לדעת המנתחים האסטרטגיים, פגיעה בחוסן הלאומי ובלכידות החברתית הפכה ליעד מרכזי של חמאס. ואם נגדיר את זה באופן יותר מדויק: מבחינת חמאס, המתחולל בתוך הציבור הישראלי וברחובות ישראל הוא הזירה השמינית של מלחמת שליחי איראן נגד ישראל. הכותרות מלמדות שישראל חזרה שנה וחצי אחורה, כשבכירי צה"ל מוציאים את המחלוקות הקשות והסודיות החוצה בסטריפטיז של חוסר אחריות מופגן. הם עושים זאת כדי לאיים בגלוי על הדרג המדיני. כך עשו לפני שנה וחצי, כשהסרבנות בחיל האוויר וביחידות העילית הגיעה לשיאה בליל גלנט. כל המכתבים שמתפרסמים בחודשים האחרונים על ההתרעות שקברניטי הביטחון נתנו כביכול לראש הממשלה, שלפיהן ההרתעה נפגמה בגלל החולשה הפנימית של החברה הישראלית, כפי שהיא נתפסת בעיני האויבים - עכשיו הכל חוזר.
כפי שהתפרסם באתרי החדשות, האיום של בכירי צה"ל שהפעילות של צה"ל מסכנת את חיי החטופים, לא יכול להתפרש אלא כהזמנה להגברת הלחץ של חמאס באמצעות החטופים. היום מוסכם על הפרשנים שהסרבנות וגילויי ההתפוררות היו מניע חשוב לעיתוי מתקפת הטבח ב־7 באוקטובר. המלחמה נצפתה בגלוי על ידי חסידי ה"מחאה" והסרבנות.
עכשיו, כשאותו דפוס התנהגות של מערכת הביטחון חוזר משר הביטחון גלנט ודרומה, חמאס ימשיך בהגברת מאמצי ההפעלה שלו בתוך החברה הישראלית. לנוכח ההתנהגות הציבורית בישראל, בהובלת אישים בכירים כמו גנץ ואיזנקוט והצמד יאיר & יאיר, חמאס ידאג לשמר אצלו את קלפי החטופים ל"שלב השני" של "העסקה", במטרה להמשיך לנהל את הלוחמה היעילה שלו במוקדי החברה המסוכסכת שניצבת מולו.
אחרי 7 באוקטובר, ישראל חוותה כחודשיים, ואפילו שלושה ויותר, של אחדות, רוח לחימה ורוח התנדבות (שנמשכת כל הזמן), ואצל אחדים המלחמה נקראה "משיב הרוח". הראשונים שיצאו לפורר את האחדות היו מפגינים מארגוני שמאל קיצוני, כבר ב־29 באוקטובר, שלושה שבועות אחרי הטבח. הם הניפו שלטים בקריה בתל אביב "ישראלים למען הפסקת אש" (באנגלית), והסיסמה "החזרת החטופים עכשיו". המסר חלחל במהירות מהשמאל האנטי־ישראלי עד לקודקוד מערכת הביטחון. הם סייעו לנוסחת "השוויון המוסרי": "אי אפשר להתעלם מהזוועות שקרו בעוטף עזה, ומהזוועות בעזה", הם אמרו.
בהמשך החלו כמה מקרובי החטופים להפגין, גם באיילון, אבל החזרה של אנשי כוח קפלן וחברי "אחים לנשק" היתה באמצע פברואר. עד אז הם נכנעו לרוח האחדות בחברה הישראלית, ואף יזמו מפעלי התנדבות. לפני שהאשימו את נתניהו אישית באופן קצבי וקבוע בכל השופרות התקשורתיים בכך שהוא הורג את החטופים, עוד היתה בושה. משה רדמן הסתפק בהאשמה: "הממשלה גורמת לאנשים למות בקרב משיקולים פוליטיים".
השבוע התחיל בשני המתעללים הראשיים בחברה הישראלית, פוגלמן מביהמ"ש העליון ורן ארז מארגון המורים והשביתות. בריון אחד מעז, איך הוא מעז? שאל המשורר, וכל החכמים עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה. אליהם הצטרף בר דוד, והאווירה ההיסטרית דחפה את הנשיא ביידן ואת המועמדת קמלה האריס להפנות שוב את הלחץ נגד נתניהו. רצח שישה חטופים שווה ניסיון (כושל) להשבתת המשק ולהגברת הלחץ החיצוני והפנימי על ישראל. "המסמך שמוכתם בדם החטופים", הסית בכיר ביטחוני אלמוני בתארו את השינויים שדרש נתניהו להכניס בהסכם לקראת שחרור חטופים. כמה זמן המדליף המסית הזה עוד יחזיק מעמד בתפקידו?
הפוליטיקה של צה"ל
הלוחמים דרוכים ונחושים להמשיך, אך הפיקוד המטכ"לי התעייף. אז למה הרצי לא מניח את המפתחות? כי מישהו ממליץ לו למנוע מהממשלה למנות את מחליפיו
כואב לומר את זה, והתקשורת בישראל מטעה את הציבור, אבל ככל הנראה, כל ההתגמשויות מצידנו וכל הלחצים של ביידן על נתניהו לא יגיעו לכדי מימוש עסקה לשחרור חטופים. הבכירים בממשלה, כולל גלנט, ובוועדת החוץ והביטחון ובצה"ל יודעים את זה. לחמאס אין אינטרס לזוז עד 20 בינואר 2025. הם לא זזו מילימטר מהקווים האדומים שלהם לאורך כל חודשי המשא ומתן.
שחרור החטופים בנובמבר קרה בגלל תנופת צה"ל. דעת הקהל בעולם היתה פחות או יותר לצד ישראל, כך גם באופן חלקי בארה"ב ובמדינות ערב. לכן לסינוואר היה אינטרס קיומי אסטרטגי לעצור את ישראל בעזרת שחרור מאסיבי של נשים, ילדים וחולים. כבר תקופה ארוכה מקבילית הכוחות היא לטובתו, גם כשאין לו כמעט שום יכולת להילחם בצה"ל או לירות רקטות על ישראל. יש לו את הגוש האדום־לבן הפנימי בישראל. הממשל האמריקני החליף צד והעביר את כובד הלחצים אל ישראל, כולל השבוע. דעת הקהל ומערכת המשפט הבינלאומית משחקת לטובתו.
אבל לישראל עוד נשארו מנופי לחץ נגד חמאס במלחמה הזאת, וזאת מעבר לצורך להמשיך לחסל מחבלים פיזית בהיתקלויות יזומות - אם צה"ל ינער את עצמו ויפעל כדי להשתלט על חלוקת המזון והאספקה, וכן להשתלט על צנרת הדלק, כפי שראש הממשלה ביקש. אלו מנופים מאוד חזקים. לאחרונה נוסף מהלך של הזזת האוכלוסייה שנותרה בצפון הרצועה לאזורים ההומניטריים, כדי לחרוש את השטח בצפון, לאתר מחסני אמל"ח ולהשמידם. אלו נכסים חשובים ביותר לחמאס.
ציר פילדלפי היה חור אסטרטגי נורא, כפי שמגדיר זאת ח"כ עמית הלוי מהליכוד. לחמאס היה גבול חיצוני, והוא תפקד ברצועה כמדינה. עכשיו הלך לו הגבול, ולמעשה עצם פירוק המעין־מדינה האסלאמית שהיתה ברצועה הוא אחד ההישגים המכריעים של ישראל.
בצה"ל יש עכשיו בעיה שלא זכורה ממלחמות עבר. החיילים, בעיקר הסדירים, מוכנים להמשיך. הם לא מותשים. אבל פיקוד צה"ל עייף, וצמרת מערכת הביטחון כושלת ורקובה. בדיוק בגלל זה חיוני בשלב הנוכחי להחליף את הרמטכ"ל, ובעלי תפקידים בכירים נוספים כמו ראש אמ"ן שזה עתה מונה, אלוף פיקוד דרום ועוד.
צמרת חדשה ורעננה בצה"ל תהיה שאפתנית יותר, ותהיה מסוגלת לבצע את המהלכים הדרושים ברצועה במישור האזרחי, כדי להוציא מידי חמאס את השליטה באספקה ובאוכלוסייה.
אז למה זה לא קורה? כי בניגוד לעלילת הדם לגבי שיקוליו הפוליטיים של ראש הממשלה - שזה, אגב, חלק מהמנדט שלו בדמוקרטיה - מי שלא מפסיקים לערבב שיקולים פוליטיים בשיקולים ביטחוניים לאומיים הם שר הביטחון וראשי ארגוני הביטחון. יש כנראה מי שמשכנע את הרצי הלוי שלא יזוז ממקומו, כדי למנוע את ההליך הדמוקרטי שיאפשר לממשלה להדיח את בעלי התפקידים הכושלים ולמנות במקומם סוסים דוהרים.
סתימת פיות ליברלית
בגרמניה נפתחה חקירה בשל הכינוי "שמנה". ומה שמתחיל באירופה ובארה"ב מגיע גם אלינו, עם הרשעתה של אישה שכינתה טרנסג'נדר "גבר מחופש לאישה"
באמצע השבוע פרסם ערוץ 7 כי חל איסור פרסום על פרוטוקול של דיון משפטי, שבסופו הורשעה יוצרת התוכן והאקטיביסטית החברתית נעמה עמית. אפשר לקרוא לפסק הדין נגדה "סוף הדרך", קץ חופש הביטוי במדינת ישראל. חופש הביטוי חל כנראה רק על הדלקת מדורות בנתיבי איילון, אבל לא כשכותבת באחד מאתרי התוכן קוראת לטרנסג'נדר "גבר מחופש לאישה". יכול להיות שזה גס, ואולי פוגע, אבל לאסור אמירות תמימות כאלה בכתיבה בכלי תקשורת ולהטיל על עמית לשלם פיצויים של 34 אלף שקלים - זאת קטסטרופה אמיתית.
זאת המגפה העכשווית של חיסול הדמוקרטיה בעולם המערבי, בעיקר באנגליה ובגרמניה. עמית עוסקת הרבה במאבק בהסללה מגדרית, שבה "מסלילים קטינים לסירוס כימי ולקבלת בלוקרים (כדורים לבלימת ההתבגרות) כדי שישנו את המין, ו(נלחמת) בעובדה שהיום הטרנסים, או כאלה שמזדהים (מגדרית) לפי הרגשתם, פוגעים במין השני - כמו בהכנסת גברים לתחרויות ספורט של נשים ולמלתחות של נשים", כך צוטטה בערוץ 7.
מתברר שכבר לפני כשלוש שנים, בית משפט השלום בתל אביב פסק פיצויים לאדם שנכנס לסופר־פארם והמוכרת פנתה אליו כגבר. היא התייחסה למי שהגדירה עצמה כאישה כאל "גבר מחופש לאישה". התביעה נגד סופר־פארם כללה לשון הרע, פגיעה בפרטיות, הטרדה מינית ואפליה במתן שירותים. עמית שיתפה את התביעה ברשת, וסביב זה חטפה עוד תביעה ופסיקה של פיצויים.
לאחרונה היה מקרה בגרמניה שבו משתמש במדיה החברתית כינה פוליטיקאית מהשמאל "שמנה". המשטרה הגרמנית החליטה מייד לפתוח נגדו בחקירה פלילית. חוקרי המשטרה תבעו מבעלי הפלטפורמה החברתית להסגיר את פרטי זהותו של המשתמש, אבל הם סירבו. לפחות בגרמניה עוד זוכרים מה זה גסטפו. "זו אחת מהפניות המגוחכות ביותר לקבלת מידע שקיבלנו", אמר לרשת "פוקס" גורם מאותו גוף מדיה.
מה שבולט בשתי ההרשעות סביב אותו אירוע הטרנסג'נדרית בסופר־פארם הוא החקיינות. אין דבר הבל הרסני שמובילים בשמאל המשפטי האמריקני או האנגלי, שלא ישועתק באופן מיידי ונרצע גם למערכת המשפט בישראל. העיקר שאנשים חשובים מזהירים שאסור לגעת שוב במערכת המשפט, כי חס וחלילה וחילולה.
