כבר שנים רבות, עוד הרבה לפני הזוועות של השנה וחצי האחרונות, ששולטת אצלנו הסיסמה "נכשלת - תתפטר". ההנחה היא שאיש ציבור שכשל בתפקידו צריך לקחת אחריות ולפנות את מקומו. תוצר הלוואי המיידי של התפיסה הזו הוא העובדה שאנשי ציבור לא ממהרים לקחת אחריות או להודות בטעויות, משום שמעשה כזה יביא לסיומה המיידי של הקריירה שלהם. איש לא דורש מהם לתקן, לשפר או לעשות תשובה על הפאשלות שלהם, אלא רק להודות בטעות ולעוף לנו מהעיניים.
במציאות שכזו, אנשי ציבור משקיעים את כל מרצם בלהכחיש כל קשר, להסביר מדוע הם לא ידעו ולא היו מעורבים, ומתאמצים לטשטש כל סימן לאשמה. בתרבות הישראלית של הדורות האחרונים הודאה באשמה היא התאבדות פוליטית. אך בלא הודאה והכרה שכאלו, אין סיכוי לעולם לתקן שום עוול, לרפא שום שבר או לפתור שום בעיה.
המעגל הזה הוביל אותנו למצב הנוכחי: כשאין תרבות של הודאה באשמה, לקיחת אחריות ותיקון הכשלים והתקלות - הבעיות הולכות ומתגברות. צרות קטנות הופכות לצרות גדולות, עניינים מינוריים שהיו יכולים להיפתר בקלות הופכים לקטסטרופות בממדים מבהילים. תרבות שלא מוכנה לתת מקום לריפוי ולתשובה גוזרת על עצמה הזנחה והחרפה של המחלות שלה. כמו בהרבה מחלות אחרות, גם אצלנו היום זה עלול להיות כבר מאוחר מדי.
שנה וחצי חלפו מאחד האסונות הנוראים ביותר בתולדות מדינתנו, אולי הגדול מכולם, אך ועדת החקירה לחקר הטבח המחריד והמחדל הנורא עדיין לא הוקמה, ואפילו לא נראית באופק. ראש הממשלה, וכך גם רוב שריה, עדיין יושבים על כיסאותיהם וקשה לחלץ מהם אמירה ברורה הנוגעת לאחריותם למחדל. על חשבון נפש או על רגשות אשמה אין בכלל מה לדבר.
הפרקים הראשונים של ספר ויקרא עוסקים בדיני קורבן החטאת, שאותו מקריבים מי שחטאו ופשעו בלא כוונת זדון. התורה קובעת את דיני הקורבן המובא במצבים שונים: "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" (ויקרא ד, ג), "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (שם יג), "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה" (שם כז). אך במקרה אחד בפרק חורגת התורה ממטבע הלשון הקבוע. כאשר מדובר על חטאו של המנהיג, במקום לומר "אם נשיא יחטא..." מתנסחת התורה באופן קצת אחר ואומרת "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה" (שם כב).
המילה "אשר", המחליפה את המילה "אם" בתחילת הפסוק, הציתה את דמיונם של הפרשנים והם הציעו רעיונות שונים לסיבה שבגללה שינתה התורה את הנוסח. ר' עובדיה ספורנו הסביר את השינוי כמעיד על מעבר ממרחב הספק למרחב הוודאי. בכל הדמויות האחרות המוזכרות בפרק, החטא הוא רק בגדר אפשרות ולכן התורה נוקטת בלשון "אם", אך בנשיא ובמנהיג החטא הוא תוצאה בלתי נמנעת של עמדת הכוח, "כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא" (ספורנו, שם). במילים אחרות, אין דבר כזה נשיא שלא חוטא, ולכן מחליפה התורה את מילת הספק "אם" במילת הוודאות "אשר".
בניגוד לספורנו מציע רש"י הסבר אחר לשימוש במילה "אשר" בפסוק - "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" (רש"י, שם). בניגוד לספורנו, שראה במילה "אשר" ביטוי לחיסרון שבמנהיג החוטא, שכן החטא מצוי ביותר בקרב בעלי שררה, רואה רש"י במילה זו דווקא ביטוי חיובי למעלה ולשבח. המנהיג המתחרט על חטאיו ומבקש לכפר עליהם קוצר שבחים נרגשים, ואשרי הדור הזוכה להנהגה שכזו.
למרות הסתירה המדומה בין שני הפירושים, נראה כי הם דווקא משלימים זה את זה. מנהיגים חוטאים, כפי שאומר הספורנו, ונראה שאי אפשר להיחלץ מהעובדה הפשוטה הזו, שהרי רק מי שלא עושה דבר לא טועה לעולם. אך בניגוד לטעות שהשתרשה בתרבות הישראלית בדור האחרון, מנהיג שמודה בטעותו ומודה בחטאו הוא, כפי שלימד רש"י, מנהיג גדול וראוי. רק מנהיג כזה עשוי להוביל את הציבור לעמדה מתוקנת ובריאה יותר. הדבר נכון גם על דרך השלילה - מנהיג שאינו מודה בכישלונותיו בפה מלא אינו המנהיג המושלם אלא דווקא מנהיג רע, שהרי כפי שאמרו המפרשים - לא ייתכן שאין הוא חוטא, אלא רק שהוא לא לוקח אחריות על מעשיו הרעים.
במציאות הקדומה של פרשת ויקרא, המנהיג המודה בטעותו ומתוודה על חטאיו מביא שעיר עיזים אחד לקורבן. במציאות שלנו, בתרבות שבה הם לא לוקחים אחריות ולא מסוגלים להודות בטעות, הם מגיעים לצערנו לאלפי קורבנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו