איך נעלמו הכתובות הגסות והקללות מקירות השירותים הצבאיים?

כשהייתי בטירונות לפני יותר מ־20 שנה, כשסיימנו את אחד המסעות, ברגע של התרגשות ואולי גם קצת של שבירת דיסטנס, נעמד אחד המ"כים של מחלקה 2 מול הח' הפלוגתית, התחיל למחוא כפיים בקצב והחליט ללמד אותנו ״שיר של חיילים אמיתיים״, כדבריו. 100 חיילים נלהבים חזרו אחריו משפט אחרי משפט בשיר שמתאר, תצילנה האוזניים, איך ״אנסנו עוד אחת קצינה״. באותה תקופה סעודות ליל שבת בחדר האוכל בבהל״ץ - בסיס הטירונים שבו שירתי - אחרי הקידוש והכומתות על הראש, הסתיימו בתחרות ״שירי מסייעת״ בין הפלוגות השונות, שרובם ככולם עסקו בתיאורים מיניים מפורטים וולגריים. לא מזמן סיפרתי את זה לכמה תלמידים שלי שמשרתים כרגע ביחידות קרביות, והם הזדעזעו מהתיאורים. לגמרי התקשו להאמין שפעם (לא מאוד מזמן) היו דברים כאלה, בהנחיית המפקדים ובנוכחות המג"ד.

כשהייתי בתיכון, הגיע פעם המנהל המיתולוגי של תיכון הימלפרב שבו למדתי, הרב ירמי סטביסקי, במדים לבית הספר, בחופשה קצרה משירות מילואים. הוא אסף את כל תלמידי בית הספר לשיחה, וניכר שהיה נסער מאוד. הוא סיפר לנו בזעזוע איך החבר'ה שאיתו במילואים דיברו בגסות אל ועל המדריכות שחנכו אותם באימון בצאלים. גם חצי יובל אחרי, אני לא שוכח משפט אחד מאותה שיחה: "אדם בן 40 לובש מדים ומרשה לעצמו לדבר לבחורה בת 18 בצורה, שאם מישהו היה מדבר בה אל הבת שלו הוא היה פשוט הורג אותו. הורג אותו".

הרבה מים זרמו בנהר הצה"לי מאז. לא מזמן היה תרג"ד של הגדוד שלי במילואים. בשיחת הפתיחה של האימון, בין הוראות הבטיחות לשיחת המוטיבציה, אמר המג"ד: ״מלוות אותנו בתרגיל מדריכות מקצועיות. אני מבקש ודורש להקפיד על כבודן בכל המובנים".

כשהייתי חייל בסדיר, כל חדר שירותים שנכנסתי אליו בבסיס כלשהו היה מלא כתובות גסות, הצעות זנות ושאר תועבות. בשנים האחרונות, בכל פעם שאני מגיע למילואים (ואני מגיע ברוך השם לא מעט), אני נדהם מחדש שבמקום כתובות מכוערות, קירות השירותים בבסיסי צה"ל נקיים כמעט תמיד, למעט מדבקות עם מספרי טלפון של מרכזי סיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, אלימות ושאר צרות.

פרשות שופטים וכי תצא עוסקות בהרחבה בדיני המלחמה. התורה מפרטת כיצד יש להתייחס לשבויים ולחללים, מעודדת את הלוחמים להילחם בגבורה וקובעת כללים להטלת מצור, ואפילו לכריתת עצים. אך בין הכללים הרבים מופיעים גם כמה ציוויים מפתיעים: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (דברים כג, יא). ממחנה הלוחמים מורחק מי שיצאה מגופו שכבת זרע, ובכך נדרשת מהלוחמים למעשה טהרה ופרישות מינית. ההפך הגמור מהקריקטורה המוכרת של המילואימניק המצוי.

התורה ממשיכה ודורשת מהלוחמים כללים סניטריים בסיסיים: "וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ... וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (שם, יד). הלוחמים נדרשים בפשטות לנקות את השירותים אחרי שהם מתפנים. לא בדיוק הסטנדרט שאנחנו רגילים אליו בשירותים צה"ליים. בעיני התורה, כדי לנצח במלחמה נדרשת הקפדה על הכלל "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (שם, טו). והקדושה שעליה מדברת התורה היא קדושה של צניעות ונקיות, מאבק בפריצות, בגסות ובוולגריות, מאפייניה המובהקים של החייתיות, שלא פעם, באופן מוטעה ומעוות, מזוהה עם אחוות הלוחמים.

למהפכה המדהימה שעבר צה"ל בשנים האחרונות בכל הקשור ב"קדושת המחנה", אחראיים בעיקר שני תהליכים - האחד השיעור ההולך וגדל של חיילים דתיים ביחידות השדה בסדיר ובמילואים, במיוחד בשדרת הפיקוד והקצונה, שדוברים שפה אחרת ודורשים מהמערכת להקפיד על נורמות צניעות מחמירות יותר. והשני, חשוב ומשמעותי לא פחות, פעילותה הנמרצת של היוהל"ם, יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, והאגף החשוב שבראשו היא עומדת, שנלחם בעוז בתופעות המכוערות שתיארתי ומביא למודעות וליישום בפקודות של השינוי המבורך הזה.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להרבה מחלוקות ופערים בין שני הכוחות האלה בכמה נושאים, ועדיין אני חושב שיש כאן פוטנציאל אדיר לשיתוף פעולה בנקודות הסכמה רחבות ומשמעותיות, שהן תיקון עולם שאין כדוגמתו. קידום המודעות הפמיניסטית, המאבק בהטרדות ובגסות, והפיכת היחידות הצה"ליות למרחבים מוגנים יותר הן לנשים והן לגברים, הם משימה קדושה וחשובה. הזדמנות פז לשילוב זרועות בין הקצה הדתי־שמרני לבין הקצה החילוני־ליברלי להפיכת העולם למתוקן יותר ולחיזוק הצבא דרך היסוד של "קדושת המחנה". לצערי, במקום שילוב ידיים למען מטרה משותפת זה הפך לזירת מאבק וכיפוף ידיים. כמו שקורה אצלנו לא מעט - אנחנו לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות.