הזעזוע וההלם מול היכולת האיראנית לטוות בתוכנו רשתות ותאי ריגול – שמונה כאלה נחשפו רק לאחרונה – צריכים היו להתחלף מזמן בתדהמה מול התופעה, שולית ככל שתהיה, של יהודים עלובי נפש, שחוברים בשעת מלחמה לאויב השואף בגלוי להשמיד את עמם ומדינתם.
השאלה שהיתה חייבת להישאל, עוד קודם להתעניינות התקשורתית בפרטים העסיסיים של פרשיות הריגול למען איראן, היא מהיכן מגיע הביוב הזה? מהו המבנה הנפשי של אותם אנשים שהיו נכונים לבגוד בעמם ובמולדתם? על איזה "חיסון" דילגו הוריהם? מה השתבש, או נשמט מבית גידולם? באילו ערוגות הם צמחו?
התדהמה גוברת עוד כאשר בוחנים את הפרופיל של המרגלים הללו וקודמיהם: צעירים ומבוגרים, חרדים וחילונים, משכילים ובורים, יוצאי בריה"מ וילידי הארץ. הכל בכל מכל כל, כאשר המניע הוא בדרך כלל בצע כסף, אך לעיתים גם אגו או תחושות קיפוח, וזיקה מוחלשת למדינה.
סימני השאלה מתעצמים אף יותר לנוכח הפער האדיר בינם לבין הגילויים המופלאים הרבים של מחויבות ומסירות והקרבה למען העם והמדינה במהלך השנה האחרונה: פצועי מלחמה שמחלימים ושבים לשדה הקרב; אבות לשמונה ולעשרה ילדים, וסבים לנכדים שרצים לשרת את המולדת בקו האש והחזית ומוסרים את חייהם למענה, למעננו; אנשים שמטה לחמם קורס, והם מפסידים ממון רב, אבל משרתים במילואים כבר שלושה וארבעה וחמישה סבבים; אנשים "מוזרים", שלא יוותרו על הזכות הזאת בשום מחיר, גם אם "המדינה דפקה אותם". כי הם מבינים שאותה מדינה וארץ שאליהם שבנו אחרי 2,000 שנות גלות והיחד והקיום היהודי שלנו כאן גדולים יותר מכל ליקוי, דפקט או פגם.
מול שפלות המרגלים אנו נחשפים לדמויות מופת ולאנשי אשכולות כאבי גולדברג, שאול מויאל, אבירם חריב או הסבא אלון וייס, שהקדישו את חייהם לחינוך וליצירת חיבורים בחברה הישראלית, והותירו 31 יתומים, וגם לגיבורים "אזרחיים" כעומר ויינשטיין, מלח הארץ, שנפל על מחרשתו במטולה, כשמימש בגופו את האמרה הטרומפלדורית: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור הגבול". הם ואחרים כתבו בחייהם ובמותם את מה שכתב בעטו בן זוסמן הצעיר, רגע לפני שנפל בעזה: "...יצאתי מהבית בלי שבכלל זומנתי למילואים. אני מלא גאווה ותחושת שליחות, ותמיד אמרתי שאם אצטרך למות הלוואי וזה יהיה בהגנה על אחרים ועל המדינה. ירושלים, הפקדתי שומרים, שיום יגיע ואהיה אחד מהם".
"השולחן של אבא ואמא"'
אז כיצד באותה מדינה שבה צומחות נשים גיבורות כמו שרית זוסמן, אמו של בן, או ללי דרעי אמו של סעדיה, שאף הוא נפל בעזה – הראשונה מבטיחה בהלוויית בנה שעם ישראל יחיה לנצח נצחים, ומבהירה ש"זה או אנחנו או הם", והשנייה מעידה כי לא הכירה עוד אדם כסעדיה, שבו הממד הכללי והממד הפרטי היו כל כך אחד – כיצד באותה מדינה צומחים חלאות כמוטי ממן ועמיתיו לפרשיות הריגול, יהודים מחיפה, לוד, בני ברק, רמת גן ופתח תקווה? כיצד מיישבים את הסתירה בין חילול השם הזה לבין גילויים אין־ספור של קידוש השם, של מי שמתייצב מול הקושי והסכנות ואומר "הנני"? מה אנו מחמיצים?
נבואת ירמיהו על בניה של רחל השבים לגבולם הרי כה רלוונטית - אנו בוכים על הבנים שנופלים, אבל יודעים שהם אלה המאפשרים את המשך קיום הנבואה והנס שהתממשו כאן, הנס של "ושבו בנים לגבולם"; שיש תקווה לאחריתנו, ושגם הבנים והבנות החטופים עוד ישובו לגבולם
התשובה אינה מסובכת. היא טמונה בנקודה היהודית שעליה כתב אלתרמן כבר לפני שנים רבות: "...יכול היהודי בעליל להיות בור או משכיל, פיקח או כסיל, ויכול הוא להיות לך צר או ידיד... זיבורית או עידית, אבל אין הוא יכול יהודי להיות, בלי נקודה יהודית".
או במילים אחרות: לא ניתן לחוש באמת את "נפש יהודי הומייה" של אימבר, בלי יסודות של תורה, של "ואהבת לרעך כמוך", כלל שעליו אמר הלל הזקן שהוא כל התורה על רגל אחת, או "שמע ישראל', שהמפקדים, סוף־סוף, אומרים עם חייליהם בלי להתבייש ולהתנצל, רגע לפני הלחימה, וחגים ומועדים וסמלים יהודיים.
אם היסודות הללו (ועוד), שאינם "הדתה", אלא חלק מהדנ"א היהודי, נעדרים מ"השולחן של אבא ואמא " – ביטוי שסבי (ש.ז. שרגאי) עשה בו שימוש בשנות ה־70, במַסָּה שחיבר לאחר לכידתו של המרגל אודי אדיב – אז בערוגות שלנו צומחים גם גידולי פרא שכאלה. ההיסטוריה שלנו לא מתחילה בתש"ח, והשיח שלנו מול העולם והאויב, ובעיקר מול עצמנו, לא יוכל להישען רק על ביטחון ואינטרסים. הרבה קודם לכן הוא שיח על זכויות, ומורשת, וצדק יהודי.
"קול ברמה נשמע"
הזדמנות אחת לחוש יחד את "הנקודה היהודית" תיפול לידינו כבר בימים הקרובים. ביום שלישי, י"א בחשוון, חל על פי המסורת היהודית יום פטירת רחל אמנו. לרבים היום הזה אינו אומר דבר, אבל רבים אחרים מציינים אותו. כדאי לכולנו להכיר למשל את נבואת הנחמה הכה אקטואלית של נביא החורבן, ירמיהו, שהיה הראשון שהתייחס אל רחל כאם המזילה דמעות על בניה; הראשון שתיאר אותה כמי שבכיה, הבוקע שערי שמיים, יסלול את הדרך לקיבוץ הגלויות ולשיבת הבנים לגבולם.
"...קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים. רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה', מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ... וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם".
המילים העתיקות הללו, שבעקבותיהן נכתבו גם מדרשים יפהפיים, הרי כה רלוונטיות – אנו בוכים על הבנים שנופלים, אבל יודעים שהם אלה המאפשרים את המשך קיום הנבואה והנס שהתממשו כאן, הנס של "ושבו בנים לגבולם"; שיש תקווה לאחריתנו, ושגם הבנים והבנות החטופים עוד ישובו לגבולם.
מי שעדיין מתקשה להתחבר לטקסט הקדום הזה, מוזמן לעשות זאת דרך הלחן המופלא לפסוקים הללו שביצעו "פרחי לונדון", בניצוחו של המלחין והמנצח יגאל צליק, שהלך לעולמו בסוכות האחרון, או דרך שירו המיוחד והמוכר של שמואל רוזן "ראי רחל ראי" שנכתב אחרי מלחמת ששת הימים.
רחל אחרת, רחל ינאית בן־צבי, עוד דמות מופת, מימי ראשית המדינה, שדורנו אינו יודע עליה די, היתה פריקית של רחל אמנו, ונתנה לכך ביטוי בכתביה. מקס נורדאו, יד ימינו של הרצל, סיפר פעם על הילד החרדי שבהשראתו שילב את הסיפור על דמעות רחל בנאום שלו בקונגרס הציוני הראשון. הציונות, התברר גם לנורדאו, היא חוטר מגזע היהדות. רחל, וקורותיה, והמדרשים, והשירים והאגדות שנטוו סביב דמותה, הם חומר מעולה לצמצום פערים בין חלקים שונים בחברה הישראלית, וגם מרכיב אחד בצבע היהודי ובנסיוב, שיצמצמו למינימום את מספרם של המרגלים והבוגדים בתוכנו. שהרי דמה של רחל בדמנו זורם, כפי שניסחה זאת עוד רחל - רחל המשוררת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו