דם, דת ואידיאולוגיה: נקודת התורפה של נסראללה

בואו נחזור בערך 1,300 שנה לאחור,אל שנת 680 לספירה. כרבלא, עיראק, בשולי המדבר. השמש קופחת, חם מאוד, מלחמת מעטים נגד רבים. חוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד, צמא. הקרב סוגר עליו, מעט אנשיו נהרגים על פי חרב והוא מנסה להגיע לגדת הנהר לשתות מים. תוכנית השתייה שלו נגדעת די מהר כשהוא חוטף חץ לתוך הפה. והסיפור נגמר בדיוק כמו שאתם חושבים - בדם, זיעה וחול באוזניים.

עוד קודם לכן, חוסיין סרב להיכנע ולהכיר בשלטון הח'ליף יזיד הראשון מבית אומיה. הוא לא היה מוכן להיכנע לאי צדק שבו רוצחי אביו - יורשו של הנביא כפי שהוא משוכנע - יישבו על כס הח'ליף. כעת גופתו שרועה על האדמה מגואלת בדם. 72 אנשיו נטבחו בידי הצבא היזידי הגדול שקם עליו. חיילי בית אומיה לא רצו לקחת קרדיט על רצח הנכד של הנביא מוחמד. במשך רגעים ארוכים עמדו והביטו בחוסיין, עד שלבסוף מצאו מישהו שתמיד חלם להיות חשוב. סינאן אבן אנאס נעץ את חרבו בבטנו של חוסיין ואז ערף את ראשו. חוסיין מת צמא, אבל נותרה ההיסטוריה.

ב"עשוראא", המועד המציין את רצח חוסיין בקרב כרבלא, השיעים משחזרים את הרצח באופן תיאטרלי. החבטות עם הסכינים בראש מהדהדות קטע ספציפי ואותנטי. מכת החרב של מאליק בן נוסייר בראשו של חוסיין בטרם נרצח על ידי אבן אנאס. אם רוצים להבין את השיעים, חייבים להכיר את המשמעות של קרב כרבלא ורצח חוסיין.

ב־7 באוקטובר לא הכרנו את עצמנו מספיק טוב ולא את האויב (בפראפראזה על דבריו של הפילוסוף הצבאי הסיני סון דזה) ונחלנו את התבוסה הכואבת והמשפילה בתולדותינו. בשנה האחרונה הוכיח צבא היבשה שלנו שיש על מי לסמוך והשבועיים האחרונים במלחמה בלבנון מוכיחים שבניגוד לזלזול בחמאס, לאויב הצפוני התכוננו היטב. לא מושלם, זו רק ההתחלה (הדברים נכתבים בלילה שבין שלישי לרביעי), אסור לנו להיות יהירים וזחוחים ולחגוג בטרם עת. אבל אחרי שאמרנו זאת, מגיעים הרבה שבחים ליכולת הצבאית והמודיעינית בזירה הצפונית. הצלחה טקטית מרהיבה. השאלה הגדולה היא אם תבשיל להישג אסטרטגי.

ב־7 באוקטובר לא הכרנו את עצמנו מספיק טוב ולא את האויב ונחלנו את התבוסה הכואבת והמשפילה בתולדותינו. בשנה האחרונה הוכיח צבא היבשה שלנו שיש על מי לסמוך

לפני שבועיים קראתי על הקורסים באוניברסיטה שלקח סינוואר בכלא הישראלי. הוא למד את ההיסטוריה של עם ישראל. הוא מכיר אותנו אינטימית והיסטורית. בטי להט, שהיתה קצינת המודיעין של שב"ס, סיפרה לי שסינוואר קרא את "המרד" של בגין ודרש לקבל את ספר "הכוזרי" של רבי יהודה הלוי. כשסיפרתי זאת לאחד מחבריי, בכיר מודיעין בדימוס, הוא צחק ואמר שלא רק שרוב הבכירים במודיעין הישראלי לגווניו לא קראו את "הכוזרי" וספק אם הם יודעים מה תוכנו - רובם בטח מזלזלים במי שחושב שיש איזושהי חשיבות לעובדה שסינוואר למד את הפילוסופיה של ריה"ל או לפחות רצה ללמוד את כתביו.

הדת היא המפתח העיקרי להבנת האויב. הרגע המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים, בנצרות צליבת ישו, ועבור השיעים הרגע המכונן, האתוס והמיתוס הדתי הוא רצח חוסיין בן עלי.

