מכתבים. השבוע נפגשתי, לבקשתו, עם קצין בכיר לשעבר בחיל האוויר. הפגישה התקיימה על רקע "מכתב הטייסים", שהוביל להחלטה להדיח משירות מילואים את מי שחתמו עליו, שהובילה למבול של מכתבים מצד יוצאי יחידות אחרות בצה"ל ומצד גורמים שונים בציבוריות הישראלית.
סטיב וויטקוף מתייחס לסוגיית הגרעין האיראני // צילום: מתוך פוקס ניוז
אנשים מרגישים רע, מאוד רע - כך אמר לי הבכיר, שעדיין מכהן כטייס פעיל. שאלתי מי מהאנשים, אלה שחתמו על המכתבים או אלה שלא. אלה שלא, הוא השיב. 98% מהמשרתים בסדיר ובקבע, ושיעור גבוה של המשרתים במילואים, מרגישים שעשו עליהם סיבוב.
ביקשתי שיסביר. הוא ענה שהכותרת - "מכתב הטייסים" - מייצרת את הרושם שמדובר בכל הטייסים ובכל חיל האוויר. המציאות אחרת: מדובר בקומץ טייסים, וממילא הטייסים הם רק אחוז בערך מחיל האוויר. זה הזכיר לו את ההיבריס של פעם: הטייסים חשבו אז שהם יודעים טוב מכולם.
שאלתי אם הבעיה שלו היא עם התוכן או עם הדרך. הוא השיב שעם התוכן הוא דווקא מזדהה, שצריך להשיב את החטופים קודם להעצמת המלחמה, כי אחרת החטופים עלולים לא לחזור. הדרך מבחינתו בעייתית: אין בעיה, הוא אמר, שאנשי מילואים ילכו לקפלן, שהם יתראיינו - ההתאגדות היא הבעייתית. הם לקחו את חיל האוויר ושמו אותו במרכז המגרש הפוליטי, ופגעו בו ובאמון הציבור בו. לטעמו, זה לא אחראי.
אמרתי לו שאנשים איבדו אמון בהחלטות ובמקבלי ההחלטות. במניעים שלהם, בהתנהלות שלהם. אנשים מוכנים ללכת למלחמה ולסכן את חייהם בשם משהו גדול. המשהו הגדול הזה היה קיים אחרי 7 באוקטובר, ונסדק מאז. הוא השיב שאנשים יכולים או לנסות להשפיע מבפנים, או לעזוב. אין גם וגם.
תהיתי אם התגובה שנקט צה"ל נכונה. ההדחה לא בלמה את הגל, אלא הגביהה אותו. הוא השיב שאין פתרונות קלים. שמפקד חיל האוויר, תומר בר, נפגש עם מובילי המכתב ועם בכירים נוספים. הוא ניסה לדבר, להשפיע, וכנראה גם הצליח לשכנע כמה מהחותמים להסיר את חתימתם. הוא אפילו תיאם איתם ציפיות כשהודיע מראש מה יעשה.
ובכל זאת, הקשיתי, חיל האוויר ספג מכה. הבכיר אמר שאין פתרונות קלים. הוא סבור שהימנעות מתגובה היתה הופכת את המכה לקשה יותר. הוא הסכים שבטווח הקצר נגרם נזק, אבל העריך שבטווח הארוך זה ימנע מקרים נוספים. כבר עכשיו, הוסיף, יהיו כאלה שיבקשו לחזור בהם כשיבינו אחרי החג שההדחה אמיתית. בר יצטרך להחליט אם לקבל את החרטה שלהם או לא.
שאלתי אותו מה ההבדל בין מה שקורה כיום למה שקרה בימי המהפכה המשפטית שקדמה למלחמה. אז היו מכתבים, והיום יש. אז חיל האוויר הסתפק בדיבורים ונמנע מהדחות, עכשיו הוא הולך את כל הדרך. ההבדל, השיב, הוא שאז לא היתה מלחמה והיום יש. חיל האוויר באמת נלחם בשבע זירות. זאת לא פראזה. אי אפשר לסדוק אותו. זה לא אחראי.
אמרתי שיש מצב שהטייסים שמאמינים במהות ומסתייגים מהדרך, כמוהו, מתפקדים כאידיוט שימושי. הם ממשיכים לטוס בשם הביטחון, הממשלה ממשיכה במהפכה המשפטית בשם הפוליטיקה. צד אחד למד מהאסון, הצד השני לא. הוא חשב על התשובה, ובסוף ענה כך: מישהו צריך להיות פה המבוגר האחראי, לדאוג לעתיד המדינה, להסתכל שני צעדים קדימה. יהיה גם את היום שאחרי אצלנו. אי אפשר לרסק פה הכל.
השתמטות. אמנם הבכיר הגיע לשיחה על דעתו, אבל דבריו מייצגים נאמנה גם את עמדתו של הרמטכ"ל אייל זמיר, וכמובן של מפקד חיל האוויר. הם משוכנעים שאם ימצמצו כעת, הנזק יהיה גדול פי כמה. הם גם משוכנעים שהטקסט במכתב הוא התפלפלות מילולית: גם אם לא נאמרה בו במפורש המילה "סרבנות", המשמעות המעשית זהה.
יש עם העמדה הזאת שלוש בעיות. האחת - עניין הסרבנות עמד במבחן רציף מאז 7 באוקטובר. כולם הגיעו, כולל כולם. לעומת זאת, לא כולם התגייסו. עשרות אלפי חרדים מסרבים להתגייס לצה"ל גם אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה. זאת עובדה. הממשלה שתוקפת את המכתבים מכשירה במקביל את הסרבנות שלהם. גם זאת עובדה. וצה"ל, שנוקט יד קשה נגד מי שחתמו על המכתבים, לא מתבטא באופן מספיק חד בעד גיוס חרדים, והוא בעיקר לא ממלא את חובתו על פי פסיקת בג"ץ ופועל לגייס אותם. גם זאת עובדה.
הבעיה השנייה היא עניין האחידות. לא מעט גופים וארגונים המזוהים עם הימין איימו בסרבנות, במישרין ובעקיפין. איש במטכ"ל לא הדיח אותם, ואפילו לא איים בכך. מי שמבקש אמון בהחלטותיו, חייב שהן יהיו רציפות ואחידות. בשביל דין נפרד לימין ולשמאל יש את הממשלה. הצבא אמור להתרחק מכל סממן פוליטי.
הבעיה השלישית היא עם המצפון של חלק מהחותמים על מכתב הטייסים, ושל רבים שלא חתמו. זה כבר עניין שגדול יותר מהמכתבים, והוא ייחודי לחיל האוויר. הטייסים הורגים, במסות, בלי פרופורציה לכל אמצעי לחימה או חיל אחר. אם המטרה לא בהירה, אם ההחלטות שנויות במחלוקת, אם על מקבלי ההחלטות יש סימן שאלה - המצפון נהיה כבד. טייס ותיק אחר אמר לי השבוע שאין מי שהולך לישון רגוע אחרי שהרג ילדים, ובוודאי אין מי שמצליח לישון אחרי שהרג חטופים.
הדרך היחידה להתמודד עם הקשיים האלה היא במנהיגות. מנהיגות בטייסת, מנהיגות בחיל האוויר, מנהיגות בצה"ל, מנהיגות במדינה. בטייסות מדברים כל הזמן. זה גם מה שבר וזמיר מנסים לעשות. המדינה היא כבר סיפור אחר - קבלת ההחלטות בה מזוהמת מהיסוד. מי שמתנכרים לחטופים, שמקדמים השתמטות המונית ושבורחים מוועדת חקירה ממלכתית - שלושה נושאים שנמצאים בלב הקונצנזוס הציבורי - בל יתפלאו שהאמון בהם שובר שיאים שליליים.
איראן. אחת הסיבות לכך שחיל האוויר לא יכול להרשות לעצמו בלגנים עכשיו היא האפשרות שהוא יידרש לתקוף באיראן. עד לפני כמה שבועות נדמה היה שזאת לא שאלה של אם, אלא של מתי. שיש כעת חלון הזדמנויות ייחודי, שנובע משילוב של נסיבות: ההתקדמות השיטתית של איראן לפצצה, קריסת חיזבאללה, הפגיעה הקשה במערך ההגנה האווירית האיראני, וכניסתו של טראמפ לבית הלבן.
שלושת הסעיפים הראשונים נותרו כשהיו. איראן מתקדמת, וצברה די חומר מועשר כדי לייצר שש עד עשר פצצות. חיזבאללה חלש מתמיד, והפגיעה בו הובילה לשיח ראשוני בלבנון על התפרקותו מנשק. ושיקום מערך ההגנה האווירית באיראן ידרוש לכל הפחות חודשים ארוכים, עד שיתקבלו מערכות רוסיות חדשות.