נדמה לי שהשופטים האלה באים מהסקציה שמגדירה עצמה "דמוקרטית ליברלית". רן ארז יכול להתעלל במדינה כולה, ובייחוד בתלמידים; הלשעברים הבכירים, ובראשם ברק, יכולים להפנות עורף לעם ולמדינה בעת מלחמה ואיש לא יעמיד אותם לדין; אבל כששתי נשים תמימות זועקות ש"המלכה עירומה" ("זו לא גברת, זה אדון") - מייד הן נדרשות לשלם לגברת הזה כמה משכורות. יש כאן פגיעה בחופש הדיבור ובחופש הביטוי.
ילדות נשכחת
הלינה המשותפת היתה סוג של ניסוי בבני אדם, שהתנהל לאור יום על השולחן בקיבוצים ברחבי הארץ. ספר חדש חושף את הסודות הכמוסים של תוצאותיו
בזמנו אביהו רונן, שכתב את הספר על כרם שלום, אמר לי שיעל נאמן החזירה את ה"אנחנו" של בני הקיבוצים בספרה הזכור "היינו העתיד". האקטואליה הישראלית אכן החזירה את הקיבוצניקים לאנחנו של פעם, וספרה החדש "היה לך טוב או היה לך רע" מחזיר אותנו לעולם הפנימי הכמוס של ילדי החינוך המשותף, ובעיקר הלינה המשותפת.
הספר קצר, פחות מ־100 עמודים, והוא מרתק. וכמו תמיד - מעניין בעיקר את אלה שאף פעם לא נלאו מלקרוא על עצמם. כמה הכל כל כך דומה וכל כך שונה בין קיבוץ לקיבוץ.
כבר לפני לא מעט שנים נאמן הסתקרנה מדמותו של נחשון גולץ, בן קיבוץ רוחמה (כ־12 ק"מ בלבד בעורף של עוטף עזה). דמותו אינה מושכת במיוחד, אבל לפני 24 שנים הוא נקט צעד שמפגין את התלישות שלו - הוא הגיש תביעה נגד רשם העמותות, בגין חתימתו המאשרת את חוקיות האגודות השיתופיות, שהן הקיבוצים. ולמה רשם העמותות אשם? כי באגודות האלה נעשו ניסויים בבני אדם.
אם ב"היינו העתיד" זכורה לי חוויית הרטט והזיכרון שאינו דווקא נוסטלגי מהילדות בקיבוץ, שעד להופעת יעל נאמן לא היה מי שתיאר אותה כל כך טוב - הרי ב"היה לך טוב..." זו ירידה לפרטים. זו לא השירה המלנכולית לעת ערב על בת דייגים הומייה, או על "ילד פוסע על החוף דומם", אלא סיפורים עובדתיים שחלקם קשים. יש תיאורים של מקרי סדיזם והתעללות מינית קשים. נחשון שוחח עם יעל נאמן, והוא מדבר על סירוס רגשי מוחלט. הוא לוקח את ברונו בטלהיים כמה דרגות גבוה יותר, ובטלהיים יוצא אצלו טוב. ו... כן, עכשיו קוראים לו שון.
החלקים הטובים יותר בספר הם אלה שבהם יעל לוקחת את הכדור לידיים שלה ונזכרת בילדותה ובחברותיה. "כשהיינו בחברת הילדים, בכיתות א'-ו', לפני המוסד, היו מגיעים אלינו מדי פעם פסיכולוגים וסוציולוגים מהערים הגדולות, כדי לחקור את צורת הגידול השוויונית שלנו בלינה המשותפת", היא מזכירה תופעה משמעותית בתולדות הקבוצה.
כי אם יש אנשים שטוענים במבט לאחור שהחינוך בקיבוץ היה בגדר התעללות וניסוי חפוז בילדים, ושבוצעו פשעים - אז באופן מוזר, הכל היה לאור היום ומונח בגלוי על השולחן. ולא רק זאת, אלא כל התהליך התבצע לעיניהם המתפעלות של חוקרים ושל פרופסורים מהארץ ומכל העולם. ספר מרתק והכרחי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו