לבנון. צה"ל וחיזבאללה נערכו למלחמה הנוכחית מרגע שהסתיימה המערכה הקודמת, בקיץ 2006. ישראל אמנם הנחיתה אז מכה קשה על חיזבאללה ובעיקר על ביירות, וסידרה לעצמה 17 שנים ארוכות של שקט ושגשוג בצפון, אבל הדומיננטיות שהפגינה גרמה לה להפוך במו־ידיה את האויב הצפוני מאתגר משמעותי לאיום חסר תקדים.
שני הצדדים נשבעו אז לחזור לסיבוב הבא טובים יותר. שניהם גם עסקו בכך בלי הרף. עבור חיזבאללה זאת היתה משימה כמעט יחידה, למעט השנים שבהן הושקע במצוות פטרוניו האיראנים במאמצי ההצלה (שצלחו) של משטר אסד בסוריה. השנים ההן גם נסכו בו ביטחון בכוחו וביכולותיו, והעניקו לאנשיו ניסיון קרבי משמעותי שאמור היה לשמש את הארגון ביום פקודה מול ישראל.
הפעילות של חיזבאללה נחלקה, בגדול, לשניים: התעצמות והתבססות. החלק הראשון כלל התחמשות בכמות חסרת תקדים של רקטות וטילים משלל סוגים, לטווחים קצרים ורחוקים, שמוקמו בכל רחבי לבנון, ובעיקר מדרום לליטני, ושל אמצעי לחימה נוספים - מכטב"מים ועד לאמל"ח אווירי וימי. החלק השני כלל את התפרסות כוחות רדואן וכוחות לוחמים נוספים במרחב הכפרי והפתוח של דרום לבנון, גם כמקפצה למתקפה על ישראל וגם כמגננה למקרה שישראל תנסה לפלוש שוב ללבנון.
חיזבאללה פעל, כדרכו, בחשאי. לחסן נסראללה ברחה לעיתים היהירות, והוא נתן לישראל טיפים שסייעו לה להיערך לתוכניות שלו. כך, בנוגע למערך המנהרות ההתקפיות שהארגון בנה לשטח ישראל (שסוכל בשלהי 2018), וכך בנוגע לתוכניתו לכבוש את הגליל (שחמאס שכפל למתקפת 7 באוקטובר).
את מה שלא עשה נסראללה, עשה המודיעין: מבצעים מורכבים אפשרו להשיג תמונה אינטימית של הארגון, אנשיו ויכולותיו. חלקה נחשפה במהלך השנים, בסדרה ארוכה של מבצעים ותקיפות בכל רחבי המזרח התיכון ובעיקר בסוריה - שעל רובם המכריע ישראל מעולם לא נטלה אחריות - שסיכלו ניסיונות להעביר לחיזבאללה אמצעי לחימה ויכולות. חיזבאללה ופטרוניו האיראנים אמנם ספגו מכות, אבל זה רק דרבן אותם להתמיד במשימה - ודרבן את ישראל לחפש דרכים להיערך אליה.
מה שקרה בשבוע החולף הרים מסך על חלק אחר של הפעילות הענפה הזאת. חיסול הבכירים לימד על מודיעין נצבר ומודיעין בזמן אמת שהם פרי תכנון ארוך שנים, ולא תוצאה של ניצול הזדמנות מקרי. הפגיעה השיטתית והמדויקת במערך הרקטות היא תוצאה של מבצעי מודיעין־אוויר מורכבים אף יותר, שנבטו בראשית העשור שעבר וצמחו מאז.
ראשיתם של המבצעים האלה במודיעין, וליתר דיוק ביחידה 8200. אותה היחידה שעומדת במוקד הכישלון המודיעיני של מתקפת חמאס מעזה, נמצאת במוקד ההצלחה המודיעינית של לבנון. אבי ההצלחה היה נדב צפריר שפיקד על היחידה, ואחריו אהוד שניאורסון ואסף כוחן, שטיפחו את הפרויקט שזכה לשם קוד ישראלי חביב.
את המידע המודיעיני הענף הזה תרגם חיל האוויר לתוכנית מבצעית. אמיר אשל כמפקד החיל, ואחריו עמיקם נורקין ותומר בר, בנו מכונת תקיפה משומנת, עם הספק של אלפי מטרות ביממה. זה לא נשאר על הנייר: התוכנית שוכללה ותורגלה עשרות פעמים, עם תיעדוף מובנה של מטרות וסדר התקיפה שלהן כדי למצות ולמקסם את הכוח האווירי של ישראל.
