לשים לב אל זה שלא מצליח אפילו לצעוק

כשהייתי מתנדב צעיר במד"א, לימד אותי אחד הפרמדיקים הוותיקים בתחנה את עקרון העל של אומנות הטריאז' באר"ן - הכלל הראשון של שיטת מיון הפצועים באירוע רב נפגעים. היינו בדרך לתאונה קשה של אוטובוס שהתהפך, הדיווחים מהשטח סיפרו על נפגעים רבים במקום, והיה ברור שבדקות הראשונות לא נוכל לטפל בכולם ונצטרך להעריך בזריזות במי לטפל קודם - "מי שצועק הכי חזק, צריך אותך הכי פחות", הוא אמר לי בפשטות. כי פצוע צועק הוא פצוע עם דופק, נושם, וכנראה גם בהכרה מלאה. אם יש לו מספיק חמצן לצעוק, הוא יכול לחכות עד שנבדוק ונטפל במי ששוכב לידו בדממה, וייתכן מאוד שנמצא במצב חמור הרבה יותר.

עברו שנים מאז עזבתי את הסירנות והאמבולנסים, ומזמן לא הגעתי לזירת תאונה קשה או אירוע רב נפגעים, אך התובנה הפשוטה הזו עוד מלווה אותי. כי במציאות קל מאוד להתבלבל ולפנות דווקא למי שדורש וצועק וקורא. אל מי שמושך אליו את תשומת הלב ומתעקש לקבל יחס ומשאבים. כמו באותה בדיחה קיבוצית ידועה, האומרת שפעם, בימי ראשית הקיבוץ, כל אחד היה מקבל "לפי צרכיו", אך היום העולם השתנה, וכל אחד מקבל "לפי צרחותיו"...

הגר שפחת שרה מגורשת מביתם של שרה ואברהם יחד עם בנה ישמעאל. היא נודדת במדבר ותועה בדרך. כשאוזלים המים מן החמת, והמצב נעשה קשה ומסוכן, משליכה הגר את ישמעאל תחת אחד השיחים באומרה – "אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא, טז). היא יושבת מנגד, "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" (שם). ישועת ה' ממהרת להגיע, אך חשוב לשים לב לאופן שבו מתואר הדבר בתורה – "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת קוֹל הַנַּעַר" (שם, יז). למרות העובדה שהגר היא זו הבוכה בקול ואילו על ישמעאל כלל לא מסופר בתורה שבכה, התורה מדגישה כי הקב"ה שומע דווקא את בכיו של ישמעאל. גם דברי המלאך הנגלה להגר מאוחר יותר, מבהירים שלא הבכי שלה שנישא בקול הוא זה שגרם לסיוע האלוקי, אלא דווקא קולו החרישי, הבלתי נשמע, של בנה - "וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹקִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (שם, יז).

החמלה והחסד דורשים אוזניים מחודדות הקשובות לזעקת הדל. אך זעקות שבר אינן חזות הכל, ואסור שעוצמת הצעקה תהפוך לקריטריון לקושי או למדד לדלות. רגישות אנושית דורשת מאיתנו לפקוח עינינו, אוזנינו וליבנו לכל המרחב שסביבנו, לחפש מי הכי זקוק לעזרה, ולא ללכת שבי אחרי מי שצועק הכי חזק או מושך הכי הרבה תשומת לב. לפעמים חלק מהמצוקה מתבטא בחוסר יכולת להביע מצוקה.

השיטה הפוליטית הנהוגה אצלנו גורמת לכך שבדרך כלל פוליטיקאים נוטים לתת מענה לקבוצות לחץ חזקות, הדורשות בכוח וצועקות בקול את דרישותיהן וטענותיהן. דוגמה קיצונית לכך ראינו השבוע, עם אישורו בקריאה ראשונה של "חוק הרבנים" המחפיר של ש"ס - מכל הצרכים, המצוקות, הכאבים והקשיים הזועקים כיום במרחב הישראלי, בחרה ממשלת ישראל לשמוע את קול זעקת העסקנים במועצות הדתיות, שמתקשים למנות את חבריהן לתפקידים ולמשרות. הקואליציה כולה התגייסה למען החרפה הזו, ונענתה לדרישה ה"דחופה", שתאפשר הזרמת עוד תקציבים ואיוש תקנים רבים נוספים לאנשי ש"ס בכל רחבי הארץ, בזמן של משבר כלכלי וגירעון חסרי תקדים.

כמו שאומר המלאך להגר - הצעקה הדחופה ביותר היא צעקתו החרישית של הילד הנתון באפיסת כוחות, ואין בכוחו אפילו לצעוק. עוצמת הצעקה אינה מדד לעוצמת הצורך. לפעמים היא אפילו מדד הפוך - מי שיכול לצעוק אינו זקוק, ומי שזקוק אינו יכול לצעוק

כותרות החדשות באותו יום נורא השבוע שיקפו את הפער הבלתי נתפס הזה. ביממה שבה נהרגו חמישה חיילים ונורו על ישראל כ־200 טילים, שגרמו לפצועים בגוף ולנזקים כבדים ברכוש, השקיעה הקואליציה את מיטב זמנה ומרצה בלחוקק חוק שהוא לא תיקון עולם, ולא שיפור המצב, לא שירות לאזרח ולא מענה לצרכים, אלא רק חוק שיאפשר לשר הדתות לחלק עוד ועוד ג'ובים לחברי המפלגה שלו. אף אחד אפילו לרגע לא ניסה להציג זאת אחרת.

קל להבין את הח"כים שהרימו את ידם בעד הדרישה המיותרת והמקוממת הזו, תוך כדי המלחמה הנוראה שאנחנו בתוכה כבר יותר משנה. עוצמת הלחץ שהופעלה עליהם, הדרישה התקיפה מצד חברי ש"ס, והעובדה שזו הפעם השלישית שהחוק הזה עולה לדיון ולהצבעה בשנה האחרונה, הביאו לכך שכמעט "לא היתה ברירה" אלא להיענות לו ולהצביע בעדו.

כמו שלימד אותי אותו פרמדיק, עצם העובדה שהפצוע יכול לצעוק בקול, מעידה שהוא לא זקוק לטיפול דחוף. וכמו שאומר המלאך להגר - הצעקה הדחופה ביותר היא צעקתו החרישית של הילד הנתון באפיסת כוחות ואין בכוחו אפילו לצעוק. עוצמת הצעקה אינה מדד לעוצמת הצורך. לפעמים היא אפילו מדד הפוך - מי שיכול לצעוק אינו זקוק, ומי שזקוק אינו יכול לצעוק. דומה שזה המצב המכעיס השורר כיום בחברה הישראלית, בכנסת ובממשלה - מי שכורע תחת עומס הנטל של המלחמה, עייף וחלש מכדי להגיע ולדרוש את צרכיו הבסיסיים ביותר, ומי שמשתמט מלשאת בעול המלחמה הנורא, פנוי לזעוק ולדרוש, לפנות ולפעול.