השינוי היחיד הוא בסעיף הרביעי. טראמפ רוצה בהסכם. הוא שם את זה לנתניהו בפרצוף בפגישתם בבית הלבן בשבוע שעבר, שבה ניסה נתניהו (וכשל) לשכנעו לתמוך בתקיפה ישראלית במאי. כדרכו, טראמפ מאיים במקביל ב"מה יקרה אם" (איראן לא תחתום), אבל הכיוון ברור: הולכים להסכם. ולפי כל הסימנים זה הולך להיות הסכם רע לתפארת, שיהיה רחוק שנות אור מהדרישה הישראלית לפירוק מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית.
יש לכך כמה סיבות. האחת - שחצנותו של טראמפ. הוא משוכנע שאין ולא יהיה נושא ונותן כמוהו. זה מוטל בספק (ע"ע עניין המכסים), בעיקר כשמנגד עומדים סוחרים מנוסים כמו האיראנים, שכבר אכלו נשיאים לארוחת בוקר ונותרו בשלטון ועם תוכנית גרעין פעילה.
השנייה - בעייתיות הצוות שלו. סטיב וויטקוף הוא אדם טוב ומוכשר, אבל יש רק סטיב וויטקוף אחד, שנדרש לטפל במקביל גם במשבר רוסיה־אוקראינה, גם במשבר החטופים בעזה, גם בענייני סעודיה, ועכשיו גם במו"מ על הגרעין עם איראן. בכיר ישראלי שאל בשבוע שעבר את עמיתו האמריקני מיהו הצוות של וויטקוף, ונענה במשיכת כתף. אין כזה, לפחות כרגע. זה הוא לבדו, לטוב ולרע. ועם כל הכבוד ליכולותיו, האיראנים מבינים טוב ממנו בגרעין, וסיכוי סביר שינסו למרוח אותו.
השלישית - חולשת הממסד. טראמפ גדע באחת את כל אנשי הממשל הקודם, ורבים מאלה שהוא לא שלח הביתה עזבו ביוזמתם במסגרת תוכנית הפרישה של אילון מאסק. זה הותיר חורים גדולים מדי במקומות רגישים מדי במשרדי החוץ וההגנה ובגופי המודיעין, שם אמורים לייצר את הידע ואת העמדות שישמשו במשא ומתן.
הרביעית - פערים גדלים בין ירושלים לוושינגטון. נדמה היה שאחרי ביידן יהיה רנסנס ביחסים. מתברר שההפך הוא הנכון. טראמפ לא ממש סופר את נתניהו, וכתוצאה מכך הוא עלול לא לספור את עמדת ישראל. המשמעות היא שהוא עלול לחתום על "הסכם גרעין 2.0", שבמקום להיות "חזק יותר, רחב יותר, ארוך יותר", כפי שהתחייב הממשל הקודם, יהיה פרוץ ומסוכן יותר.
ואם לא די בכך, בבית הלבן יושב עכשיו נשיא שבגלל אופיו האימפולסיבי ישראל תתקשה ללכת לו על הראש, כפי שעשתה לביידן או לאובמה. המשמעות היא שישראל תצטרך לחיות עם הסכם רע מבלי שתוכל לתקוף אותו או את הגרעין, מחשש שטראמפ ירע לה בחזיתות אחרות.
בימים כתיקונם, היה על ישראל לכנס את מיטב הכוחות והמוחות כדי להבין איך בולמים את הרעה הזאת. לא את ההסכם - הסכם יכול להיות טוב לישראל, ובלבד שיהיה טוב - אלא את הכיוון המסתמן. לרוע המזל, אין בישראל עבודת מטה וחשיבה מסודרת. המטה לביטחון לאומי מתפקד באופן חלקי וחובבני, הקבינט מורכב מפוליטיקאים קיצוניים וחסרי אחריות, במשרד הביטחון מכהן שר שכל קשר בינו לבין התפקיד מקרי בהחלט, והיחסים בין נתניהו לראשי מערכת הביטחון נעים על הספקטרום שבין חשד לאיבה. וגרוע מכל: המילה "אסטרטגיה" הפכה למילת גנאי, בשם הצורך הפוליטי המיידי.
אילו היתה בישראל עבודת מטה מסודרת, היו קורים כמה דברים. הנושא היה יוצא מאחריותו של השר רון דרמר ועובר לידיהם של אנשי המקצוע. יש בישראל רבים וטובים כאלה, שמשרתים את הממלכה ולא את המלך. מי שזקוקים להסברים נוספים מוזמנים להעמיק בהצלחותיו של דרמר בנושא החטופים.
בהמשך לכך, היה מתקיים עם האמריקנים דיאלוג אינטנסיבי, עמוק ושקט על מרחבי ההסכמות בין המדינות, ועל מרחבי אי־ההסכמות. זה נכון לא רק בעניין הגרעין, אלא גם בראייה רחבה יותר: ישראל צריכה להבין איך ארה"ב רואה את האזור כולו. מה היא מתכננת מול איראן, סעודיה, עזה, החזית הצפונית - ובכלל. וישראל צריכה להגיד לארה"ב מה היא רוצה שיקרה: מול איראן, מול סעודיה, מול עזה, מול החזית הצפונית - ובכלל.
זה קורה באופן חלקי בלבד. ישראל מתנהלת בקפריזיות, ללא תוכנית סדורה, והתוצאה כאוטית. אין הכרעה, יש חטופים בעזה, יש החרפה של המצב מול סוריה, ולא ברור מה יקרה עם סעודיה. בינתיים האמריקנים מתקדמים להסכם ישיר עם ריאד, שייתן לסעודים תוכנית גרעין אזרחית (קטסטרופה מבחינת ישראל), שלא יכלול הסכם אזורי רחב (קטסטרופה מבחינת ישראל), והחשש עכשיו הוא שיתווסף לזה גם הסכם גרעין רע (קטסטרופה מבחינת ישראל).
יובהר: זה לא אבוד, אפשר להתעשת. אלא שהממשלה והעומד בראשה עסוקים בניתוץ הממסד הביטחוני הישראלי, במקום בחיזוקו. "ככה לא בונים חומה", אמר פעם יורם ארבל באחד ממשחקי הכדורגל נגד אוסטרליה. ומה שהיה נכון לנבחרת ישראל - נכון שבעתיים למדינת ישראל: ככה לא בונים חומת ביטחון.
חטופים. שני מושגים הוטלו השבוע לשיח הציבורי בישראל. "גיבור ישראל", כך הגדיר השר עמיחי שיקלי את א', המילואימניק של שב"כ שעל פי החשד הוציא חומרים מהארגון ומסר אותם לעיתונאים ולשיקלי עצמו. "ציוני אמיתי", כך קרא נתניהו לבנו, יאיר, לאחר שזה תקף בגסות את נשיא צרפת ברשתות החברתיות.
אייל אשל, אבא של רוני, תצפיתנית שנרצחה בחמ"ל בנחל עוז ב־7 באוקטובר, ביקש מהגולשים ברשת X להזכיר לשיקלי מי הם גיבורי ישראל האמיתיים, כדי "להציב גבול ברור מול זילות התואר". הוא עצמו ציין את סרן שיר אילת, מפקדת התצפיתניות, שתפקדה למופת בבוקר ההוא עד שנרצחה בידי המחבלים. בהמשך פורסמו סיפורים רבים ומרגשים. היו גם מי שבחרו לציין את גיבור ישראל יוני נתניהו, שנפל במבצע אנטבה.
משהו עקום בישראל אם שר - אפילו אם מדובר באופורטוניסט שמעולם לא נבחר ושגנב את המנדט שלו - בוחר להעניק לחשוד בעבירות ביטחוניות חמורות את התואר "גיבור ישראל" בעת שכמעט 2,000 ישראלים נהרגו תחת הממשלה שהוא מכהן בה, רבים מהם תוך ביצוע מעשי גבורה של ממש. יש ביניהם אזרחים, יש ביניהם חיילים, אבל אין ביניהם עבריינים. והעובדה שעמיתו של שיקלי, השר בצלאל סמוטריץ', הציע למנות את א' לראש שב"כ מעידה עד לאן הגיעו מחוזות הטירוף.
אשר לתואר "ציוני אמיתי" - השבוע פגשתי את איריס שוורץ, דודתו של החטוף עידן אלכסנדר, שהגיע מארה"ב כחייל בודד כדי לשרת בקרבי. בערב החג התקבל סרטון שני מעידן, שלימד שוב על מצבו הקשה, אבל אני למדתי ממנה דווקא על מצבם הקשה: היא סיפרה שמאז נובמבר 2023 - כבר שנה וחצי! - המשפחה מבקשת לפגוש את דרמר ונדחית. בזמן הזה הם מקבלים מענה קבוע מהממשל האמריקני (הקודם והנוכחי), משום שעידן מחזיק באזרחות אמריקנית.
עידן הוא "ציוני אמיתי". לא בציוצים, אלא במעשים. המדינה הציונית אמורה היתה להפוך עולמות כדי להשיב אותו הביתה. למרבה הצער, משפחתו נאלצת לחפש סיוע במחוזות אחרים, ציוניים פחות. יש כאן משהו מאוד משובש אם אלה הם פניה של הציונות המודרנית ואלה גיבוריה. ממדינה שגדלה על גיבורים אמיתיים ועל ציונים אמיתיים, הממשלה הציונית עברה לקדש עבריינים ויורדים.