השילוב הזה, של מודיעין ואוויר, עמד בבסיס בניין הכוח של צה"ל בעשור האחרון. הרבה ביקורת הוטחה בחודשים האחרונים על הזנחת צבא היבשה, אבל הראייה שעמדה לנגד עיני המתכננים היתה ששום כוח קרקעי לא יוכל להתמודד עם האתגר של מערך הטילים והרקטות שחיזבאללה הקים, בוודאי זה שמוצב הרחק מהגבול. את מה שטייסת קרב תוכל לקחת ללבנון (או לכל מקום אחר במזרח התיכון) לא תוכל לבצע חטיבת חי"ר או שריון, ובצה"ל של לפני המלחמה - שנלחם על כל שקל ונאלץ לתעדף - הבחירה היתה ברורה: מודיעין ומטרות.
טייסים. 7 באוקטובר לימד שישראל זקוקה ליותר כוחות קרקע כדי להגן על הגבולות ולהיות מסוגלת לפשוט מעבר להם, אבל הוא גם לימד שאין לה שום פריבילגיה לוותר על עוצמתה ועל יתרונה המודיעיני והאווירי, שעושים את ההבדל בינה לבין אויביה. משפטים כמו זה שהשמיע ראש הממשלה לפני המלחמה - "המדינה יכולה להסתדר בלי כמה טייסות אבל לא בלי הממשלה" - נשמעים היום כמו שילוב של הזיה וחוצפה. לו ישראל פעלה לאורם, היא היתה נלחמת כעת בחיזבאללה עם דודי אמסלם ועמיחי שיקלי.
ישראל היתה זכאית לפוליסת ביטוח טובה מזאת שקיבלה בשבת השחורה, אבל אותו המודיעין ואותו חיל האוויר שלא סיפקו את ההגנה לפני שנה, מספקים אותה בגדול כעת. ולא רק הם: למעט ראש אמ"ן, שפרש, על צה"ל מפקדת אותה חבורה שפיקדה עליו לפני שנה - מהרמטכ"ל ומטה. אלה שכשלו נחושים לתקן, לפני שיפרשו בשל אחריותם למחדל שלא ניתן יהיה להינקות ממנו.
מי שמשבחים אותם כעת הם אלה ששלחו את מכונת הרעל לתקוף אותם רק לפני דקה. זה היה מכוער אז, וזה צבוע היום. ברגע שהמערכה בלבנון תיגמר או תדשדש, החיצים יופנו לעברם מחדש. מי שיבקש לגרוף לעצמו את הקרדיט, הוא זה שנמנע במשך שנה מהוספת הצפון ליעדי המלחמה, ושמבקש לשוות לעצמו כעת תדמית של מצביא־על כל־יכול, עד כדי כך שאנשיו מספרים עליו שנעמד בבור בקריה ושינה במחי כתיבה־על־לוח את כל התוכניות המבצעיות של צה"ל.
האמת, אם להתנסח בעדינות, קצת שונה. כאמור, מדובר במודיעין ובמבצעים שהוכנו במשך שנים, כשגם תוכניות המלחמה הרחבות יותר על מדרגותיהן השונות שוכללו ושופרו בשנה החולפת בציר שבין אגף המבצעים לפיקוד הצפון, שדחף לבצע אותן ולא להסתפק במגננה מתסכלת שהותירה למעשה את הצפון מופקר ונטוש. גם אז, טרח הדרג המדיני להטיל את התיק במלואו על הצבא, שנותר לבדו בשטח: האלופים הם שעמדו מול ראשי הרשויות והתושבים, כששרי הממשלה והעומד בראשם חומקים בהתמדה (וגם כשהגיעו לצפון הם עשו זאת בהיחבא).
כדאי לזכור זאת כשמדברים על אחריות וחוסר אחריות. מי שצועקים היום ללכת עד הסוף בכל מחיר, בלי להבין דבר ובלי להכיר דבר, הם אלה שיתבעו בעוד דקה להדיח את מי שאותם הם שולחים להסתער כעת. חלק מהם לא שירתו כלל בצבא, ופועלים בהתמדה לקידום פטור שערורייתי מגיוס לאוכלוסיות שלמות, במנותק מצורכי הביטחון של ישראל ובעיקר במנותק מכל היגיון ומוסר וערכי שותפות ורעות שעמדו תמיד בבסיס קיומה של ישראל.
7 באוקטובר מצא את ישראל חצויה, עם שני מחנות שניצבו זה מול זה. בצד האחד מקדמי החקיקה המשפטית, ובצד השני אלה שמחו נגדה, שהסמל הציבורי שלהם היו הטייסים. מיותר לשוב להאשמות ההן, אז נדלג ישר לעיקר. שנה אחרי, הטייסים ההם - אותם הטייסים, כי אין לישראל אחרים - הם אלה שחיסלו השבוע את איברהים עקיל, והם אלה שמשמידים את הרקטות של חיזבאללה, והם אלה שמיירטים את הכטב"מים שמגיעים מלבנון, מסוריה, מעיראק ומתימן. הם שמו את הוויכוח בצד, והתגייסו במאה אחוז כדי להגן על ארצם ועל עמם.
ומה בצד השני? יריב לוין, שר המשפטים ואדריכל החקיקה, ממשיך במאמציו לפרק את מערכת המשפט, כשעל הפרק ניסיונותיו הבלתי פוסקים לשבש את בחירת הנשיא הבא של בית המשפט העליון, תוך שהוא דורס פסיקה מפורשת של בג"ץ. מתברר שלוין לא שכח כלום ולא למד כלום. מבחינתו המלחמה האמיתית היא לא בחמאס ובחיזבאללה, אלא בדמוקרטיה הישראלית.
הטייסים לא צריכים לקבל סליחה (תודה בהחלט מגיעה להם), אבל כדאי גם לא לאבד קשר עין עם התמונה הגדולה, שממשיכה להיות מטרידה. גם כעת, כשהקשב בצפון והלב במנהרות בעזה, האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית הוא סכנת הפירוק הפנימי. ובהיבט הזה, כאמור, כלום לא השתנה בשנה החולפת. ההפך הוא הנכון: המצב רק החריף, ומהלכיו של לוין (או של שר התקשורת, שלמה קרעי, שעסוק במרץ בפירוק נדבך חשוב אחר של הדמוקרטיה - התקשורת) מלמדים שמחאה כעת היתה מוצדקת מאין כמוה, אלא שהמוחים עסוקים בקוקפיט, במלחמה על הבית.
והנה שיאו של הפרדוקס: טיסה קרבית היא עסק מסוכן. זה חלק מובנה מהמקצוע, והסיכונים האלה נמצאים עם הטייסים בכל תדרוך ובכל גיחת תקיפה, וזה נמצא עם המפקדים שלהם ועם המשפחות שלהם שמלווים אותם בתפילת הדרך. וכל מי שבמעגל הזה שמגן כעת על ישראל ידע תמיד שאם חלילה הוא ייפגע וינטוש וייפול בשבי, מדינת ישראל תעשה הכל כדי להציל אותו ולהשיב אותו הביתה.
וכשעל הפרק 101 חטופים שמוחזקים עדיין בעזה, וכשממשלת ישראל נדמית כחסרת עניין באשר לגורלם, מתבקש לתהות מה יקרה אם חלילה מישהו מהטייסים ייפגע חלילה וייפול בשבי בלבנון. מה יגידו שרי הממשלה למשפחתו כעבור שנה. את זה ניסה חן ארד, אחיו הבכור של רון, לזעוק בשבת שעברה כשהחליט לדבר, לראשונה מזה שני עשורים. את האמת הפשוטה שזאת מלחמה אחת, ואנחנו מדינה אחת, ואם לא נחזיר את החטופים בעזה אנחנו מפרקים את עצמנו מבפנים - באדיבותה של ממשלה שהתפרקה מזמן מאחריותה, ומתפרקת בשיטתיות גם מערכיה.
לבנון 2. שום דבר לא נגמר השבוע. בקושי התחלנו. ההתרברבות על כך שהמטכ"ל של חיזבאללה חוסל כולו, או שהארגון איבד מחצית מיכולת השיגור שלו (נחשו מי בדרג המדיני תדרך כך) היתה מיותרת. חיזבאללה ספג פגיעה קשה, אבל הוא לא על הברכיים ורחוק מכניעה. נסראללה איבד כמה ממקורביו, אבל לא נותר חסר אונים ועדיין יש סביבו כמה יועצים ואנשי מקצוע ותיקים ומנוסים.
אחד מהם, ששמו מוכר לציבור, הוא טלאל חמייה, מפקד יחידה 910 שאחראית למנגנון פיגועי החוץ של חיזבאללה. לישראל יש חשבון דמים ארוך איתו על שלל פיגועים שהוביל, ובראשם הפיצוץ הכפול (ב־1992 וב־1994) בשגרירות ישראל ובבניין הקהילה היהודית בבואנוס־איירס. חמייה מוזכר כעת כיורש אפשרי לעקיל, שירש לכאורה את פואד שוכר שחוסל לפני כחודשיים, אם כי לא בטוח שהוא האיש המתאים לתפקיד ולא בטוח שהמשימה תוטל עליו.
בכיר אחר, שמוכר הרבה פחות וחשוב לנסראללה הרבה יותר, הוא חוסיין הזימה (אבו עבדאללה) המכונה "מורתדא", ומכהן כבר כמה עשורים כראש המודיעין הכל־יכול של חיזבאללה. מורתדא הוא האיש שבלעדיו נסראללה באמת לא זז ולא מקבל החלטות, ורצוי שיחוסל אבל גם אם יחוסל הארגון עצמו לא יחוסל.
מה שמוביל לשאלה הכפולה המתבקשת: האם לחסל את חסן נסראללה, ומה חיסול כזה יעשה לארגון ויעשה למלחמה. אפשר להניח שהשאלה הראשונה נמצאת על השולחן בכל רגע. היתרונות ברורים, על רקע הדומיננטיות של נסראללה בארגון, בלבנון ובציר האיראני. החסרונות ברורים פחות, כי אין לדעת לאן מהלך כזה יוביל את המלחמה ומי יירש את מקומו. נסראללה, כזכור, החליף את עבאס מוסאווי והתברר כגרוע ממנו, וייתכן שישראל מתחבטת כעת עד כמה כדאי לה להישאר עם השטן שהיא מכירה או להמר על העתיד.
עם נסראללה ובלעדיו צריכה ישראל לשאול את עצמה כמה רחוק היא מוכנה ללחוץ על הדוושה. נשים בצד את חיסול הבכירים - הם יימשכו ככל שיהיה מודיעין שניתן יהיה לחבר אותו למטרות שהנזק הסביבתי בפגיעה בהן יהיה סביר. הדילמה היא סביב המערך הרקטי, כי ישראל מושקעת כרגע בפגיעה שיטתית בעיקר באמל"ח שמוצב בדרום הלבנון ובבקעא, ונמנעת מהרחבת מעגל הפגיעה - בדגש על ביירות - כדי להימנע מפגיעה מקבילה במרכז הארץ.
חיזבאללה אמנם חצה את הרוביקון הזה ברקטה שניסה לשגר ביום רביעי בבוקר למטה המוסד בגלילות, כך על פי הודעתו, אבל גם הוא נמנע כרגע מללכת עד הסוף. מבחינתו, ולמרות המחירים הכבדים ששילם, ידו עדיין על העליונה מבחינה אסטרטגית, כי תמונת המצב הבסיסית של צפון נטוש ואזרחים מפונים לא השתנתה. נסראללה אף הצהיר שלא יפסיק להילחם כל עוד ישראל נלחמת בעזה, והאתגר העיקרי של ישראל כעת הוא לגרום לו להפריד בין הזירות ולהגיע להסכם שירחיק את חיזבאללה מהגדר מבלי להיגרר למערכה כוללת.
הסכם כזה לא נראה כרגע בהישג יד. חיזבאללה אינו מעוניין בו (גם משום שפטרוניו בטהרן אינם מעוניינים לאבד את הכלי החשוב ביותר בארסנל שלהם, שנועד להגן עליהם מפני תקיפה אפשרית של מתקני הגרעין שלהם), וישראל שמעוניינת בו לא מצליחה להשיג אותו למרות הישגיה הצבאיים בשטח. במצב הדברים הזה, כל שבוע מסלים לעומת השבוע שקדם לו, והצדדים עלולים להגיע למלחמה רחבה מבלי שהתכוונו לכך.
גם בשל כך, טוב עושה ישראל כשהיא שוללת כעת יכולות משמעותיות מחיזבאללה. הפגיעה בצמרת מסבכת לארגון את שרשרת הפיקוד המבצעי, והפגיעה באמל"ח מצמצמת לו אפשרויות. ואם מביאים בחשבון שבנק המטרות טרם מוצה, ושסביר להניח שאחרי הביפרים ומכשירי הקשר יש לישראל עוד שפנים בשרוול, נדמה שלראשונה מזה שנה התחושה המוצדקת היא שהיוזמה וההובלה חזרה לצד הישראלי. ועדיין, מוקדם לסכם: זה לא הסוף, זה בקושי הסוף של ההתחלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו