לא מחכים עם הרפורמה לשש אחרי המלחמה

שנה וחודשיים עברו מאז התחילה המלחמה ששינתה את המציאות במדינה. שנה וחודשיים מאז השתנה השיח מן הקצה אל הקצה. ההפגנות בקפלן נדמו. הממשלה עצרה הכל. אמנם בשבועות האחרונים כבר החלו הסימנים המקדימים, אבל בנקודת הזמן הזאת כבר אפשר לקבוע: היא חוזרת. הרפורמה.

לא בהכרזות גרנדיוזיות וגם לא באותה מתכונת. אמנם לא כל הלקחים הופקו מהסיבוב הכושל ההוא, אולם יש כאלה שכן. לא כל המהלכים שיותנעו בקרוב יגיעו לקו הגמר, אבל גם אחד־שניים מהם מספיקים כדי לשנות את יחסי הכוחות בין הרשויות בצורה דרמטית.

ביום שלישי תדון ועדת החוקה בהצעת החוק של משה סעדה להוציא את מח"ש מהפרקליטות ולקבוע אם המחלקה החדשה לחקירת שוטרים תוכל לחקור גם פרקליטים. בפעם הקודמת שהצעת החוק הזאת הגיעה לכנסת, סערה וגעשה מערכת אכיפת החוק, הפרקליטים פצחו בשביתה, ודובריהם בתקשורת התריעו כי מדובר בהכרזת מלחמה של הכנסת נגד שומרי הסף. הכנסת אישרה את החוק בקריאה טרומית אבל עצרה את החקיקה, יחד עם כל החוקים האחרים במסגרת הרפורמה המשפטית. בינתיים התברר שלסעדה יש מניעה משפטית לקדם את החוק בשל התביעה שניהל באותו זמן נגד מח"ש, שבה עבד לפני שנכנס לפוליטיקה, ונראה היה שהעסק גווע.

הוא אמנם החל לגווע - אך לא מת לחלוטין. סעדה בינתיים ניצח בתביעה, התיק נסגר והמניעה המשפטית בוטלה. במקביל, ועדה שמינה שר המשפטים בראשות מנכ"ל המשרד, שהתמנתה לדון בסוגיית מח"ש אחרי פרסום דוח מבקר המדינה שקבע שלא ייתכן שמח"ש תהיה גוף של הפרקליטות, תפרסם בקרוב את ממצאיה: לפי הממצאים, קיים ניגוד עניינים גמור ומובנה שמח"ש תהיה חלק מהפרקליטות. הדוח של משרד המשפטים יעניק רוח גבית לחקיקה, שכאמור כבר החלה.

בשבוע הבא, כאמור, יחלו הדיונים לקראת ההצבעה בקריאה הראשונה. יריב לוין, סעדה ויו"ר הוועדה שמחה רוטמן מתכוונים הפעם ללכת עד הסוף. לראשונה מקום המדינה יהיו הפרקליטים, כולל פרקליט המדינה עצמו, תחת פיקוח ובקרה. מח"ש, ששימשה עד היום כמיליציה חקירתית פרטית של יועצים משפטיים ופרקליטים, תוצא מידיהם ותעבור לגורמים מקצועיים שימונו על ידי הדרג הנבחר.

וזה רק הצעד הראשון. בעוד הפוקוס הציבורי והפוליטי מתמקד במהלכי הדחתה, שיהיו או לא יהיו, של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, יש מי שמבקש לקדם במקביל את החוק שהתחיל הכל, ציפור הנפש של מערכת המשפט - שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.

החוק, שיעניק לקואליציה אפשרות למנות שני שופטים לעליון כבר בקדנציה הנוכחית, כבר אושר בקריאה ראשונה, אולם בעקבות ההפגנות, האיום בסרבנות והשביתה בהסתדרות, הורה ראש הממשלה נתניהו שלא להמשיך לקדמו. שר המשפטים, אף שידע שמדובר בגולת הכותרת ובשינוי העמוק ביותר שאפשר יהיה לבצע במערכת המשפט - בעיקר משום שכל החוקים האחרים יכולים להיפסל בבג"ץ, ולכן יש לטפל בבעיה קודם כל מהשורש - סבר כי אין רוב לאישור החוק.

בדיון שהתקיים השבוע בנושא הוחלט לבחון שוב את סוגיית הרוב, ואת היתכנות העברתו כבר בשבועות הקרובים. ההערכה היא כי מערכת המשפט הרחיקה לכת בכמה מהצעדים האחרונים שנקטה, כך שגם חברי הכנסת מהקואליציה שלפני שנה עוד הסתייגו ממהלכיו של לוין - עשויים כעת לתמוך לפחות בחלק מהם, ולאפשר את קידומם.

האסטרטגיה לגיבוש הרוב עוד לא תוכננה סופית, אולם אחת האפשרויות שנדונו השבוע היתה לפנות באופן אישי לחברי הכנסת (רובם ככולם מהליכוד) המוגדרים מתנגדים או מתנדנדים, ולהבהיר להם שאם לא יאפשרו את קידום החוק - תוטל האשמה הציבורית על כתפיהם. לחברי הכנסת יובהר כי בוחרי הליכוד מצפים מהממשלה לקדם את הרפורמה, והפעם אף ביתר שאת מהסיבוב הקודם, ומי שיפעל לטרפדה הפעם עלול לשלם מחיר ציבורי בתוך הליכוד. במסר הזה יודגש הצורך הדחוף ביותר לקדם את החוק - טרפוד מינויו של יצחק עמית לנשיא העליון.

גם מהלך פיטורי היועמ"שית עולה לפסים מעשיים. ההחלטה של השר לוין לפנות לוועדת גרוניס, הוועדה שאישרה את מינויה של היועמ"שית, טרם התקבלה אבל נראה שהולכת ומתקרבת. הממשלה תטען בפני הוועדה כי חוות הדעת של בהרב־מיארה אינן עולות בקנה אחד עם מדיניות הממשלה, מה שמהווה עילה לפיטוריה. דעתו של גרוניס עצמו חשובה ואין לדעת כיצד יתייחס לסוגיה כאשר תגיע לפתחו, כל שכן לגבי יתר חברי הוועדה - נציג אקדמיה, שר משפטים לשעבר ונציג ועדת החוקה, כולם מינויים של הקואליציה שיאשרו את ההדחה. נציג אחד נוסף, של לשכת עורכי הדין, יצביע בכל מקרה נגד הדחתה.

עקומת למידה שטוחה

עדיין אין לדעת בוודאות אם הרפורמה תחזור על מלא ומה יהיו הצעדים הסופיים בה, אך דבר אחד אפשר לקבוע בוודאות: האשמה כולה תונח לפתחה של מערכת המשפט. בעוד הממשלה גזרה על עצמה להסיר מסדר היום את הרפורמה כל עוד המלחמה נמשכת, והיא עודנה נמשכת - החליט בית המשפט להפר את הכללים ולגרור את המערכת המדינית למדמנה הפוליטית תוך כדי מלחמה. זה התחיל בחוק הגיוס, שמערער את יסודות הקואליציה עד היום. זה נמשך בהחלטה לחייב את לוין לכנס את הוועדה לבחירת שופטים לבחור את עמית לנשיא העליון, וזה הגיע למחוזות הנוכחיים עם מעצרי בכירים ומקורבים, וקריאה לשקול את פיטוריו של השר בן גביר מבלי שיש נגדו חשדות כלשהם.

בהקשר הזה חייבים לציין את שני הצדדים למטבע. יש הרואים את מעצרם של נגד המילואים, אלי פלדשטיין, קובי יעקובי ואבישי מועלם כהוכחה לחתרנות הפרקליטות והיועמ"שית נגד הממשלה; זאת, תוך שהם מדגישים את חומרת החשדות המיוחסים להם אל מול ממצאים פשוטים המגיעים מבית המשפט ובקשות הארכות המעצר, ברוטליות המעצרים והערת השופט על כך שקשה יהיה להוכיח שההדלפה, במקרה של הנגד ופלדשטיין, הגיעה ממניע של פגיעה בביטחון המדינה.

תוסיפו לכך את העובדה שהפרקליטות נמנעת אפילו מלהעמיד את יעקובי בפני שופט שירחיק אותו משירות בתי הסוהר עד לסיום החקירה נגדו, ובכלל העובדה שנחקר במח"ש ולא במשטרה.

מנגד, אחרים מסתכלים דווקא על הראיות שכן אימץ השופט, בכך שהנגד המשיך לשתף פעולה אף שהבין שהחומר לא מגיע לראש הממשלה אלא מפורסם בתקשורת, וניסיונו של מועלם לרצות את השר הממונה, שעשוי להגיע לכדי שוחד.

הבעיה היא שכל עוד יש שיח, גורמי האכיפה יוצאים וידם על התחתונה. בכל מעצר, חקירות, חשדות ואפילו משפט יש כמה צדדים, זה טבעי. העובדה שהדברים נעשים בווליום מחריש אוזניים, עם ציבור עצום שאיבד אמון במערכת - פה מתחילה הבעיה הדורשת תיקון. יהיו שיאשימו את נתניהו או לוין, או את שניהם, בהגברת הלהבות כגורם המרכזי לאובדן האמון במערכות החוק והרשות השופטת. יהיה זה הסבר חלקי ולא מאוד רציני. נתניהו עצמו האמין בכל מאודו באותן מערכות ויצא להגנתן במשך עשורים שלמים, בממשלה, באופוזיציה ובכל מקום.

