מה התורה הייתה אומרת על כל הפאנלים באולפנים?

בדרך כלל ויכוחים הם בזבוז זמן גדול, וויכוחים על פוליטיקה הם בזבוז הזמן האולטימטיבי. אין משפחה או חבורה שלא מכירה את התופעה הזו - את חוסר התועלת והתוחלת שיש בדיונים הסוערים על אקטואליה ועל ענייני היום. ויכוחים שהחריבו לאינספור משפחות את סעודת השבת, ושהפכו לא מעט שיחות סלון חבריות לשדה קרב של צעקות צורמות.

כמדומני, הז'אנר הנפוץ ביותר בטלוויזיה הישראלית בשנה החולפת הוא ויכוחים מהסוג הזה. הם יכולים להיות מנומסים יותר או מנומסים פחות, אבל התועלת של כולם זהה - כולם ייצאו מהדיון כשהם מחופרים בעמדתם לא פחות מאיך שהיו כשנכנסו אליו. הכל נובע מזה שאנחנו יודעים לדבר, אבל לא כל כך יודעים להקשיב.

ל"הקשבה" יש כמה רבדים ומשמעויות: הסוג הראשון הוא לתת לצד השני לסיים לדבר בנחת, בבחינת "אני לא הפרעתי לך, אתה לא תפריע לי". הקשבה כזו היא בעצם סוג של נימוס או תרבות דיון. זה כדאי, כמובן, אבל כשכל צד מחכה בסבלנות לתורו לנאום - זו לא באמת הקשבה. מונולוג ועוד מונולוג לא שווה דיאלוג.

הסוג השני הוא הקשבה שלא רק ממתינה בסבלנות לתורה לדבר, אלא גם שואלת שאלה שנייה ושלישית. שאלות הן הדרך לגלות עניין ולנסות להבין למה התכוון הדובר. הן מעידות על סקרנות ועל הערכה, אבל גם זו הקשבה "נמוכה" יחסית.

ההקשבה האמיתית היא הנכונות לבחון בכנות את עמדתו של הצד האחר. היכולת לשאול את עצמנו אם ייתכן שמי שמולנו צודקים, ושדווקא אנחנו הם אלו שטועים הפעם. לפתוח לפחות את האופציה שנצא מהשיחה אחרת מאיך שנכנסנו אליה. כי אם מראש אטמנו את הראש ואת הלב לאפשרות שנשתנה, גם אם אנחנו מנומסים וסקרנים - אנחנו לא באמת מקשיבים.

את שני סוגי ההקשבה הראשונים מסרסת תרבות ויכוח קלוקלת של צעקות, קריאות ביניים והתפרצויות. אך את ההקשבה מהסוג השלישי מסרסת דווקא תרבות הדיון המנומסת - זו שמכריזה מראש "נסכים לא להסכים" ו"לכל אחד יש את האמת שלו", ושמבטיחה מראש שבאנו "רק לשוחח ולא לשכנע". דיון כזה הוא עקר ומיותר. אם מתחילת השיחה ברור לנו שעולמנו לא יושפע או ישתנה ממנה - מה הטעם בלקיים אותה? בזבוז זמן ובזבוז אנרגיה.

החברה שלנו מעריכה עקביות באופן מוגזם, ומזלזלת מאוד במי שמשנים את דעתם. וכך, העקשנות החירשת של מי שלא מוכנים לבחון מחדש את דעתם או לברר מחדש את השקפותיהם הופכת אצלנו לתכונה חיובית ורצויה, במקום שנבין שמדובר בנכות מסוכנת.

הסכנה המרחפת מעל החברה שלנו מתמצה כולה בחוסר הקשבה מהסוג השלישי. כי כשאנחנו מגיעים לכל דיון, שיחה או מפגש בידיעה הברורה שלא נשנה את דעתנו, ושמי שמולנו טועים ותועים עוד לפני שפתחו את פיהם - אנחנו נעשים תוקפניים וגסים כלפיהם. אנחנו לא מסוגלים לתת בהם אמון, כי הרי אין לנו מה ללמוד מהם, מקסימום לשכנע או לשנות אותם. המפגש עם האחר הופך מהזדמנות לשפר ולתקן את המחשבה ואת הדרך שלנו, להזדמנות לנצח בוויכוח או להכריע עוד קרב. הביטחון המופרז, חוסר היכולת להטיל ספק או דופי בדרכנו או בדרכה של הקבוצה שלנו, אובדן חוש הביקורת העצמי ואי־היכולת להשתנות - הם תמצית הבעיה של החברה שלנו היום.
בנאום הפרידה של משה מעם ישראל, הוא חוזר שוב ושוב על הקריאה "שמע ישראל". צירוף המילים הזה מופיע פעמיים בפרשת השבוע שעבר ופעם נוספת בפרשת השבוע הזה, ויופיע שוב בפרשה שנקרא בעוד שבועיים. השורש ש.מ.ע הוא מהמילים המנחות השכיחות ביותר בספר דברים. בפרשת "עקב" לבדה הוא חוזר כעשר פעמים.

לפני כמה שנים זכיתי לבלות אחר צהריים ארוך בביתו של הרב יונתן זקס בלונדון. בין השאר אמר לנו הרב ש"שמע ישראל" הוא הפסוק הבסיסי ביותר ביהדות, לא רק בגלל ההכרזה "ה' אלוהינו ה' אחד", אלא בעיקר בגלל הציווי להקשיב ולהאזין. זהו יסוד היסודות של החיים היהודיים. זו כנראה הסיבה לכך שמשה חוזר שוב ושוב על הביטויים והמונחים הללו.

מאז פרצה המלחמה, אני משתדל לקיים בעצמי את הציווי הזה בשיחות ובמפגשים עם חברים, משפחה ובני־שיח. בטרם מתחיל דיון או ויכוח, אני שואל עצמי אם בכנות יש אפשרות כלשהי שאשנה את דעתי או שאבחן מחדש את עמדתי. אם התשובה שלילית - אני משתדל להימנע מראש מלהיכנס לשיחה. מה הטעם בלשוחח עם מי שלא באמת מקשיבים? מי שלא מוכנים לפתוח פתח להשתנות, לא באמת יכולים להיענות לקריאתו הנצחית של משה רבנו - "שמע ישראל".