יאיר גולן צריך להחליט אם הוא שמאל אידיאולוגי או מרכז חלול

אלוף (מיל') יאיר גולן הוא מלח הארץ.אמיץ בקרב ואמיץ בשדה הפוליטי. גם כמנהיג "הדמוקרטים" החייב לשחק בכלים מפלגתיים, הוא מקפיד להימנע מפער גדול בין פיו לליבו. הוא מבין היטב שאין שלום בלי עוצמה צבאית, כפי שהוא מבין כי עוצמה צבאית לבדה אינה יכולה להספיק לביטחון המדינה. הוא מבין היטב את חיוניות הצורך להבטיח רוב יהודי תחת שלטון ישראל, את ההכרח להיות חלק מן העולם המערבי, ואת האחריות שיש למדינה היהודית היחידה כלפי העולם היהודי. הוא מודאג מאוד מן המגמות האנטי־דמוקרטיות המפציעות בחברה הישראלית, ואלמלא התייחס אליהן בנאומו החשוב כל כך ביום השואה לפני שמונה שנים, כסגן הרמטכ"ל, קרוב לוודאי שהיה מתמנה לתפקיד הרמטכ"ל.

כראש החיבור שבין העבודה למרצ, הוא מבקש להגיע להרבה יותר מאשר 10-8 המנדטים שמנבאים הסקרים ל"דמוקרטים". הוא מאמין שביכולתו להגיע לקהלים רחבים יותר, והוא מוצא עצמו בדילמת קודמיו, בין הנאמנות לעקרונות לבין הצורך להביא בחשבון את רוח הזמן ואת המגמות השולטות בדעת הקהל. אלא שבמאמץ הזה הוא עלול גם לאבד קולות, וגם להתרחק מן העקרונות. בסקרים - כך מתברר - מאבדות מפלגות המרכז את התמיכה בהן דווקא לטובת גורמים הנמצאים מימין לנתניהו, ואילו התיק המדיני שלו מתמלא בכמה קביעות בעייתיות, העלולות להרחיק ממנו את מי שמחויב אידיאולוגית לחתירה להסדרי שלום באזורנו.

כך, למשל, הוא מנע מחברי הכנסת של מפלגתו להצביע נגד החלטת הכנסת הסותרת את דעתם, והקובעת שלא תקום מדינה פלשתינית. הוא מדבר על יצירת סוג של "רצועת ביטחון" בדרום לבנון, קובע כי סיפוח הגולן עדיף על שלום עם סוריה בעתיד, ובמאמר משותף עם צ'ק פרייליך ב"הארץ" השבוע, הוא מציע להתאים את פתרון הסכסוך בינינו לפלשתינים אל סירובו של נתניהו לתת לרשות הפלשתינית תפקיד כלשהו בפתרון שכזה. הוא מציע, למעשה, להפוך 90 אחוז מן הגדה המערבית לשטח B, שבו תהיה האחריות האזרחית בידי הפלשתינים, והאחריות הביטחונית - בידי ישראל. היפרדות אזרחית, לדבריו, היא המרב שישראל צריכה לחתור אליו עכשיו.

גולן עומד בראש תנועה, והוא חייב לפנות אליה לפני שהוא משיט את ספינת התנועה הזו למחוזות שאינם מחוזותיה. המפה הפוליטית אינה סובלת ממחסור במפלגות מרכז חלולות. חשוב שיאזין, באופן דמוקרטי, לעמדות חבריו הדמוקרטים.

אותנו לא יקנו עם "בובל'ה".מי שטוב לישראל יזכה לתמיכתנו. לכן גם השנה תהיה ישראל המדינה היחידה בעולם, לצד רוסיה, התומכת בטראמפ. אנחנו לא סלחנו לאובמה על שמו האמצעי (חוסיין), אף שהוא העניק לנו ב־2016 את חבילת הסיוע הביטחוני הגדולה ביותר בתולדותינו למשך עשר השנים הבאות. אנחנו לא סלחנו לביידן שהעז להגדיר עצמו "ציוני", ואף שהוא משגר לנו את נושאות המטוסים, את הצוללות ועוד כלים שונים ומשונים, ששום נשיא אמריקני לא שלח להגנתנו מעולם. עד היום לא סלחנו לקרטר על שהוביל אותנו לשלום עם מצרים. אנחנו עקביים.

לכן יתמכו הישראלים בעלי האזרחות האמריקנית, ביום שלישי, 5 בנובמבר, בדונלד טראמפ, המבטיח לנו, בדיעבד, כי אילו הוא היה הנשיא ב־7 באוקטובר 2023, לא היה מתרחש הטבח ביישובי עוטף עזה. האמת היא שקשה להישאר אדיש מול הבטחה שכזו, אפילו אם היא ניתנת לאחר מעשה. המצביעים הישראלים המפוכחים לא ינהו אחרי מישהי רק משום שבעלה יהודי וחמותה קוראת לה "בובל'ה". היותה מנהיגת העולם החופשי הראשונה, הזכאית לעלות לישראל במסגרת חוק השבות, לא תגנוב את דעתנו. בעיקר אם יתברר כי בשמונה השנים הבאות היא תעדיף את שדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון, ואפילו בתום כהונתה קשה להאמין שתעשה עלייה. עלינו לא עובדים בקלות רבה כל כך.