שנית, מדובר במערכות עם אפס עקומת למידה. מי שלא רוצה פיקוח מעליו משום סוג, או מתעקש שלא לפתוח לצילום את דיוני הוועדה לבחירת שופטים, נתפס כמי שמעדיף בהכרח את טובת עצמו ולא את טובת הציבור. בעוד חלקים נרחבים בציבור מביעים תמיכה גדולה ברפורמות משנות פני מציאות ובמקביל חוסר אמון במערכות הנוכחיות, ממשיכות אלו לנהוג באכיפת החוק כבשלהן והופכות את עצמן במו ידיהן למופקדות על האינטרס הציבורי, ללא הציבור.

רוח גבית מאמריקה

האיום החריף שהשמיע השבוע הנשיא האמריקני הנבחר דונלד טראמפ נגד חמאס, והאולטימטום שהציב לראשיו לשחרר את החטופים בעזה עד יום כניסתו לתפקיד ב־20 בינואר, שיוו את התחושה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה - לא רק באמריקה, אלא גם במזרח התיכון.

זה החזיק בדיוק יומיים, עד שהתברר שכנראה מדובר במהלך מתואם להכשרת הקרקע לעסקת חטופים חדשה ממשמשת ובאה. אם בדמיונם הפרוע ראו שוחרי הכרעת חמאס את ראשי המחבלים מרימים ידיים בכניעה ומשחררים את החטופים כדי להציל את עורם מפני האימה שצפויה להתרגש עליהם בקרוב, התברר שמה שהיה לא רחוק ממה שיהיה - עוד ניסיון לעסקה, אולי בתנאים מעט משופרים, עם ארגון הטרור שעדיין שולט בשטח, למרות המהלומות האדירות שספג בשנה האחרונה.

לראש הממשלה נתניהו זה מספיק. מבחינתו, כל עוד ההתחייבות המקורית להמשיך להילחם עד למיטוט מוחלט של עזה נשמרת - כדאי וצריך להביא לעסקה לשחרור חלק מהחטופים, גם במחיר עיכוב במימוש יתר מטרות המלחמה. הוא גם מעריך שלא יהיה משבר פוליטי כתוצאה מכך. בן גביר בוודאי יתנגד, הפעם אולי גם סמוטריץ', אבל הקואליציה תמשיך לתפקד. אף אחד מהם לא יפרוש, גם אחרי שחרור רוצחים, וגם אחרי חודשים של הפוגה. לדעתו, כל עוד ישנה התחייבות שהמלחמה לא נעצרת סופית - לא יהיו פרישות מהממשלה. גם לגבי ההסכם בצפון בן גביר התנגד, אבל נשאר. כך, לדעתו, יהיה גם הפעם, אם וכאשר.

המוקש המרכזי בדרך לעסקה אפשרית, כפי שמסתמן, הוא אובדן הבלעדיות על השליטה במעבר רפיח. שרי הימין בממשלה יתנגדו בתוקף לוותר על אחד ההישגים הגדולים שבהשתלטות על ציר פילדלפי, לרבות המעבר למצרים וממנה, אולם אם מדובר בנסיגה זמנית ובכך שהשתלטות מחודשת על המעבר תגיע מייד לאחר שחרור החטופים, ייתכן שהתנגדותם תרוכך.

המוקש המרכזי בדרך לעסקה, כפי שמסתמן, הוא אובדן הבלעדיות על השליטה במעבר רפיח. שרי הימין יתנגדו בתוקף לוותר על אחד ההישגים הגדולים שבהשתלטות על ציר פילדלפי, לרבות המעבר למצרים וממנה, אולם אם מדובר בנסיגה זמנית, ייתכן שהתנגדותם תרוכך

מה שעשוי לסייע לנתניהו להתגבר על ההתנגדות הגדולה מהאגף הימני בקואליציה שלו הוא מימוש איום הפיטורים שנשמע בסביבת רה"מ של ראש השב"כ רונן בר או של הרמטכ"ל הרצי לוי, במקביל להובלת עסקה לפסים מעשיים. הדחת הבכירים תעביר מסר שהממשלה לא רק שאינה עוברת למצב קיפאון, אלא להפך - מגבירה את נחישותה לסיים את המלחמה רק בהכרעה צבאית ברורה.