זה מתחיל, כמו תמיד,בכסף ובכוח. אחרי מותו של הנביא מוחמד החלה מלחמת ירושה בין משפחת הנביא לחבריו של הנביא. המחלוקת התמקדה בשאלה מי צריך להנהיג את האומה האסלאמית. השיעים האמינו שעלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, הוא המיועד, בעוד הסונים תמכו בחבריו של הנביא. המשפחה של הנביא, כלומר חוסיין ואביו עלי לפניו, התנגדו לעמדת הרוב. עלי נרצח.

חוסיין, בעקבות אביו, היה נחוש להילחם עד הסוף על העקרונות שלו גם אם הסוף הזה הוא מוות אכזרי ומיותר בלב המדבר. הוא יצא לקרב כרבלא עם קומץ אנשים, אולי מתוך אמונה שיקרה נס והוא יצליח לשכנע את רודפיו להניח לו.

בפועל, למרות ההצעה להיכנע, לקבל את מרות הח'ליף ולהציל את נפשו ומשפחתו, עלי בחר למות על עקרונותיו והפך לסמל השיעי. חוסיין הפך לסוג של ישו שיעי. רק שאם ישו הצלוב מבטיח גאולה וחמלה לדבקים בו, רצח עלי ייסד תפיסה דתית שמבקשת נקמה וצדק. זה הבסיס השיעי. תפיסה שרואה בעמידה מול עוול (בעיניהם) עד המוות למרות תנאים אבודים, אידיאל דתי.

קרב כרבלא ורצח חוסיין אבן עלי עיצבו עמוקות את הזהות השיעית. מבחינתם, צדיקים חפים מפשע נרצחו על ידי שלטון עריץ. ומכאן והלאה, האירוע הפך לסמל השיעי של ההתנגדות לשלטון, של הקרבה למען האמונה, ושל חוסר הצדק והעוול שסבלו השיעים לאורך ההיסטוריה מידי הסונים.

המהפכה האיראנית ב־1979שינתה הכל. תחת הנהגת חומייני, השיעה קיבלה ממד חדש של עוצמה שהשפיע על כל המזרח התיכון. איראן הפכה מוקד למאבקים גיאופוליטיים בין שיעים לסונים באזור. מאבקים שמקורם דתי־היסטורי עמוק יותר ומשמעותי יותר מהסכסוך היהודי־פלשתיני. התמיכה האיראנית השיעית בפלשתינים הסונים לא מבלבלת את המדינות הסוניות. האיראנים משתמשים בפלשתינים כמו בכוסות קלקר. הן מבינות היטב שאם ישראל תיפול, הם יהיו הקינוח והאספרסו. זו הסיבה לחתימה על הסכמי אברהם. זו הסיבה לכך שברשת גולשים ערבים שרים שירי הלל לנתניהו.

מלחמת ההתשה בצפון היא גם מחויבות של ציר הרשע האיראני לשותפים האנסים שלהם בעזה, אבל גם, לראייתם, ציווי דתי מחייב. מרגע שנסראללה נכנס לאירוע, הוא ב"סוג של כרבלא" ולכן אפשר להעלות את הסברה הלא בלתי מבוססת כי הדרך לגרום לו להתקפל היא דתית. כלומר, הוראה איראנית, פתווה שתאפשר לו לסגת.

לחמינאי אין בעיה להוציא פתוות שקריות. זה חלק מהדוקטרינה. ב־2003, אחרי הפלישה האמריקנית לעיראק, חמינאי הוציא פתווה שאוסרת על מוסלמים לפתח נשק להשמדה המונית. במערכת הביטחון שלנו היו כמובן מי שהתלהבו. זה כמובן היה חלק מהת'קיה (אפשרות להסתיר את האמונה). הפתווה הזו לא נכנסה לספר הפתוות השנתי.

צריך להזכיר יסוד חשוב בהקשר המזרח־תיכוני לא פחות מהשיעיות במשוואה - הערביות. בסוף נסראללה הוא ערבי ולא פרסי. הדרך שלו לממש את השיעה קשורה גם בהיותו בן התרבות הערבית, שהיא ביסודה טריטוריאלית. זהו מתח שיש להבין אותו ולנצל אותו. מחד - השתייכות לדת אוניברסלית שמבקשת לשלוט בעולם, ומאידך - תרבות שמבוססת על אחיזה בקרקע. שם, במתח הזה, גם מצויות לדעתי נקודות התורפה.