ספרו של ד"ר שמשון שושני - המנכ"ל המיתולוגי של משרד החינוך - "הקברניט - מר חינוך" (הוצאת ידיעות ספרים) - כבר היה בדרכו למכונת הדפוס, כשהעורכים ביקשו שישלח סיום ממצה. קצת אחרי ראש השנה האחרון, ימים ספורים לפני שמחת תורה השחורה, שושני השלים ושלח.
"ספקות רבים מקננים בי לגבי ההווה והעתיד", נכתב בסוף דבר לספר. "תהליכים שזוהו כבר בסוף שנות ה־80 בדוח הוועדה הציבורית־מקצועית לבדיקה כוללת של שירות המדינה, הלכו והתעצמו לשיא שלא ידענו כמותו: נסיגה חמורה מן הממלכתיות בשירות המדינה, ופוליטיזציה שחודרת ללא בושה לשירות המדינה ולתאגידים שהוקמו על פי חוק. מצב זה פוגע באושיות תפקודו של שירות המדינה. הפוליטיקאים והנלווים להם, כפי שהם מצטיירים כיום, מתאפיינים בכוחנות שלא יודעת גבול, ברצון להשיג שליטה מלאה באמצעים, עד כדי שיכרון השליטה.
"מאפיין אותם הרצון להבליט נוכחות בכל עניין שבתחום אחריותם המוסרית או האישית, וגם באלה שאינם בתחום אחריותם. אין בשירות הציבורי, בעיקר בממשלה, תרבות של אחריות משותפת. טווח האופק של שרים קצר. המאבק על המשך השרידות הפוליטית עומד במרכז. הישג עכשיו, ובכל מחיר, עומד לנגד עיניהם".
"לא חזיתי שדבר כזה יקרה ביטחונית, אבל היה ברור לי שמשרדי הממשלה לא יתפקדו בזמן אמת", אומר שושני, "מפחיד שיש ממשלה שחייבת לשרת את כולנו והיא לא מתפקדת ומפחיד שהשירות הציבורי, שצריך להיות מוביל, לא תפקד ב־7 באוקטובר וכנראה גם לפני כן, אבל עד אז כנראה לא היינו זקוקים לו עד כדי כך".
חוק חינוך? רחוק מאיתנו
ד"ר שושני (86) הוא איש המערכת. לא היה מנכ"ל במשרד החינוך ששירת כמוהו במשך שלוש קדנציות. בשנות ה־80 ליווה את השר יצחק נבון, לאחר מכן נצמד לשרה שולמית אלוני וכשהתפטרה המשיך עם יורשה, השר אמנון רובינשטיין. מ־2009, במשך כשנתיים, היה לצידו של גדעון סער, מהליכוד.
הוא איש מקצוע ולא "איש של". התחיל את דרכו כמורה בתיכון אורט טכניקום בגבעתיים וסיים לפני שנה להנהיג את מרכז "מדעני העתיד", לקידום מחוננים ומצטיינים. כל חייו סבבו לוח וגיר. "אני עדיין נותן עצות על ימין ועל שמאל", הוא מחייך, "אבל כבר לא נהנה ומבהיר 'חברים, סיימתי'".
מדהים שהיית מנכ"ל לשרים ממרצ ומהליכוד.
"כשגדעון סער מינה אותי, חגי סגל כתב 'לליכוד כבר אין אנשים?'. כל המנכ"לים לפניי היו אנשי מקצוע מלבד אחד, האלוף אלעד פלד שיגאל אלון הביא מהפלמ"ח. זבולון המר בחר בזמנו איש מהמפד"ל. אין לי בעיה עם מישהו שמזדהה עם השר, אבל העיקר שיהיה מהתחום. יפעת שאשא ביטון הביאה קצין שלא היה קשור, וגם יואב גלנט היה שר חינוך והביא איש צבא, אז גם שר שלא שייך וגם מנכ"ל?"
העובדה שהוא חבר מרכז, או איש אמון, פוסלת?
"כן, כי הנאמנות היא לנבחר ולא לשירות הציבורי. אצל יצחק נבון הצעתי רפורמה בחינוך שהוא לא קיבל, אז התפטרתי, רק שמשנות ה־90 הנושא הלך והחמיר. שר בא, מכריז על צעדים, וכעבור שנתיים מתחלפים השר והמנכ"ל והכל מתהפך. שלא יהיה ספק - אין לי בעיה עם שינויים, אבל כשמגיע שר ומוותר אחרי חמש דקות על השינויים בבחינות הבגרות שביצעה קודמתו, זו בעיה. נפתלי בנט ישב איתי פה בקפה, למטה, והתלבט אם לקחת את התיק. שר חינוך זה תפקיד קשה".
אגב, בנט החליט שבחינת בגרות חמש יחידות במתמטיקה תהיה הדגל שלו, שיגעון של שר.
"אין אמת אחת בחינוך, ואין לי טענה למי שיש לו תוכנית אסטרטגית שניתן למדוד. אין תמיד הסכמה על יעדים ומטרות בחינוך. האם המטרה המרכזית היא לשפר הישגים? יגידו 'אתה מקים בתי חרושת לבחינות'. האם המטרה היא שבית הספר יהיה בית חם לתלמידיו? האם לגדל אזרח אוהב עמו וארצו? אין הסכמה וקונצנזוס. יש חוק חינוך שצריך לקרוא כדי לראות שבינו לבין מה שקורה היום המרחק עצום".
ואיפה, לדעתך, נמצאת כיום הבעיה בניהול משרד החינוך?
"באגו. ומה מכעיס אותי בגדול? בפתיחת שנת הלימודים הנוכחית הודיעו שיש מחסור ב־20 אלף עובדי הוראה. מישהו מכין תוכנית אסטרטגית לטווח הקצר והארוך? הרי המצב לא ישתפר, ועל מורים ומנהלים קמה ונופלת המערכת. לכן ייסדתי את פרויקט 'מדעני העתיד'. מדובר באחוזון העליון של התלמידים, ואמרתי שאלה יצטרכו למשוך את הקטר של המדינה בעתיד, ואם לא יצליחו - אני לא יודע לאן נגיע".
כשמדברים על מחסור במורים, תחשוב על מצב הפריפריה.
"אין ספק שהפערים נובעים מטיב ההוראה וממצב סוציו־אקונומי ביישובי הפיתוח, שבהם ההורים לא יכולים להרשות לעצמם שירותים נלווים. הפערים התבררו לי במלוא עוצמתם בפרויקט 'מדעני העתיד', שבו רמת הנרשמים מהפריפריה היתה נמוכה בבחינות המיון מרמת הנרשמים מהמרכז".
באופן מובהק?
"התוצאות ברורות. תמיד חשבתי שהמדינה צריכה לקבוע סטנדרטים, בכל מקצועות הלימוד, לאן אנחנו שואפים להגיע, בניגוד למדינות כמו ארה"ב שבהן קיימת אפליה מתקנת. שם, אם מישהו מגיע מהפריפריה, או מקבוצת מיעוט, אני נותן לו תנאים עדיפים. אמרתי שאצלנו אחריות מערכת החינוך היא למצות את פוטנציאל התלמיד ולהביאו לרמה הגבוהה ביותר, ואם בפריפריה מספר התלמידים שעומדים בסטנדרט הוא נמוך, אחריותנו לתת את כל מה שהם צריכים, אבל בסוף הם חייבים לעמוד בסטנדרט".
אבל המורים הטובים מעדיפים להישאר במרכז.
"תשלם במקומות האלה כפול. הייתי מנהל בית ספר תיכון באילת, אז הטסנו מורים מהמרכז. טיסה, בית מלון ושכר כפול עבור כל שעה שתלמד".
המפתח - אהבת התלמידים
בעבר היו שהדביקו לשושני את הכינוי "אנטי־אינטגרציה", אבל הוא הודף את הטענות הללו ומסביר: "הכנסת החליטה בזמנו על הקמת חטיבות ביניים אינטגרטיביות, שאליהן יופנו תלמידים מכל העיר. אנשי השכונות בתל אביב אמרו, 'אתה מסיע אותנו לצפון העיר? תסיע את הצפון אלינו'. התמרדו, היו הפגנות. באתי עם רעיון, נתנו בתל אביב לכל הורה שילדיו עולים לחטיבת הביניים אפשרות, מתוך שלוש, לבחור בית ספר. קראנו לזה בחירה מבוקרת ולא חופשית. במה לא האשימו אותי? אנטי־אינטגרציה... כן, אני בעד מצוינות וגם מגדיר אותה. לעמוד בסטנדרטים. מצוינות אינה אליטיזם. אליטיזם זה שהאב למד בהרווארד, וגם הבן לומד שם".
למי שגדל בשכונה טובה יותר, יש יותר סיכויים להצליח.
