בש"י): "עבדאללה שלח להודיע שהוא מוכן לחתום על חלוקת ארץ ישראל - הקמת מדינה יהודית בחלקה, וסיפוח השאר לעבר הירדן. אנו מעוניינים לעודד את עבדאללה לעמוד בשלו ולסתור את הליכוד בין מדינות ערב".
"אלפיים שנה אינן חיפזון"
המודיעין היישובי היה אופטימי לגבי עבדאללה עד תחילת 1948, ובהדרגה שינה גישה, אבל אפילו באפריל ששון עדיין האמין שניתן יהיה להסתייע במלך כדי לפנות לליגה הערבית ולחפש פתרון של שלום. רק מאמצע אפריל חל שינוי בהנחות העבודה של האגף הערבי וש"י, שהחלו לראות בפלישה של הלגיון הערבי לשטח היהודי העתידי של ארץ ישראל אפשרות סבירה יותר.
בפגישה השנייה שקיימה גולדה עם המלך, יומיים לפני הכרזת המדינה, התפוגגו כל האשליות. עבדאללה ניסה לשכנע את גולדה לדחות את הכרזת העצמאות, ושאל "מה החיפזון?". גולדה השיבה לו שאלפיים שנה אינן חיפזון. עבדאללה הסביר שאמנם הוא הבטיח לא להילחם ביישוב היהודי, אך בינתיים השתנו הנסיבות, ועתה הוא "אחד מחמישה" (מנהיגי מדינות ערב שתכננו את הפלישה לארץ ישראל). שני הצדדים לא רצו במלחמה, אך הבינו שהיא בלתי נמנעת. גולדה הבהירה: "אנחנו נילחם", ועבדאללה הבין: "חובתכם להילחם". גולדה נפרדה מעבדאללה במילים: "ניפגש אחרי המלחמה", והמלך השיב לה במנוד ראש.
יש צדדים שווים ושונים בין התנהלות הדרג המודיעיני והמדיני לפני 77 שנה לבין התנהלותו ערב 7 באוקטובר. הקיבעון המחשבתי של הדרג המודיעיני לאורך חודשים רבים בתש"ח מזכיר את אגף המודיעין בפיקודו של אהרון חליוה, וחלק מפקודיו ומעמיתיו בימינו. גם החסר במודיעין ממשי, אנושי, שאפיין את שתי התקופות, וההסתמכות החליפית על ניתוח, על פרשנות ועל הנחות יסוד מאפיינים את שני האירועים, שלא לדבר על האמונה שהאויב מורתע. האמונה הזאת, אז כהיום, נשענה על הדחקה, או על היעדר נכונות לקבל את דברי האויב כפשוטם; להבין שהאויב מתכוון למה שהוא אומר ואומר את מה שהוא מתכוון.
לעומת זאת, יש הבדל אחד בולט: ערב 7 באוקטובר, הדרג המדיני, ובראשו נתניהו, כמעט לא פקפק וערער על הנחת היסוד המודיעינית שחמאס מורתע, שפני חמאס אינן למלחמה, ושניתן לקנות את המשך השקט בכסף ובמימוש אינטרסים כלכליים משותפים.
לעומת זאת, ערב מלחמת העצמאות, בן־גוריון דחה את הערכות המודיעין, ובניגוד לכל מה שנאמר והוצג לו התעקש שהאפשרות שצבאות ערב יפלשו כדי למנוע את הקמתה של מדינת ישראל היא אפשרות סבירה ביותר, שזה מה שיהיה. בן־גוריון נטל על כתפיו האזרחיות הרחבות את הערכת המודיעין הלאומית, מה שנמנעו מלעשות גולדה ב־1973, ערב מלחמת יום כיפור, ונתניהו ב־2023, ערב 7 באוקטובר. ראש הממשלה הראשון שלנו הכין את היישוב למלחמה, אף שאמרו לו שהסבירות נמוכה. גולדה ונתניהו נהגו אחרת.
