חיבוק הדוב האמריקני

את הביטוי "חיבוק דוב" טבע ממשיל המשלים הצרפתי ז'אן דה לה פונטן במאה ה־17. בסיפור שלו מנסה הדוב לגרש זבוב מפניו של חברו הגנן, מרים אבן גדולה ומרסק את הזבוב יחד עם הגולגולת של ידידו. בסיפור על יחסי ארה"ב וישראל במלחמה האחרונה, ידידתנו הגדולה - שתרמה תרומה ממשית לביטחון ישראל ולהגנה עליה - אמנם אינה מרוצצת את גולגולותנו חלילה, אבל החיבוק שלה, החונק לא פעם, הזיק מאוד למהלכי המלחמה ולתוצאותיה.

עכשיו, כשכולם כבר חוקרים (או תיכף יחקרו) את כולם, על התנהלות המלחמה, צריך לעשות זום אין גם על תרומתו של השחקן האמריקני, שאותו איש כנראה לא יידרש לחקור - להארכת המלחמה ולהתמשכות סבלם של תושבי מדינת ישראל, החטופים ובני משפחותיה. מגיע לנו לדעת.

נפתח בעובדה מרכזית ידועה, שמשמעויותיה פחות ידועות: לצד הרכבת האווירית והימית של חימושים ונשק לישראל, ארה"ב דאגה ל"רכבת הומניטרית" לתושבי עזה, שכללה דלק ומזון בכמויות מטורפות. חמאס, שהסיוע הזה לא נועד עבורו, מינף אותו כדי לשמר את היכולות השלטוניות שלו, השתלט על רובו, ואף עשה קופה יפה ממכירתו לאוכלוסייה העזתית. כך, בפועל, שימרה ארה"ב את היכולת השלטונית של ארגון הטרור הרצחני, ואף סיפקה לחמאס ולהנהגתו עוד ועוד דלק, ובפועל - חמצן, שאפשר לו להמשיך ולשהות בתת־קרקע עם מרבית החטופים, במקום לעלות אל פני הקרקע ולהיחשף.

חמאס הבין את הסיוע ההומניטרי אחרת לגמרי מהאופן שארה"ב הבינה אותו, ומנקודת מבטו מדובר היה בעוד ועוד ארגזי לגיטימציה להמשך קיומו כשלטון ברצועה ולהקשחת הקו בנושא החטופים.

ביד אחת כופף ביידן את זרועה של ישראל, כדי שתקצר את המלחמה, ובידו השנייה למעשה האריך אותה, הקטין את סיכויי החטופים לשרוד ואפשר לחמאס להילחם ולהתקיים לאורך חודשים רבים יותר בעזה תחתית, להמשיך בירי על העוטף ולפגוע ביותר חיילים ישראלים. אגב כך, האריך ביידן הן את סבלם של תושבי עזה, שחמאס השתמש ומשתמש בהם עד היום כמגן אנושי, והן את זמן הפליטות והפינוי שלהם מבתיהם. כל זה כמובן עוד לפני שהצבענו על האנומליה המובנית בהחלטה לסייע לאויב הרצחני של בעלת הברית הקרובה ביותר שלך במזרח התיכון, תקדים היסטורי עקום, והתנהלות שלא היתה עולה על דעתה של ארה"ב מול אויביה־שלה.

השרים נותרו ללא מילים

המציאות הזאת התחדדה עד לכדי אבסורד באחת מישיבות הממשלה האחרונות. השרים שהשתתפו בה נותרו ללא מילים בעת שהאלוף אליעזר טולדנו הבהיר להם כי "צודקת השרה סטרוק שאמרה שאם אתה הורג את חמאס, אז בו־בזמן חיסלת את מנגנוני ההפצה של הסיוע ההומניטרי. אין לך מי שיחלק סיוע, ואז אתה מסתמך על הארגונים ההומניטריים שחמאס לא מאפשר להם לחלק, וכך אין מי שיחלק". השאלה כיצד מתיישב המנגנון החמאסי לחלוקת הסיוע לאוכלוסייה עם ההחלטה לשלול מחמאס יכולת שלטונית - נותרה ללא מענה.

ביד אחת כופף ביידן את זרועה של ישראל בשורת הגבלות כדי שתקצר את המלחמה, ובידו השנייה למעשה האריך אותה, הקטין את סיכויי הישרדותם של החטופים ואפשר לחמאס לשרוד ולהילחם עוד ועוד

האבסורדים הללו גוררים אבסורדים גדולים אף יותר: כשארה"ב מטילה סנקציות על ארגון "צו 9", ומנהיגתו רעות בן חיים, אם לשמונה מנתיבות - היא פוגעת בדמוקרטיה הישראלית ובחופש ההפגנה והביטוי בישראל, אך גם מגחיכה את חרדתה שלה (בתקופת הרפורמה המשפטית) לאותם ערכים ממש.

הצעדים האמריקניים נגד ארגון מחאה ישראלי לגיטימי, שחוסם את דרכן של משאיות סיוע לאויב ונוהג ברוח דבריו של גלנט מראשית המלחמה - "לא יהיו חשמל ומזון ודלק, הכל סגור" - הם גם היפוכן של סנקציות שארה"ב מטילה בחלקים אחרים של העולם דווקא על משטרים שפוגעים במחאות ערכיות ומצפוניות שכאלה. ושוב - ביד אחת ארה"ב מענישה מדינות כסין ורוסיה, שפוגעות במחאה כזאת, וביד שנייה היא נוהגת כאותם משטרים אפלים, ופוגעת כאן אצלנו במחאה אזרחית ודמוקרטית מהסוג שאותו היא מקדשת במקומות אחרים.

הרגל השנייה שעליה נשען הטרלול של הממשל היא האזיקים שהושמו על ידיה של ישראל בכל הקשור לאופי הלחימה ולקצב שלה, וגם בנוגע לסוגי החימושים שהיא רשאית לעשות בהם שימוש. ההגבלות האמריקניות מסכנות עוד יותר את חיילי צה"ל, מאיטות את קצב ההתקדמות שלהם באזורי הלחימה, ופעם נוספת - מאריכות את המלחמה ואת סבלה של האוכלוסייה בשני הצדדים.

על הדרך גם נתפסה ארה"ב באי אמירת אמת, כאשר התברר שהעיכוב במשלוח הנשק לישראל אינו נוגע למשלוח נשק אחד, מסוג מסוים, כפי שטען ביידן, אלא בתחמושת מגוונת שישראל שילמה עבורה, ושעוכבה במשך חודשים, מתחומי הארטילריה ולוחמת האוויר והטנקים, וכן באלפי ערכות "ברד כבד", שהופכות פצצות שמוטלות ממטוסים לפצצות חכמות מונחות מטרה.

טהרנות וסטנדרט כפול

ושוב ההגבלה המוסרית־לכאורה מתגלה כטהרנות מתחסדת. לפי מיזם "מחיר המלחמה" של אוניברסיטת בראון (פרובידנס, רוד איילנד, ארה"ב), המלחמות שאליהן ארה"ב יצאה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר (בעיראק, אפגניסטן, תימן, סוריה ופקיסטן) גבו את חייהם של יותר מ־400 אלף אזרחים באופן ישיר ושל עוד כ־3.5 מיליון באופן עקיף.

באופן יחסי, ובהתחשב בגודל האוכלוסייה של ארה"ב וישראל, מספר הנרצחים בטבח 7 באוקטובר היה גדול פי 30 מאלה שנרצחו ב־11 בספטמבר בארה"ב. אז נכון שאנו רק "יתוש קטן" בהשוואה לארה"ב וש"מה שמותר להם אסור לנו" וכו', אבל ברמה המוסרית, גם אם האומדן של אוניברסיטת בראון מוגזם, אנו טובים בהרבה מהאמריקנים, שמאחוריהם שובל ארוך של פגיעה במאות אלפי בלתי מעורבים, עם ובלי מירכאות, במלחמות שניהלה בעשורים האחרונים.

ביסוד ההתנהלות האמריקנית מולנו מאז תחילת המלחמה - זו המיטיבה איתנו: נשק בשווי 6.7 מיליארד דולר, נושאות המטוסים המרתיעות ששוגרו לאזור מול הציר האיראני וגב דיפלומטי רחב; וזו שחונקת אותנו - עומדים היגיון מערבי וסטנדרטים כפולים. ההיגיון שחושב מערבית ולא מזרח־תיכונית נרתע מלנצל אסונות הומניטריים או מועדים כמו רמדאן כדי ליצור מנופי לחץ שיקצרו את המלחמה, יכריעו את חמאס ואולי ישחררו את החטופים במחיר נמוך יותר.

הסטנדרטים הכפולים, שאינם מוכרים בשום מקום אחר בעולם, הם סטנדרטים חדשים שנקבעו במיוחד עבור ישראל, הקשו עליה מאוד את הלחימה ואף גרעו מתוצאותיה.מכאן נגזרת גם

האובססיה האמריקנית להקמת מדינה פלשתינית, ואל תבלבלו אותם עם עובדות כמו תמיכה של כשלושה רבעים מהפלשתינים ביו"ש בטבח 7 באוקטובר, תמיכת מושלים ברש"פ בטרור ושותפות פעילה של הפת"ח בפיגועים, או חינוך והסתה עקביים לשנאת ישראל ולהאדרת "שאהידים". מכאן גם היעדר ההבנה הכה־אלמנטרית שמדינה פלשתינית היא־היא תמונת הניצחון של הטרור ועידוד לעוד מעשי טבח. מה שממשל ביידן רואה, אם כי בטשטוש־מה מול הפלשתינאצים מחמאס, הוא מתקשה לראות מול תאומיהם ברש"פ.