"אם בזכות עצמו, אז יפה, אבל אם התקבל בזכות אביו, זה אליטיזם. יש סטנדרטים למצוינות שמי קובע אותם הוא נושא הידע בתחום. קח כדורגל, אייל ברקוביץ' קבע סטנדרט לכדורגלן טוב. קח פרופסור לפיזיקה שזכה בפרס נובל, הוא קובע את הסטנדרטים. מצוינות אינה עוברת בירושה. כשהקמתי שני בתי ספר בתל אביב - בית ספר לאמנויות ואת בית הספר לטבע, לסביבה ולחברה, אמרו שאלה בתי ספר אליטיסטיים. אז נכון שלמדו שם גם 'הילדים של', אבל כולם היו צריכים לעמוד במבחנים, וכדי שלא יהיו טענות קבעתי ש־30 אחוזים לפחות חייבים להגיע מהשכונות. תבין, ככל שהמורים יותר חלשים, כך אתה צריך יותר שעות לימוד כדי שהתלמידים יצליחו להגיע לסטנדרט. ככל שהמורה טוב יותר, כך אתה חוסך זמן".
לפני 30 שנה היו מורים טובים יותר?
"כן. בקדנציה השנייה שלי כמנכ"ל משרד החינוך הבחנתי שטיב ההוראה הוא מהבעיות המרכזיות. מערכת שלא מתאימה את עצמה למציאות משתנה, נדונה לניוון ולכישלון. מה עשיתי? הכנסתי בהסכם השכר של המורים שכל מורה חייב להשתלם ולקבל תשלום עבור שלוש שעות שבועיות. אחריי בא זבולון המר, כשר חינוך, לקח את הכסף והעבירו למטרות אחרות".
בספרך אתה כותב שאחד החסמים בפני רפורמות בחינוך הוא ארגוני המורים, שמתנהלים כאיגודים מקצועיים.
"בישראל החינוך היסודי הוא בבעלות המדינה שמעסיקה מורים, מפקחת עליהם וקובעת סטנדרטים ואת תוכניות הלימודים. כולם חיים באותו איגוד. שאיפת חיי היתה להגיע למודל של החינוך העל־יסודי. הרי אין חטיבה עליונה שבבעלות המדינה. יש רשויות מקומיות ורשתות כמו אורט, עמל, אמי"ת. היה צריך להוציא את החינוך היסודי לבעלויות כאלה. כשאני צריך לפטר מורה בחינוך העל־יסודי אני משלם לו כמה שצריך כדי להיפטר ממנו, ולכן החינוך העל־יסודי מתפקד טוב יותר. ומה ראית במלחמה? הרשויות המקומיות מתפקדות, לעומת משרדי הממשלה שלא".
הבעיה לא רק בטיב ההוראה, אלא גם מעמד המורה שנמצא בשפל.
"לא ממש מסכים. פעם מורה היה מקור הידע היחיד, אבל עם ההתקדמות הטכנולוגית, הלמידה מרחוק והדיגיטציה, אתה מקבל 90 אחוזים מהידע ממקורות אחרים. אם המורים מתאימים את עצמם ומשתלמים באופן מתמיד זה מצוין, ואם לא, נוצר קצר בין התלמיד למורה. לחלק גדול מהמורים הצעירים יש היום שפה משותפת עם הדור הצעיר. יש לי נכד בכיתה א' ואני נהנה מהמורה שלו, שבכלל מגיעה מתחום הקולנוע. רואה איך היא מדווחת להורים בקבוצת הווטסאפ מה עשו הילדים ומה היא מבקשת להשלים בבית. מה זה מורה טוב? התלמידים אומרים שהוא טוב, ההורים אומרים והמנהל אומר. אותו דבר לגבי בית הספר. מעמד המורה נקבע על ידיו, ומורים מצליחים הם אלה שאוהבים תלמידים. מי שלא אוהב, יכול להיות בעל ידע עצום, אבל זה לא יעבוד. ומה תפקיד המנהל? לראות שיש תקשורת בין התלמיד למורה".
יגידו שיש מגבלות תקציביות כדי להשיג מורים ממש טובים.
"כשרוצים, מעמידים את הנושא בראש סדר העדיפויות. אם מדינת ישראל היתה מחליטה, כמו בקדנציה של רבין ושל נתניהו ב־2009, להעמיד את החינוך בראש והיתה קובעת שהמורים וטיב ההוראה הם בעדיפות עליונה, הכל היה משתנה. הרי מי מתקבל היום למכללות להכשרת עובדי הוראה? המיון כמעט אפסי. אם היתה תוכנית אסטרטגית והיו אומרים שבשלוש השנים הבאות מתקבלים רק מורים ומורות בעלי הכישורים המתאימים והם יזכו לפיצוי כספי עם כניסתם למערכת, היית רואה שינוי. זה תלוי בדרך כלל בראש הממשלה. יש כרגע מלחמה, אבל בישיבות מישהו נגע?"
תמיד היו שיקולים פוליטיים.
"עמדתי בראש 'ועדת שושני', שקבעה קריטריונים לתקצוב מערכת החינוך היסודית, כמו כמה אחוזי לימודי ליבה צריך ללמד. בג"ץ אישר את הדוח, ואז הוגש בג"ץ נוסף ומשרד החינוך התקפל, כי לא רצו לתת פחות לחרדים או לחינוך הממלכתי־דתי. על החינוך תקום ותיפול המדינה ולא על הביטחון, מפני שהחינוך מכשיר את האנשים הכי טובים לצבא ומכשיר לאזרחות פעילה. וכל העמותות שמתפקדות במקום הממשלה, מהיכן צמחו? ממערכת החינוך".
המכללות הן הצלחה
השיחה עם שושני נערכה לפני שהכנסת אישרה את רציפות חוק הפטור מגיוס לחרדים, אבל הדעה שלו בנושא ברורה לגמרי. "אסור לוותר בשני נושאים - לימודי ליבה וגיוס לצבא", הוא קובע. "הייתי נותן לגדולי הרבנים לקבוע מבחני כניסה לישיבות הגבוהות. כמה יש בשכבת גיל, 30-20 אלף? נניח ש־3,000 יעמדו בסטנדרט, והם אלה שילמדו בישיבות המצוינות ויהיו חכמי הדור. אלה שיעמדו ברמה השנייה - תחייב אותם, כמו בישיבות ההסדר של הציונות הדתית, ללימודים כולל ליבה יחד עם שירות צבאי. ואלה שברמה הנמוכה ואין להם סיכוי, תשמור על אורח חייהם, אבל תגייס את כולם".
שושני היה מנכ"ל משרד החינוך כשהשר אמנון רובינשטיין שינה את חוק המכללות האקדמיות, שעד 1993 אסר הקמת מוסדות אקדמיים שאינם מחקריים. היום יש כבר מכללות רבות, ואחת הטענות היא שרמת הבוגרים, בחלק מהן, אינה תואמת את תקן המצוינות שעליו הוא מדבר. "רובינשטיין נחשב לאליטיסט, אבל הוא פתח את שערי האקדמיה בפני הפריפריה", מחייך המנכ"ל לשעבר.
ומה לגבי רמת הבוגרים?
"בזמנו הזכאים לתעודת בגרות הגיעו למספרים גבוהים. נוצר לחץ להתקבל לאקדמיה, ולא היו מספיק מוסדות. אמרנו שכמו שתעודת הבגרות הפכה לאוניברסלית, כך צריך להיות גם התואר הראשון, ובוא נפתח מכללות שלא יעסקו במחקר ובפיתוח, אלא יעניקו רק תואר ראשון. מי שיצטיין במכללות ימשיך לתואר שני באוניברסיטאות. בינתיים חלק גדול מהמכללות קיבלו אפשרות ללמד לתואר שני, והיום יש כאלה שרוצות לעסוק במחקר. בעיניי זו עדיין הצלחה".
מי היו, לדעתך, שרי החינוך המשפיעים מקום המדינה?
"זלמן ארן, שנאבק קשות עם הסתדרות המורים והטביע את חותמו; זבולון המר עם חוק חינוך חובה וחינם כששר האוצר אמר אז 'משוגעים רדו מהגג'; אמנון רובינשטיין עם רפורמת המכללות, שהיתה שינוי מהשורש; גדעון סער שהיה הפוליטיקאי הראשון שהיה מוכן לקחת סיכון ולקבוע יעדים ומטרות מדידים, שישפטו אותו עליהם בסוף הקדנציה".
היום גר ד"ר שושני בהרצליה. בחודש פברואר השנה נפטרה אשתו יעל, שהיתה פסיכולוגית בכירה ואשר לה היה נשוי מ־1960. "היא נפטרה באופן די פתאומי. נסענו לחתונת הנכד בארה"ב, היא כבר לא היתה במיטבה, וכשחזרנו היא אושפזה וחלה הידרדרות במצבה. יעל אמרה שני דברים: 'לא רוצה שתלך לפניי ולא רוצה לסבול'. אחרי שבועיים, דווקא כשחשבנו שמצבה משתפר, שוב לא הרגישה טוב ובחדר המיון ראיתי שזה לקראת הסוף. שאלו 'להעבירה למכונת נשימה?' אמרתי 'תורידו ממנה את המכשירים'. היא לא סבלה, ולפחות הגשמתי את שני הדברים שביקשה".
אחרי יותר מ־60 שנות עבודה אתה מצליח כעת לנוח?
"פנו אלי לקחת פרויקטים חדשים, אבל הבהרתי 'די, מיציתי'".