ייתכן שמה שדרבן את בן־גוריון לקבל על עצמו אחריות כזאת היה ההיסוס, המידע הסותר והמקורות החלשים שעליו התבסס המודיעין היישובי בימי הבראשית שלו.
יש כמה התבטאויות מדיוני ההנהגה של אותם הימים שמחזקות אפשרות זו. הנה שלוש מהן:
יוסף ספיר, מראשי הגוש האזרחי וראש עיריית פתח תקווה באותה העת, תוהה במהלך דיוני ועד הביטחון בפברואר 1948 אם "השמועות על התקפה ערבית רבתי הן בלוף או לא". ספיר תובע "תשובה מאלה העוסקים היום בענייני הערבים. אנו צריכים לשאול את עצמנו, היש הכנה למתקפה כזו...". ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, מציין באותו הדיון ש"אין תמונה ברורה". הוא עומד על כוונותיהן של ירדן ומצרים, ומעלה אפשרות שדווקא "בגלל המחלוקת ביניהם, כל אחד ירצה להראות שהוא פטריוט גדול יותר. אי אפשר לדעת מראש בפני מה נעמוד". יוסף קפלן מודה בישיבת מרכז מפא"י, ימים ספורים בלבד לפני תום המנדט הבריטי, ש"יש כאן הרבה מאוד דברים בלתי ברורים, ואנו עומדים לפני הרבה נעלמים".
תחושה של אופטימיות
בן־גוריון ניזון מהמודיעין המוגבל שעומד לרשותו, ומאזין גם לקולות בציבור ולתקשורת של אותם הימים. רוח של אופטימיות, שלא לומר שאננות, עולה מחלק מהדברים. גם שם מעריכים לא פעם את הסיבוכים הפנימיים שאליהם נקלעו חלק ממדינות ערב כבלם בפני מתקפה על היהודים. גם שם מערבבים בין האינטרסים הבריטיים לבין כוונות הערבים, ומסיקים מסקנות נמהרות מדי.
יש באותם הימים גם מי שמזלזלים בגלוי בהצהרות המנהיגים הערבים ובדיווחים שמעבירות סוכנויות הידיעות מארצות ערב באותה העת. ב"מעריב", למשל, לועגים לכתב רויטרס "המשמש פה לתעמולה הערבית, ומתאר כיד הדמיון הטובה עליו כיצד שלדי עשרות מכוניות יהודיות מתגלגלים בצידי הדרכים". ב"דבר" מגדירים כתעמולה דיווח ב"יונייטד פרס" בדבר כוונה של המוני ערבים לפלוש לארץ. בשיחה עימו ב־26 במארס 1948, הסופר יהודה בורלא מרגיע ומבהיר כי הוא אופטימי.
פריד ליקט גם קולות הפוכים, אבל מציין שהיסטוריונים אחרים שחקרו את התקופה תיעדו תחושה של אופטימיות בציבור היהודי בנוגע לאפשרות שצבאות ערב יפלשו אליה, כדי למנוע את הקמתה של מדינה יהודית.
כך למשל כתבו לימים ג'ון ודוד קמחי בספרם "משני עברי הגבעה": "דעתם השקולה של המנהיגים היהודים היתה שאף שהעמים הערבים לא רוצים להודות בתהליכים ההיסטוריים, בדיעבד הם ישלימו עם עובדה מוגמרת". מיכאל בר זוהר סיכם שרבים הגדירו כ"הזיה" את להיטותו של בן־גוריון להסביר שמלחמה נוראה קרבה, ושהעם יצטרך להילחם בכמה חזיתות. היסטוריון אחר, פרופ' זאב צחור, התרשם אף הוא ש"היתה מעין הדחקה, או הנחה אופטימית שבסופו של דבר מדינות ערב ישלימו עם הקמת המדינה".
