מהפכה. לפני שנה, ביקום שקדם לאסון, התייצבו בישראל שני כוחות: החקיקה והמחאה. כל אחד מהם האשים (אז ומאז) כי השני אחראי להחלשתה של ישראל, לאובדן הרתעתה בעיני האויב ולתוצאה הקשה של 7 באוקטובר.
מיותר להיכנס לוויכוח מי צדק. זה דיון עקר, שבו כל צד מתבצר בעמדתו, אף שאין בין הצדדים שוויון: בשפת הילדים, ברור לגמרי "מי התחיל", וגם ברור לגמרי מי התעלם מכל ההתרעות שהונחו על שולחנו לגבי ההשלכות האפשריות של מעשיו. למי שזקוק לרמזים, נגיד רק שאנשים והרגלים לא משתנים. מי שהתחיל אז מתחיל גם היום, ומי שהתעלם אז מתעלם גם היום.
ובכל זאת, שנה אחרי, ראוי לבדוק מה קרה לשני הצדדים. הצד האחד, של המחאה, הופיע בגדול אחרי השבת השחורה. הטייסים שאיימו שלא להתייצב למילואים הגיעו כולם, ללא יוצא מהכלל, וכך גם אנשי המודיעין, הטכנולוגים והרופאים. מהמחאה גם צמחו מערכי סיוע אדירים (הבולט שבהם הופעל על ידי "אחים לנשק"), שכיסו על החידלון של המערכות הציבוריות ועל הניהול החובבני של שרי הממשלה.
הצד השני, של הממשלה, התייצב באופן חלקי מאוד. רוב השרים לא הגיעו ליישובים החרבים בדרום או בצפון ולא נפגשו עם מפונים או עם משפחות שכולות, וגילו עניין מועט באתגר העצום שנחת על ישראל במשמרתם. החריגים הם שרי ש"ס, שמהרגע הראשון גילו חמלה ותבונה (למעט בסוגיית ההשתמטות מגיוס). קבלתם בהלוויות הנרצחים בקיבוץ ניר עוז השבוע לימדה שהפערים ניתנים לגישור, בהינתן לב פתוח ונפש חפצה.
השבוע החולף זיקק את הפער בין שני המחנות האלה. האחד הוביל את ישראל להישג של שיבוש המתקפה שתכנן חיזבאללה. הטייסים שהיו באוויר ואנשי המטה והמבצעים על הקרקע היו בחלקם הגדול אנשי מילואים, שמן הסתם רבים מהם היו פעילים במחאה. כתמיד, הם התייצבו לדגל כדי להגן על ארצם כפי שהתחייבו לעשות, וכמוהם אנשי המודיעין והטכנולוגיה שעבודתם הביאה את המידע שאפשר את פעולת המנע.
המחנה השני, לעומתם, חזר לנקודת המוצא. בהובלת שר המשפטים יריב לוין, שלא למד כלום ולא שכח כלום, הם חזרו למאמץ לרסק את מערכת המשפט ובכך לשנות את הדמוקרטיה בישראל. העובדה שהם עושים זאת בשעת מלחמה היא שיעור מאלף באובדן ערכים, באובדן בושה ובאובדן מעצורים. בעוד הם דורשים מהצד השני לחכות עם ועדת חקירה ממלכתית כי נלחמים, ולחכות עם בחירות כי נלחמים, ולחכות עם הפגנות כי נלחמים, הם לא מחכים לכלום. למרות העובדה שנלחמים.
טענתם שיש להם רוב, נלעגת מכל בחינה. כי אם כבר מדברים על רוב, אז רוב הציבור רוצה להחזיר את החטופים (והם לא עושים את זה), ורוב הציבור רוצה לסיים את המלחמה (והם לא עושים את זה), ורוב הציבור רוצה לראות טיפול טוב יותר במפונים בדרום ובצפון (והם לא עושים את זה), ורוב הציבור רוצה בחירות, ועדת חקירה ממלכתית, ובאופן כללי - רוב הציבור, באופן עקבי, לא תומך בממשלה, כך שאם מדברים על רוב אז הממשלה המכהנת לא מייצגת את רוב העם ואת רצונותיו.
אם הממשלה תמשיך במהלכי החקיקה המשפטית, ישראל תיחלש שוב ובמוקדם או במאוחר תותקף שוב. אלה לא נבואות זעם אלא הערכות מפוכחות, ששותפים להן גורמים רבים במערכות הציבוריות ובאקדמיה. ישראל שתשנה את פניה גם תגרום לרבים לעזוב אותה פיזית או להוציא מכאן את הנכסים שלהם (או גם וגם), ולרבים אחרים תגרום לרצות לשרת פחות ולתרום פחות. המשמעות היא שישראל תהיה פחות חזקה ויותר חשופה, ועם פחות יכולת להתגונן. האחראית היחידה לכך תהיה הממשלה: הפעם לא יהיה לה מאחורי מי להסתתר ואת מי להאשים.
מהפכה 2. נדרשה למפכ"ל המשטרה הנכנס דני לוי כמעט יממה עד שהצהיר (בהודעה) כי בכוונתו לציית לשלטון החוק. בימים כתיקונם מפכ"ל לא נדרש להגיד את המובן מאליו, אבל אלה אינם ימים רגילים ושום דבר כאן כמעט אינו תקין. הזלזול המתמשך של שרים וחברי כנסת בחוק מלמד שעבורם הוא רק המלצה: הם יצייתו לו אם הוא משרת את מטרותיהם, ויפרו אותו במקרה שלא.
נבחרי הציבור האלה, למי ששכח, נשבעו לשמור על החוק. הם גם הבטיחו לדאוג לכלל הציבור, והתחייבו שהחקיקה שהם מובילים (ע"ע הפרק הקודם) לא תפגע בדמוקרטיה. אני מקנא במי שמאמין להם, ואשמח לקשר אותו עם קרוב משפחה בניגריה שיבשר לו על ירושה של מיליונים. ואם לשים את הציניות בצד: ישראל הדמוקרטית והליברלית, שואפת החיים ומקדשת זכויות הכלל, נתונה למתקפה קיומית, ולא מצד חמאס או חיזבאללה אלא מתקפה מבית. ואם המתקפה הזאת תצלח, חלילה, שום דבר כאן לא יהיה כמו שהיה.
יש אינסוף עדויות למתקפה הזאת, שמתנהלת בכל החזיתות בו בזמן. מול מערכת המשפט, זה ברור, עם ניסיון שקוף להונאה מצד לוין בכל הקשור למינוי נשיא בית המשפט העליון, כשמנגד - כמיטב המסורת המאפיוזית - איום בחקיקה שתשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. שהרי מה שווה הוועדה אם אנחנו לא שולטים בה, ואז מה אם אנחנו (כלומר לוין) צועקים ש"יש לנו רוב", אבל כשאין לנו רוב בוועדה (למינוי נשיא העליון) אנחנו שוברים את הכלים ולא משחקים.
אבל המתקפה הזאת מתנהלת גם בחזיתות אחרות. הבולטת שבהן היא מערכת הביטחון, שהממשלה עושה הכל כדי להחליש אותה בתקופת מלחמה. המשטרה רוסקה כמעט לחלוטין, והמפכ"ל הנכנס יידרש להחליט מהר מאוד אם נאמנותו נתונה לאזרחים או לשר שמינה אותו. זאת דילמה לא פשוטה עבורו: מצד אחד, לוי הוא שוטר מקצועי עם רקורד מרשים עד לתפקידו האחרון, שבו הפגין ביצועי יתר מול המוחים נגד הממשלה והעומד בראשה, מול ביצועי חסר בטיפול בפשיעה שגואה (בעיקר במקרי רצח) במחוז חוף שעליו פיקד. מנגד, כשאיתמר בן גביר נכנס לתפקיד השר לביטחון לאומי דני לוי עוד היה תת־ניצב, וכעבור פחות משנתיים (ורק תפקיד אחד, גם הוא עם קדנציה חלקית) הוא זינק לראש הפירמידה.
לוי יודע היטב מה צריך לעשות. השאלה היא מה יבחר לעשות. שתי דוגמאות אקטואליות. הראשונה, בהר הבית. לוי היה בעברו סגן מפקד מחוז ירושלים (וכאמור, איש מקצוע מצוין). הוא מבין היטב את הנפיצות של ההר, ומכיר מקרוב את הנהלים: מה מותר ליהודים שעולים להר, ומה אסור. הוא גם יודע שבחודשים האחרונים חלה התרופפות מדאיגה באכיפה המשטרתית בהר; דברים שבעבר היו מטופלים מיידית (כמו תפילות והשתטחויות), נעלמים כעת באורח פלא מעיני השוטרים.
השאלה כיצד יחליט המפכ"ל לפעול חורגת ממתחם ההר: היא תשפיע במישרין על הביטחון של כולנו. אם הר הבית יתפרץ, כל האזור יתפרץ ואחריו כל העולם המוסלמי יתפרץ. זאת הסוגיה האחת שיכולה לאחד את כולם נגדנו ולספק את הרוח החסרה במפרשי תהליכי הדה־לגיטימציה והמשפטיזציה שמאיימים על ישראל בעולם. האזהרות בנושא נערמות כבר חודשים על שולחנו של רה"מ בנימין נתניהו. השבוע הוא שוב מלמל משהו על שימור הסטטוס־קוו בהר, אבל כרגיל אצלו - הכל דיבורים. ממי שרק לפני שנתיים אמר בקולו שלא ייתן לבן גביר לארגן תפילות בהר הבית "כי זה יקים את כל המזרח התיכון נגדנו ויוביל לשפיכות דמים" (ואף הוסיף שיעשה זאת "גם במחיר של הפסד בבחירות"), מצופה לקיים בפעם האחת הזאת את מה שהבטיח, בטרם פורענות.
שומרי הסף. וזה לא רק נתניהו. הליכוד, שהיה פעם מפלגת אמצע, נכבש בידי קיצונים והזויים. למעט שר הביטחון יואב גלנט וח"כ אלי דלל, לא נשמע במפלגת השלטון אף קול כנגד השותפים מימין. מי שידעו לצעוק מעל כל גבעה בימי הממשלה הקודמת נותרים כעת אילמים, כאשר הקטסטרופה ונזקיה הקיימים והפוטנציאליים גדולים פי כמה. גם כאן חריגים לטובה שרי ש"ס, שאומרים את האמת: בן גביר וחבריו הם סכנה ברורה ומיידית למדינת ישראל.
הדוגמה השנייה מגיעה מיהודה ושומרון. בשבועות האחרונים יש עלייה תלולה באירועי אלימות מצד קיצונים יהודים. מי שאמורה לטפל באירועים האלה, ובפורעים, היא משטרת ישראל, אבל מעשה ניסים - דווקא כשזקוקים לה, היא נעלמת. צה"ל מגיע לשטח, וגם השב"כ, אבל המשטרה לא. וכשהחיילים מעכבים אזרחים, אף אחד מהמשטרה לא מגיע כדי לקחת אותם למעצר, ולעיתים קרובות אף אחד במשטרה אפילו לא עונה לטלפון.
הפורעים היהודים מבינים את המסר היטב, וממשיכים בשלהם. הם זוכים לרוח גבית מלאה משרים ומחברי כנסת. הבולטת שבהם היא לימור סון הר מלך, שהשבוע ניצלה חטיפה שלא היתה בשומרון כדי להתגולל שוב על פיקוד המרכז, שקציניו וחייליו שומרים על חייה. בכך היא המשיכה את הקו המתועב של מתקפות על משרתי ציבור שמנועים מלהגיב, שהעדות המכוערת ביותר שלה היתה במודעה שפרסמה מפלגת עוצמה יהודית - תוך ניצול מביש ומקומם של כספי ציבור - נגד ראש השב"כ רונן בר.
השב"כ, והעומד בראשו, ניצבים בראש רשימת המטרות של בן גביר, אבל לא רק שלו. הם המחסום שעומד בין הממשלה לבין השתלטות מלאה על המערכת ושינוי של כל חוקי המשחק. השב"כ הוא לא המשטרה: הוא פחות מורגש בחיי היום־יום של האזרח, אבל הוא הרבה יותר חשוב לשלטון. הוא משטרת ביטחון הפנים, המוחבראת (במדינה דמוקרטית), עם סמכויות חריגות לבצע פעולות חריגות. מי ששולט בו יכול לעשות כמעט הכל. למשל, להתחקות אחר ראשי המחאה (וכבר היו דרישות כאלה), ולחקור ולעצור את מי שמתנגדים למדיניות הממשלה (וכבר היו דרישות כאלה), ולא לחקור ולא לעצור את מי שהממשלה חפצה ביקרו (ע"ע הימין הקיצוני), ולבלוש ולצותת ולהעלים ובמידת הצורך להניח תשתית שתאפשר הגבלת חירויות.
בחוק השב"כ נדרש הארגון לסכל טרור וריגול, וגם לשמור על הדמוקרטיה. לבר יש מספיק צרות על הראש מאז 7 באוקטובר, וגם אחריות לאסון, אבל הוא לא יכול לחמוק מלשאול את עצמו בימים אלה אם הדמוקרטיה עומדת בפני סכנה, וכיצד עליו לפעול. לא שישראל צריכה הפיכה צבאית (ולא שזה אפשרי), אבל על ראש השב"כ מוטלת החובה להרים דגל כשהוא מזהה סכנה לארגון ולמדינה - והסכנה הזאת מוחשית מתמיד.
הטקס. עבר עוד שבוע שבו הממשלה לא הצליחה לעשות את המובן מאליו: לבטל את הטקס המיותר שהיא מתכננת לציון שנה לאסון, או למצוא דרך לאחד אותו עם הטקס המקביל שמתכננים נפגעי האסון. במקום זאת, הממשלה נדחקה לפינת הלעומתיות, ואחרי ששרת ההפקות מירי רגב הגדירה את הביקורת נגד הטקס כ"רעשי רקע", היא בחרה לערוך אותו דווקא באופקים - ובכך לקרוע ולפלג ולסכסך עוד יותר באירוע שאמור לסמל את ההפך הגמור.
האירוע הזה יתקיים ללא קהל, כי הממשלה מפחדת ממחאה ומביקורת. והנה לכם עוד סממן של אובדן הדמוקרטיה: הטקסים כבר לא שייכים לעם, הם שייכים למנהיג. אותו מנהיג שבורח כבר שנה מביקור בניר עוז ונמנע ממפגש עם משפחות המפונים, אותו מנהיג שבורח כבר שנה ממפגש עם תושבי הצפון (פוטו־אופ עם מועמד הליכוד לראשות עיריית קריית שמונה לא נחשב), אותו מנהיג שבמפגש עם נשים שחזרו מהשבי בעזה בחר להזכיר את סדרת השבי שעבר לפני 50 שנה ביחידה - כאילו יש דמיון בין הדברים, וכאילו זה בכלל רלוונטי למשהו.
הטקס שיתקיים מנגד ייפתח לציבור, ואפשר להעריך שפארק הירקון יתמלא בהמונים. לא אתפלא אם זה יהיה האירוע הגדול בתולדות המדינה: אלה לא רק מיטב האמנים שמצפונם חזק מכיסם, וכבר הודיעו שיתייצבו; כך יתאפשר גם לציבור הכללי להביע אמפתיה לנפגעי האסון ולמצוא קצת נחמה בימים קשים. ולמי בממשלה שרואה בכך הפגנה בתחפושת של טקס, מומלץ להסתכל במראה: מי שהופקרו במשמרתה ב־7 באוקטובר, מופקרים לתחושתם על ידיה כעת שוב.
זה עדיין פתיר והפיך. בשביל שזה יקרה, הממשלה צריכה לרדת מהעץ. לרוע המזל, היא רק מטפסת יותר גבוה, בדיוק כפי שהיא נוהגת בכל נושא אחר. בשבוע הבא נציין 11 חודשים למלחמה, וישראל ממשיכה להידרדר בכל מדד אפשרי ומתרחקת מפתרון בעיותיה הביטחוניות, הכלכליות, הפנימיות והבינלאומיות, וגם מפתרון עניינם של נפגעי הדרום והצפון, של המילואימניקים ומשרתי הקבע, של בעלי העסקים ושל כל שאר נפגעי האסון.
ההצלחות היחידות שישראל גורפת בעת הזאת הן טקטיות, וגם הן פועל יוצא של המצוינות של אלה שהממשלה מקיאה ומוקיעה אותם כ"שמאלנים" (ומכאן בוגדים). הדוגמה האחרונה היתה מתקפת המנע בלבנון, שבלמה את כוונתו של חיזבאללה לנקום את חיסול מפקדו הצבאי, פואד שוכר, בדרך של פגיעה קשה בנכסים אסטרטגיים וצבאיים במרכז הארץ ובצפונה. המודיעין המוקדם והמצוינות המבצעית סיכלו את רוב המתקפה מבעוד מועד, ושייריה הצליחו לגרום רק לנזק מוגבל. ועדיין, זה היה עניין נקודתי, אקמול שפתר כאב ראש אבל לא מתקרב לטפל במחלה.
וכדי לטפל במחלה - וליתר דיוק: במחלות, והן רבות - נדרשת הממשלה להניח בצד את כל מה שמיותר ולהתרכז בעיקר. לשכוח מהחקיקה המשפטית, ולשכוח מריסוק המשטרה ומניסיונות ההשתלטות על השב"כ (ועל צה"ל), ולשכוח מההתרסה בהר הבית, ולשכוח מטקסים מנותקים, ובאופן כללי - לשכוח מכל מה שמפלג. את הזמן שיתפנה היא מוזמנת להשקיע במציאת דרכים להשבת החטופים, ולהחזרת תושבי העוטף והצפון לבתיהם, ובשיקום הכלכלה והחינוך, ובאופן כללי - באיחוד העם.
במה הממשלה תבחר? הנה שתי דוגמאות מהשבוע: הראשונה, השר עמיחי אליהו, שהודיע כי משרדו יקצה 2 מיליון שקלים לסיורים של יהודים בהר הבית, וזאת בשעה שלא נמצאו 2 מיליון שקלים למימון אמבולנסים ממוגנים לצפון. השנייה, מקורב המקורבים של נתניהו, נתן אשל, שאמר השבוע כי "זה לא הטקס האלטרנטיבי. שונאי נתניהו והימין רוצים מדינה אלטרנטיבית. פרפורים אחרונים שלהם לקראת שקיעה. מייד בסיום המלחמה נקיים טקס חילופי אליטות".