איראן. התקיפה באיראן היתה מוצלחת מאוד. כל המטרות נפגעו במדויק, כל הטייסים שבו הביתה בשלום. שום דבר מזה לא מובן מאליו במרחק של 1,500 קילומטר ויותר מהבית, עם סד מורכב של אילוצים מבצעיים ומדיניים, ועם מטרה מוצהרת להכות מספיק חזק באויב כדי שיבין את המסר, אבל לא חזק מדי, כדי שיוכל להימנע מתגובת־נגד.
החלק האחרון עבד טוב בשעות הראשונות. איראן גמגמה אחרי התקיפה, הכחישה שנפגעה, טענה שסיכלה ויירטה, ואפילו השמיעה קולות שלא בהכרח תהיה תגובה. אחר כך התחילו להגיע המראות והקולות. תמונות לוויין שהציגו את הנזק, ותדרוכים על עומק הפגיעה מהצד הישראלי וגם מזה האמריקני, שמצד אחד פועל בכל דרך למנוע הסלמה, ומצד שני דולף כמו ברז ולא מותיר לאיראנים שום אופציה פרט לתגובה קשה.
ככל שנקפו הימים נדחקה איראן לפינה הזאת, עד שנדמה שתגובתה היא כבר לא שאלה של אם אלא של מתי, וגם של כמה. איראן יכולה להגיב בקטנה, לטעון שגרמה נזק כבד ולקוות לסגור עניין, והיא יכולה לשגר לכאן שוב מאות טילים ואפילו לפתוח במלחמת התשה. היא מסתכנת כמובן בתגובה שתכאיב לה מאוד: אחרי התקיפה בליל שבת שעבר, היא נותרה ערומה מהגנה אווירית אפקטיבית.
טוב תעשה הצמרת המדינית-ביטחונית אם תשאל את עצמה, קודם לתגובה, לאן היא רוצה לקחת את המערכה הזאת. התנאים שנוצרו מול איראן (ומול חיזבאללה) נותנים לישראל מרחב גדול לעיצוב האזור בטווח הקצר והארוך. כתמיד, זה מחייב תיאום עם וושינגטון, שמחכה לבחירת הנשיא החדש ביום שלישי הקרוב. לא ברור אם האיראנים יחכו עד אז עם תגובתם.
החטופים. ביום שני השבוע שוחחתי עם גאולה לוי. הבן שלה, אור, נחטף ב־7 באוקטובר ממיגונית המוות, ומוחזק עדיין בעזה. במהלך הקרב נורתה למוות אשתו, עינב. בנם הפעוט, אלמוג, נותר לבדו, וגדל מאז אצל סביו ודודיו, וממתין לאביו שיחזור.
גאולה היא אישה שקטה, אצילה. מדברת בקול קטן, אבל מילותיה עוצמתיות. היא סיפרה שכבר חודשים ארוכים היא מבקשת לפגוש אישית את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. פגישה לא היתה עד עכשיו, ואין לה מושג למה: אפילו תשובה ראויה לפניות שלה לא קיבלה.
למחרת שוחחתי עם שי ונקרט, אבא של עומר שחטוף בעזה. עומר הוא חולה קוליטיס, שנתון בסכנת חיים יומיומית. כמו גאולה, גם שי סיפר שכבר חודשים הוא מבקש לדבר עם ראש הממשלה, ולא נענה. כשביקשתי לברר למה, השיב שאין לו מושג. שגם כשהיו פגישות, הן היו בקבוצה גדולה כך שלא באמת ניתן היה לדבר, ולא כל השאלות נענו.
ביום רביעי שוחחתי עם חגי אנגרסט, אבא של מתן שחטוף בעזה. מתן נחטף מהטנק בנחל עוז, ביחד עם גופות חבריו איתי חן ודניאל פרץ. אבא שלו סיפר שהפגישה האחרונה של נתניהו עם הורי החיילים החטופים היתה בחודש אפריל. מאז הם שבים ומבקשים להיפגש, ולא נענים.
החטופים אולי שונים, אבל היחס זהה. נתניהו מתנהל כאילו הסיפור הזה אינו נוגע לו. בשבוע החולף אמנם היו מגעים בקהיר ובדוחא והופרחו הצעות שונות, אבל מי שבקיא בפרטים אומר שהכל אוויר חם. שבפועל אין כלום, ולראיה שבצד הישראלי לא זומן בימים האחרונים אפילו דיון רציני אחד בנושא. תיקון: במערכת הביטחון דווקא היו כמה דיונים כאלה, אבל לא אצל מי שמקבל את ההחלטות.
אין לי מושג איך נתניהו מתכוון ליישב את הבטחתו (כולל השבוע) להחזיר הביתה את החטופים עם המעשים בשטח. ברור שחמאס אשם בחטיפתם, וברור שחמאס הוא אויב מר ופרטנר קשוח, וברור שישראל תצטרך לוותר על משהו - ואולי על הרבה דברים - כדי להשיב את החטופים הביתה, כי אחרת הם לא יחזרו, בטח שלא באמצעות סיסמאות.
דבר אחד אני מתקשה להבין ולקבל: את היחס. נתניהו אמר השבוע שהוא עושה "מאמץ יתר" כדי להכיר את סיפורי הנופלים בשבת השחורה ומאז. איני יודע מה צמד המילים הזה - מאמץ יתר - אומר בפועל, אני כן יודע שבסוגיית החטופים נעשה מאמץ חסר, ובעיקר ניתן יחס חסר, עניין שאפשר לתקנו בכל רגע מחדש. והעובדה שזה לא קורה מקוממת ובעיקר מדאיגה, כי היא מרמזת איפה עניינם ממוקם באמת בין מטרות המלחמה והממשלה.
שב"כ. הודעה קצרה שפרסמה שלשום לשכת ראש השב"כ, רונן בר, בישרה על ההחלטה להחליף את סגן ראש הארגון. עבור הציבור הרחב שמותיהם של היוצא והנכנס, מ' ו־ש', אינם אומרים הרבה. הם חוסים תחת חוק השב"כ שאוסר את פרסום שמם ותמונתם של אנשי הארגון, במטרה להבטיח את ביטחונם האישי ולאפשר להם לעבוד תחת כיסוי מול היעדים השונים.
החיסיון הזה הוא סיבה מרכזית לכך שהמינוי הזה, בשונה ממינויים שבוצעו באחרונה בצה"ל, עבר בשקט. סיבה נוספת היא שהשב"כ מושך אליו פחות אש מהצבא: זה יתרונו וחסרונו של ארגון קטן. סיבה שלישית היא שהחילופים נעשו על דעתו של ראש הממשלה נתניהו, מפקדו של הארגון. סיבה רביעית היא שעמד מאחוריהם היגיון ארגוני: בר מבקש להעמיד אחריו לפחות שני מועמדים פוטנציאליים להחליפו, ותפקיד הסגן - שאחראי להפעלת הכוח בשב"כ - הוא תחנה חיונית בדרך לפיקוד על הארגון כולו.
ש', שנכנס, עבר מסלול מבצעי ארוך שהחל לפני 29 שנים כרכז במגזר הערבי, והסתיים (נכון לעכשיו) כראש אגף המטה - התפקיד השלישי בחשיבותו בארגון, שאחראי על בניין הכוח בשב"כ. גם מ' נמצא בשב"כ 30 שנה. הוא החל כרכז נפה בחברון, טיפס עד לפיקוד על מרחב ירושלים והגדה, ובשלוש השנים האחרונות כיהן כסגנו של בר. לא מעט גבות הורמו כשמונה לתפקיד הסגן, משום שהוקפץ מעל ותיקים ממנו. מאז הוסרו כל הספקות: למרות המשא הכבד של 7 באוקטובר, מ' הוא צומת של מצוינות ואיכות, וכתובת מקצועית ואישית לפקודיו בשב"כ ולעמיתיו בצה"ל ובמוסד.
מ' מגיע ממשפחת ציונות דתית, ששילמה מחיר כואב על הגנת הארץ. הוא מועמד טבעי ומוביל לרשת את בר, לכשיגיע מועד פרישתו. נתניהו היה שמח שהפרישה הזאת תקרה מהר, ושלוחיו בתקשורת עובדים בזה שעות נוספות - כולל במאמץ לקשור אל בר אישית כל דבר ועניין, ולשחרר אותו מקרדיט לכל הצלחה. זה מאמץ מיותר, משום שבר כבר לקח אחריות ל־7 באוקטובר (כולל בנאום חד ביום הזיכרון השבוע), וגם הבהיר שילך הביתה. עד אז הוא מתכוון לנהל את שב"כ, וגם להעמיד אחריו מועמדים ראויים לירושה - עם המלצה צפויה שהראש הבא ייבחר מביניהם ולא יהיה הצנחה מבחוץ של מי מאנשי שלום השלטון.
לעניין הזה חשיבות שחורגת מזהותו של מי שייבחר. תראו מה שקורה במשטרה בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים. עכשיו תעשו קופי־פייסט לשב"כ, ארגון שיכולותיו, סמכויותיו ועוצמתו גדולים פי כמה. דמיינו הפעלה של כלי המעקב והחקירה של שב"כ על מתנגדי השלטון, על מובילי המחאה, על ראשי האופוזיציה, על מיעוטים, על עיתונאים. לא מאמינים שזה יקרה? זה כבר קרה במדינות רבות בעולם, ואין שום סיבה להאמין שתחת ממשלה חסרת אחריות ומפקד חסר עמוד שדרה זה לא יקרה גם בשב"כ.
מפני כל אלה בר שומר היום. לרוע המזל, הוא סותם את הפה: לו דיבר, יסודות המדינה היו מזדעזעים ממה שקורה פה ומאיך שדברים מתנהלים (אם עוד נותר כאן זעזוע ממשהו). במחשבה שנייה, טוב שהוא סותם את הפה: לא רק כי זה מה שמצופה מעובד ציבור, בכיר ככל שיהיה, אלא כי זה הסיכוי היחיד שלנו שיישמרו כאן ארגונים ואנשים מקצועיים ואיכותיים שישקמו את ההריסות.
בלחסן. חטיבת המילואים 226 יצאה מלבנון ביום שלישי, אחרי שמונה ימים של פעילות אינטנסיבית בדרום לבנון. הם בכלל היו אמורים להיות בסבב המילואים הנוכחי בעזה, אבל נלחמו לשנות משימה ולהגיע לצפון. את רוב השנה החולפת הם עשו בצפון בהגנה, וחציית הגדר היתה עבורם סגירת מעגל של מעבר להתקפה כדי להשלים את המשימה.
מי שהוביל את החטיבה היה מפקדה החדש, אל"ם אביאל בלחסן. רק חודש בתפקיד, ולפני כן מפקד יחידת מגלן שעימה לחם במשך שנה רצופה בעזה, ועוד קודם לכן מפקד גדוד 202 ומפקד סיירת הצנחנים. מהבולטים והמרשימים במפקדי השדה של צה"ל: מקצוען, נבון ושקול, ובעיקר התקפי מאוד. נציג בולט של הדור שיוביל את צה"ל בעשור הקרוב, שעבורו ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
מי שהשם בלחסן מצלצל לו מוכר, אינו טועה. אביאל הוא בן־דודו של איתן, המפקד האגדי של סיירת הצנחנים שנהרג בהיתקלות עם מחבלים בדרום לבנון בפברואר 1999. נפילתו (ביחד עם לירז טיטו ודוד גרנית) היתה ראשיתו של חודש כואב במיוחד, שבסיומו נהרג גם מפקד יק"ל, ארז גרשטיין (ביחד עם עמר אלקבץ, עימאד אבו־ריש וכתב "קול ישראל" בצפון אילן רועה). מותם העמיק את השבר שהחל שנתיים קודם לכן, באסון המסוקים, והוביל בסופו של דבר 15 חודשים אחר־כך לנסיגת צה"ל מדרום לבנון.
משפחת בלחסן היא מוותיקות מושב רמות נפתלי בגליל העליון. הוריו של איתן, קלוד וציונה, מפונים מביתם מראשית המלחמה. אלמנתו, רעיה, מתגוררת בכפר בלום שלא פונה, אבל מתמודדת באופן יומיומי עם אימת המלחמה. אביאל אמנם מתגורר בגליל התחתון, אבל עבורו הצפון זה הבית, והמלחמה בלבנון היא מלחמה על הבית ויותר מזה - היא סגירת מעגל. כששב לשטח ישראל בשעת לילה מאוחרת, אחרי שהשלים עוד משימה, הוא לא יכול היה לחמוק ממחשבות על המשפחה, ועל הסמליות שהגורל זימן לו: כאילו המתינו לו עם המערכה הקרקעית בלבנון כדי שמשפחת בלחסן תסגור מעגל.
אנחנו מכירים שנים רבות. במחצית הראשונה של השנה גם פגשתי אותו בחאן יונס, אז כמפקד מגלן. השבוע שאלתי אותו על ההבדל שבין הזירות. הוא אמר שקשה להשוות. בעזה מגלן היתה און־אנד־אוף עשרה חודשים, מהשבת השחורה. היחידה איבדה 14 לוחמים, והובילה את המאמץ הצה"לי (כחלק מחטיבת הקומנדו) להכריע את כוחו הצבאי של חמאס.
הוא אומר שמעבר לשוני בתכסית, בקרקע ההררית אל מול הקרקע החולית של עזה, גם האויב שונה לחלוטין. בעזה הוא לא נתקל בכמויות האמל"ח שיש בלבנון. מנגד, בלבנון הוא כמעט ולא נתקל באויב. אנשי חיזבאללה פשוט ברחו משדה הקרב. המחבלים שנותרו בשטח היו מעטים, והקרבות מולם היו קצרים ויעילים. אמנם היו לו שלושה פצועים בהיתקלות, אבל גם היא הוכרעה במהירות בסיוע חיל האוויר וטנקים.
שאלתי אותו עד כמה הופתע ממה שמצא בלבנון. הוא אמר שהמודיעין היה מדויק מאוד, וידע להצביע על מה שנמצא בכל כפר ומרחב. זה אפשר לכוחות להיות יעילים במשימתם: להיכנס, להשמיד תשתיות ואמל"ח, ולצאת - ובכך לצמצם שהייה בשטח ובמשתמע לצמצם מטרות לחיזבאללה.
ולמרות שידע, הופתע מהעוצמה שחיזבאללה בנה. מהמרחבים התת־קרקעיים, מהאמל"ח. הכוחות שלו איתרו ארבע משאיות, שעל כל אחת מהן הותקנו 48 קני רקטות, שתיים מהן חמושות ומוכנות לשיגור. בכל כפר וכמעט בכל בית היו כלי נשק מסוגים שונים. כמויות של טילי קורנט נגד טנקים, מצבורים של מטענים מסוגים שונים, ונשק אישי ותחמושת למכביר. חלק הובא לישראל, וחלק הושמד בשטח.
שאלתי אותו על המעבר מפיקוד על יחידת עילית כמו מגלן לפיקוד על חטיבת מילואים. הוא אמר שהחטיבה שקיבל איכותית במיוחד לא רק בגלל מוצאה - רוב הלוחמים בה גדלו בסיירת הצנחנים ובגדודים - אלא כי הגיעה ללחימה הנוכחית בדרום לבנון אחרי כמעט שנה של פעילות מבצעית, שחלקה הגדול הוקדש לאימונים ולהכנות.
הלוחמים רק חיכו לרגע, ומשהגיע - לא היססו. את הפקודה קיבלו בבית, בערב סוכות, ובתוך פחות מ־72 שעות כבר פשטו על מרחבים תת־קרקעיים בדרום לבנון. יש לו הרבה ריספקט לחבר'ה האלה, שעזבו הכל ובאו, שוב, כמו שהם באו בכל השנה האחרונה.
חלק מהחיילים שלו כיום היו בעבר פקודיו בצנחנים. המבוגרים יותר הספיקו להיות פקודים או חברים של בן־דודו, איתן. עבורו, בדיוק כמו בימים של איתן, חציית הקו היתה יותר מסמלית. לראות את האורות של גבול הצפון בגב, ולדעת שגם הדור הנוכחי ממלא את הציווי המיתולוגי של דורות קודמים של לוחמים ששירתו כאן: המטרה - הגנה על יישובי הצפון.
הוא גרוש ואב לארבעה, חי בזוגיות מפרגנת ותומכת עם יהודית. את החודש שהיה לו בין התפקידים הקדיש לה ולהם (וגם הספיק לחגוג בת מצווה לבתו ניצן), ולמשימה חשובה נוספת: חיבוק לכל אחת ממשפחות הנופלים שלו במגלן. כשנפגשנו בחאן יונס הוא סיפר שלא הספיק להגיע אליהן, והבטיח לסגור את המעגל. עכשיו עבר בין המשפחות, הצליח להגיע גם לאזכרות השנה לנופלי השבת השחורה, וראה שוב את המחיר הכבד ששולם ומשולם עבור הגנת העם והארץ.
השבוע, כשיצא מלבנון (לפני שישוב אליה למשימה נוספת), קשה היה להחמיץ אצלו גם אנחת רווחה קטנה. על המשימה שהושלמה, ובעיקר על כך שהשיב את כל חייליו הביתה בשלום. כמפקד וכבן משפחה שכולה הוא מכיר את המחיר, ומכיר את הכאב. ולכן הוא שם, תמיד בקצה, כדי להבטיח שננצח