בן־גוריון שומע את הקולות בזמן אמת, ותוקף בחמת זעם את האופטימיזם: "עלי להגיד שיהיה פי כמה רע יותר. אנחנו עומדים בפני סבל כללי, צרות אשר עוד לא ידענו, כי הוכרזה עלינו מלחמה להשמיד, ואל תהיינה לנו שום אשליות, צריכים לחשל את היישוב לקראת מלחמה זו, ולא כמו כל מלחמה בין עם לעם".
בניגוד להערכות של המחלקה הערבית בסוכנות ושל ש"י, בן־גוריון דבק בראייה זו, וככל שקרב סיום המנדט הבריטי - כך הוא מחריף את דבריו. ב־11 במאי 1948, ארבעה ימים לפני הפלישה, כשעומדים לרשותו גם מעט מקורות מידע זרים, הוא מצליף במי שמבקרים אותו על "שהילכתי רוח נכאה על החברים": "נעשה משגה כבד, אולי פטאלי, אם נחשוב שהגענו אל המנוחה והנחלה. לא המנוחה ולא הנחלה בטוחה. סוף־סוף הכוחות הערביים הסדירים עוד לא נכנסו למערכה, ואין לנו שום יסוד לחשוב שהם לא ייכנסו למערכה. אם נאמין בדברי דבריהם, הרי הם מוכנים וששים אלי קרב...".
ושוב - בחזרה להשוואה הבלתי נמנעת: ב־48' בן־גוריון האמין שפיהם וליבם של הערבים שמאיימים בהשמדת ישראל שווים, שהם מתכוונים בדיוק למה שהם אומרים. לעומת זאת, בסיפור 7 באוקטובר הדרג המודיעיני אטם אוזניו משמוע, או שפשוט העדיף לפרש ולייחס לאיומי ההשמדה כוונות כאלה ואחרות, במקום לקבל אותם כפשוטם.
טעו בהבנת התהליכים
בשבת, 15 במאי 1948, חמשת צבאות ערב פלשו אל שטחי ארץ ישראל המנדטורית. במשך ארבעת השבועות של ההפוגה הראשונה המצרים הצליחו לנתק את הנגב. הירדנים ניהלו עימנו קרבות קשים באזור לטרון. העיראקים השתלטו על שטחי השומרון, משכם ומטולכרם דרומה, עד לקו האפיק של הירקון ונחל שילה, והגיעו עד עמק חפר. צבא לבנון תקף את סג'רה. הצבא הסורי מיקד את פלישתו באזורי דרום הכנרת ובקעת הירדן, ובדגניה א' נבלם הטנק הסורי המפורסם. צבאות ערב נבלמו ונהדפו מרוב האזורים היהודיים, אך המחיר היה כבד. החל מ־15 במאי נהרגו כ־4,400 חיילים ואזרחים ישראלים (עוד כ־1,200 נהרגו קודם לכן). האם ההכנות לפלישה היו יכולות להיות טובות יותר, לו הערכת המודיעין היישובי היתה שונה? קשה לדעת. זו מלאכה מחקרית להיסטוריונים צבאיים, ומכל מקום חוכמה שבדיעבד.
פריד אומר היום שבפרספקטיבה היסטורית, ניתן להיווכח שגורמי המודיעין היישוביים טעו בהבנת התהליכים החברתיים־כלכליים והפוליטיים שהתחוללו במדינות ערב, ושגו בניתוח התהליכים החיצוניים בזירה הבין־ערבית והבינלאומית שהשפיעו על מדיניותן: הבעיות הפנימיות הקשות במדינות ערב, שהוערכו כמעכבות פלישה, הן אלה שדווקא גרמו לממשלות ערב לשלוח את צבאותיהן לארץ ישראל, ובכך להסיט את תשומת הלב הציבורית ואת זעם הציבור מהבעיות מבית, לסוגיית פלשתין. כך שלטונות עיראק, למשל, הסיטו את תשומת הלב הציבורית מהבעיות הפנימיות, הפנו את הזרקור הציבורי לנעשה בארץ ישראל, ושלהבו את ההמון לצאת להגן על ערביי פלשתין מפני הציונים.
בניגוד להשערת המודיעין, גם היחסים המעורערים בין מדינות ערב לבין המלך עבדאללה לא בלמו את הפלישה, אלא להפך: מערכת היחסים הזאת גרמה לכך שמדינות ערב פלשו לארץ ישראל ב־15 במאי, בין השאר כדי לא לאפשר לעבדאללה לצבור כוח באמצעות כיבוש השטח, ולא לאפשר לו להשיג הישגים לעצמו בלבד.
אפילו הנעשה בזירה הבינלאומית לא הרתיע את מדינות ערב - שוב, בניגוד לצפי המודיעיני. למרות הלחץ הדיפלומטי שהפעילו מדינות וגופים בינלאומיים שונים, או החשש מסנקציות בינלאומיות אפשריות בשל הפרת החלטה רשמית של האו"ם, הם פלשו לשטח ארץ ישראל.
מחקרו של פריד מסביר כי האגף הערבי וש"י פיתחו קונספציה שהתבררה כמוטעית: בשל גורמים מגבילים שעמדו ביסוד הקונספציה, כבר באוקטובר 1947 גורמי המודיעין הסוכנותיים הגיעו למסקנה שהתעמולה הערבית באמצעי התקשורת הערביים והבינלאומיים היא רק "מלחמת עצבים" מוגזמת ומנופחת, ושאפשר ורצוי לנהל משא ומתן עם מדינות ערביות כדי למנוע אלימות. טיעון זה חוזק בפברואר 1948 בהערכת ש"י, שקבע: "לעומת השקט היחסי במועצת הליגה הערבית עצמה, הרבו דובריה כלפי חוץ בתעמולה ובהצהרות מאיימות, שלא נודע להן קשר ישיר לדיונים".
הערכת הסבירות הנמוכה לפלישת צבאות ערב בתש"ח, מציין פריד, מעלה מאליה את סוגיית היחסים בין גופי המודיעין למקבלי ההחלטות. פריד מדבר על "שלטנות צבאית" ברורה בתחומים רבים במדינה, שהשפיעה במידה ניכרת גם על הדינמיקה בין אגף המודיעין בצה"ל לבין מקבלי ההחלטות; למשל, ערב מלחמת יום כיפור, כשגם בתקופה זו טען המודיעין שקיימת סבירות נמוכה להתקפה ערבית על מדינת ישראל. פריד נמנע מלציין זאת, אך אותה "שלטנות צבאית" השפיעה במידה ניכרת גם על הדינמיקה בין צה"ל למקבלי ההחלטות ערב 7 באוקטובר.
ה"שלטנות" הזאת הובסה לפני 77 שנה. בן־גוריון בחר להיערך לקראת התרחיש המלחמתי המחמיר ביותר, גם כשגורמי המקצוע המודיעיניים העריכו אותו בסבירות נמוכה; וגם כשהתקשורת העברית, שאת פרסומיה בחן פריד, לא התגייסה לשירותו, נמנעה מלהציג את הקו ואת הפרשנות שלו בלבד, ולא פעם דחקה את ההתייחסות לקו הבן־גוריוני, שנגד את הקו המודיעיני, לעמודים הפנימיים.
אישור סופי לצדקתו קיבל בן־גוריון שלושה ימים לפני הפלישה, במברק שנשלח ליועצו, ראובן שילוח, על ידי חיים ברמן וליאו כהן מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. השניים, שהתבססו על המודיעין הצרפתי, כתבו: "ממקור מוסמך נודע כי מדינות ערב החליטו סופית להתקיף יחד ובבת אחת ב־15 במאי". המברק, ששמור עד היום בארכיון המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (ראו תמונה), מפרט את רשימת הצבאות שישתתפו בפלישה ואת סדרי הכוח ומספרי החיילים שייקחו חלק בקרבות, נתונים שבדיעבד התבררו ככמעט מדויקים. אין פלא שלימים עקץ בן־גוריון בציניות את "המומחים", וציין שהם "מומחים למה שהיה ולא למה שיהיה".