התרעה אסטרטגית: אולי הפעם מישהו באמת יקשיב

לפני 7 באוקטובר ההנהגה התעלמה מההתרעות, אבל אחרי שהאויב החלש ביותר של ישראל הנחית את המכה הקשה ביותר - חובה לצעוק חזק יותר: המצב כעת גרוע פי כמה • המשבר הפנימי מחריף, בזירה המדינית נוספת מכה חדשה בכל יום, ובגזרות השונות אנחנו מדשדשים עד לא קיימים (ד"ש מהצפון שהעביר את החג בריצה למקלטים) • כדאי להתעורר, לפני הקטסטרופה הבאה

מחאת תושבי הצפון. צילום: מטה אשר

זאת התרעה אסטרטגית. היא מתבססת על שיחות בארץ ובחו"ל בימים האחרונים עם עשרות בכירים ויודעי דבר בצמרת הביטחונית, הדיפלומטית והכלכלית. עיקרה: הקטסטרופה עוד לפנינו. אם לא נתעשת, היא עלולה להגיע כבר בקרוב.

לא מעט קוראים יגידו "זאב, זאב". זכותם. אני מרגיש שזו חובתי, חובתנו, לצעוק את הדברים. כשעשינו זאת לפני 7 באוקטובר, לא הקשיבו לנו. אולי לא צעקנו אז מספיק חזק, בוודאי לא צפינו את מה שקרה, אבל ההתרעה האסטרטגית היתה באוויר בחודשים שקדמו לאסון. היא נכתבה בכמה מסמכים ששיגרו ראשי מערכות הביטחון לראש הממשלה, שבהם הזהירו שישראל מאבדת מההרתעה שלה בעיני אויביה. שהפילוג הפנימי הנגרם כתוצאה מהחקיקה המשפטית מתורגם אצל אויבינו לחולשה, שעלולה לפתות אותם לתקוף. למרבה הצער, דברינו נפלו על אוזניים ערלות. התוצאה ידועה.

המצב היום גרוע מכפי שהיה אז. הרבה יותר גרוע. הוא יותר גרוע מכל בחינה ובכל זירה אפשרית. ביטחונית, ישראל ספגה מכה חסרת תקדים לתדמיתה ולהרתעה שלה. האויב החלש ביותר נתן לה את המהלומה הקשה בתולדותיה, שהיא מתקשה להתאושש ממנה. היא גם מתקשה להכריע אותו, לחסל את הנהגתו ולהשיב הביתה את 120 החטופים שנותרו בעזה, והיא גם לא מצליחה לשנות את המציאות מול האויב המרכזי שלה - חיזבאללה. הצפון מופקר, מופגז, שרוף ונטוש. עתידו לוט בערפל, וסביר מאוד ששיקומו יעבור דרך מלחמה נוספת, שעשויה להיות קשה פי כמה. במקום לפעול לפי תורת הביטחון שלה, שקובעת כי יש לנהל מלחמות קצרות בשטח האויב, ישראל מנהלת מערכה ארוכה על אדמתה שלה.

שריפות בצפון במהלך חג השבועות, בעקבות יירוטים, צילום: סוכנות ג'יני

במערכות האלה צה"ל איבד אלפי לוחמים. המספרים הרשמיים הם כמעט 700 הרוגים וכ־4,000 פצועים - סדר גודל של כמה חטיבות - אבל המספרים האמיתיים גבוהים יותר, בגלל היקף הטראומה בקרב הכוחות. במקום שהצבא יתפנה לטפל באנשיו, הוא נאלץ להכפיל ולשלש את הנטל עליהם עקב היקף המשימות בכל הגזרות, לרבות ביו"ש המאתגרת מאי־פעם, שנמצאת על סף פיצוץ כתוצאה משילוב של שנאה, ייאוש, חוסר תוחלת, היעדר פרנסה ודחיפה מתמדת של אמל"ח, כסף ואידיאולוגיה מבחוץ במטרה לייצר טרור.

מדינית, ישראל נמצאת במפולת חסרת תקדים. אפשר לבטל אותה ולהגיד "או"ם־שמום", ושההיסטוריה תשפוט אותם. בינתיים הם שופטים אותנו, ולא לחיוב. יש מדינות שכבר ניתקו למעשה יחסים עם ישראל (קולומביה), יש כאלה ששדרגו יחסים עם הרשות הפלשתינית (ספרד, אירלנד), ויש כאלה שנקטו צעדים אחרים (חרמות מסוגים שונים). המחיר משולם מדי יום, בכל זירה אפשרית, ובעיקר בזאת התודעתית־תדמיתית - דעת הקהל העולמית, שמשפיעה על התנהלותן של הממשלות. ביום שני הקרוב תחל בפריז תערוכת הנשק הגדולה בעולם, יורוסאטורי. זאת תערוכה דו־שנתית, שנערכת לסירוגין עם הסלון האווירי בפריז, ומציגות בה כל התעשיות בעולם. ישראל, על התעשיות הביטחוניות המשובחות שלה, היתה תמיד אורחת כבוד בתערוכה הזאת, עם עשרות מציגים והתעניינות עצומה. הפעם היא נפקדת - נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הורה לא לאפשר לה להשתתף בגלל המלחמה בעזה.

בדרך לטבעת חנק משפטית

זאת רק דוגמה. יש גרועות ממנה. העיכוב במשלוחי נשק מארה"ב - כולל כאלה שכבר שולמו - הוא צרה צרורה, משום שצה"ל (ובעיקר חיל האוויר) זקוק לחימושים כהכנה למערכה אלימה בצפון. משלוחים אחרים נעצרים על בסיס יומיומי. חלקם קריטיים לביטחון (בחודש שעבר דיווחנו כאן על עצירת משלוח של חומרי נפץ מהמזרח הרחוק), וחלקם קריטיים לתפקוד המשק (הדוגמה האחרונה היא פחם מקולומביה), או "סתם" כאלה שיעלו כאן עוד את יוקר המחיה.

כל אלה הם עדות לשפל המדיני, שמתבטא גם בזירות אחרות. הממשלות השונות וארגוני האו"ם מתחרים בעוינותם לישראל, ומאיימים לחסום אותה בעולמות שרחוקים מהציבור אבל חשובים לתפקודה ולעתידה - באקדמיה, במו"פ ואפילו בספורט. בתי הדין בהאג קרובים מתמיד להלביש טבעת חנק משפטית על צווארה של ישראל כמדינה ועל צווארם של בכיריה בממשלה ובצבא, ולהפוך בפועל את המדינה כולה למצורעת.

מעל לכל אלה מאיים המשבר עם הממשל בוושינגטון. יהיו שיטענו שמדובר בשטויות: הנה, ראש הממשלה הוזמן לנאום בקונגרס בחודש הבא, ויש סיכוי סביר שבינואר טראמפ ישוב לבית הלבן. אבל בינתיים ביידן כאן, והמצב רע. הממשל מיואש מהממשלה ומהעומד בראשה, שאותם הוא רואה כקיצונים, ובעיקר כסרבנים לכל ניסיון להכניס קצת שפיות בשיגעון. עדות אחרונה (ולא יחידה): ההסכם עם סעודיה, שמונח בכף היד - הסכם שתועלתו המדינית, הביטחונית והכלכלית לישראל תהיה עצומה.

תערוכת הנשק בפריז. גם לשם ישראל לא מוזמנת, צילום: אי.אף.פי

השפל ניכר לא רק בזירה הביטחונית־מדינית. בזירה הכלכלית המשבר כבר כאן. הגירעון גדל במאי ל־7.2%, והוא צפוי לגדול עוד. היבוא בעלייה, היצוא בירידה, דירוג האשראי מעורער, ההשקעות בנסיגה מתמדת, ויש שטוענים שאף בקריסה. על יוקר המחיה אין מה לדבר - ישראל תמיד היתה יקרה, וכיום היא יקרה מתמיד. משרדי האוצר והכלכלה לא מצליחים או לא רוצים להתמודד עם הבעיה, ובמקום לתמוך בכחול־לבן - במפעלים, בחקלאות - הם נלחמים. לכל זה צריך להוסיף את הזינוק החד בהוצאות הביטחון, שצפוי להישמר בשנים הקרובות, ואת חוסר הסכמת הממשלה לקצץ בתקציבים הקואליציוניים שמבטיחים את הישרדותה.

כפסע מהפקרות מוחלטת

הזירה המאתגרת ביותר, לפחות בעיניי, היא הפנימית. 7 באוקטובר היה אמור להיות נקודת מפנה, ולמשך כמה שבועות הוא גם היה כזה. כולם נכנסו מתחת לאלונקה, או לפחות דיברו כך. מי שיחזרו לכותרות העיתונים מאותם הימים יגלו שכל המחלוקות הונחו בצד: החקיקה השנויה במחלוקת הוקפאה, התקציבים הוסטו למקומות הנכונים, ואפילו החרדים דיברו אז על הצורך להשתתף במאמץ הלאומי.

מאז חזרה הממשלה לנקודת המוצא. התחקיר על התנהלותה של מירי רגב במשרד התחבורה היה עדות לסדר העדיפויות של הממשלה ושל שריה. עדויות אחרות מצטרפות על בסיס יומי: פה תקציבים, שם מינויים, והמכנה המשותף התמידי הוא תיעדוף של מי שאיתנו ודחייה או דחיקה של מי שמסומן כנגדנו. מי שטענו ל"שיטת מפא"י" עושים היום מפא"י על סטרואידים. עזבו שזה לא חוקי ולא דמוקרטי - זה לא מוסרי, בוודאי בתקופת מלחמה.

ההצבעה בכנסת בראשית השבוע על הארכת חוק ההשתמטות משירות, שמכונה בעגה המכובסת "חוק הגיוס", הביאה את הטירוף הזה לשיא. תמיד היה ידוע שיש שני ציבורים בישראל: זה שמשרת ועובד ומשלם מיסים, וזה שלא עושה את כל אלה בטענה (שאין דרך להוכיחה) שתרומתו בלימוד התורה משרתת את העם לא פחות. המלחמה והצרכים הביטחוניים - 15 גדודים שחסרים לצה"ל כדי לעמוד במשימותיו, ובעיקר הצורך שכולם ייכנסו מתחת לאלונקה המשותפת, היו אמורים לגרום לשני דברים לקרות: הראשון - שהממשלה תורה לכולם לשרת את המדינה, כולל חרדים וכולל ערבים; והשני - שהציבורים האלה, ובעיקר החרדים, יתנדבו לעשות זאת מיוזמתם, פשוט כי הם חיים כאן, וכי יש גבול להפקרות ולכמה שאפשר להעמיס על הצד האחר.

לצערנו, הממשלה לא עשתה את המובן מאליו, והציבור החרדי לא התעלה על מנהיגיו. אין לי מושג איך אלה ואלה חיים עם עצמם ועם מצפונם, אבל יש לי מושג מה זה יעשה לצבא. מי שמשרתים ייאלצו לשרת יותר, הרבה יותר (90 ימים פלוס בשנה למילואימניקים, הארכת השירות לסדירים), וזה יתבטא בכל מקום: ביכולת התעסוקה שלהם, באוניברסיטאות, בקריסת משפחות כלכלית ונפשית.

החוק הזה, שכמובן ייפסל בבג"ץ, מלמד ששום דבר כאן לא השתנה. גרוע מכך - הדברים הקצינו. תראו את היחס למשפחות החטופים בכנסת, ותחשבו מה היה קורה לו היו אלה חברי מרכז המפלגה. ותראו את היחס למפונים (בעיקר בצפון), ואת היחס לעסקים (בעיקר הקטנים), ואת היחס למילואימניקים ולבני משפחותיהם, ולמשרתי הקבע ולבני משפחותיהם. ותראו את היחס לבכירי מערכת הביטחון, כולל אלה שכשלו ב־7 באוקטובר ושנותנים מאז את נשמתם למען הצלחת המשימה הלאומית - אבל סופגים מהממשלה, שאחראית לכל ושבורחת מאחריותה, חיצים בגב ומקלות בגלגלים.

לציבור גדול זה מתחיל להימאס. הוא אולי לא נמצא ברחובות במאות אלפיו, אבל הוא משרת ועובד ומשלם מיסים, ובעיקר שואל שאלות. מספר הנוטשים את הארץ גדל, מספר הרוכשים דירות בחו"ל גדל, מספר המערערים על עתידם כאן גדל. וכל אלה מקרב האוכלוסייה היצרנית, שעל כתפיה תלויים ההווה והעתיד של הארץ הזאת. מי שמזדרזים לוותר עליהם מוותרים למעשה על עצמם. למרבה הצער, לרבים בכנסת אין מספיק שכל כדי להבין את זה.

כל אלה מצטברים לכדי משבר פנימי חדש, גדול מזה שטלטל את ישראל לפני המלחמה. בינתיים הוא מורגש רק בחלקו, וחסר רק ניצוץ כדי שיתפרץ החוצה בעוצמה מלאה. פירומנים שיציתו את האש לא חסר - למשל, צחי ברוורמן, ראש המטה הנאמן של נתניהו, שלאחר ההצבעה בכנסת הציע לפטר את שר הביטחון גלנט, שהצביע נגד חוק ההשתמטות. עזבו את העובדה שפקיד קורא לפטר שר, ועוד שר ביטחון בזמן מלחמה שדורש את המובן מאליו - שכולם ישרתו - ותחשבו מה יקרה ברחובות אם ההצעה המוטרפת הזאת תתממש, וביטחון המדינה יישאר תלוי רק על כתפיו של הצמד סמוטריץ'־את־בן גביר. שם אנחנו נמצאים, כפסע מההפקרות המוחלטת.

אויבי ישראל רואים ושומעים את כל אלה. המשבר הביטחוני, המדיני, הכלכלי ובעיקר הפנימי לא חומק מהם. נהפוך הוא - זה השמן בעצמותיהם. איראן כבר מזמן רוצה להשמיד את ישראל. ב־2015 אפילו קבע מנהיגה, האייתוללה חמינאי, שבתוך 25 שנים הישות הציונית תיעלם, כלומר עד 2040 (במרכז טהרן יש שעון שסופר לאחור לקראת תאריך היעד). מבצע שומר החומות גרם לה לחשוב, לראשונה, שהחזון הזה הוא בר־ביצוע. ישראל נתפסה אז כחלשה מכפי שחשבו, ואיראן למדה שניתן לאחד את יריביה לכדי אגרוף חזק ומאיים מבעבר.

המערכה הנוכחית האיצה את התובנות האלה. הקריסה ב־7 באוקטובר וחוסר היכולת להכריע בחזיתות השונות גרמו לאויבינו להאמין שזה אפשרי. לא רק אי־שם בעתיד הרחוק, אלא כאן ועכשיו. הדברים האלה מגובים בהתבטאויות של שלל גורמים בציר הרשע. הם גורמים להם ללחוץ עוד יותר על הגז בניסיון להאיץ את התהליך. איראן דוחפת כמויות מטורפות של אמל"ח לבני חסותה, ובעיקר לחיזבאללה בלבנון, בדגש על שלושת סוגי הנשק שמאתגרים את צה"ל במיוחד - כטב"מים, רקטות עתירות־משקל לטווחים קצרים וטילי נ"ט מסוג אלמאס.

עושים הכל הפוך

במקביל לתהליך הצבאי, מתרחש תהליך מדיני. חמאס, פושע מלחמה, קיבל לגיטימיות דה־פקטו בחלקים נרחבים בעולם; הרשות הפלשתינית אהודה הרבה יותר מאשר ישראל; ואיראן מקבלת הכרה מאויבותיה המושבעות סעודיה, האמירויות ובחריין, שמבינות שישראל וארה"ב חלשות מחלישות גם אותן, ומחפשות לאבטח את החזית המסוכנת ביותר - מול איראן.

המומחים נחלקים בדעתם לגבי מסקנות התהליך הזה. יש שסבורים שהאויבים שלנו יחכו וייתנו לישראל להרוס את עצמה. להישחק תחת ההתשה הצבאית וההתשה המדינית וההתשה הכלכלית, ולהיקרע תחת ההתשה החברתית. זה ייקח חודשים, אולי שנים, שבסופן יהיה להם קל יותר לתקוף באופן מאורגן ובעוצמה גדולה, בניסיון להכריע את ישראל.

אחרים סבורים שזה עשוי לקרות הרבה יותר מהר. שאיראן מסתכלת על מה שקורה כאן וחוששת שישראל תקבל שכל ותשנה כיוון, ואז יהיה לה הרבה יותר קשה להשיג את יעדה, ולכן כדאי לה לפעול כשהיא יכולה - כאן ועכשיו. לצאת למערכה רחבה מצפון, שתקבל גיבוי מצד שלל השלוחים ממזרח ומדרום, כולל מאיראן עצמה, מפלשתינים ביו"ש וממה שנותר מחמאס בעזה.

מחאת החרדים נגד הגיוס לצה"ל, צילום: גדעון מרקוביץ'

איני יודע איזו מהגישות נכונה. נכון לשבוע הנוכחי, אין גם סימנים מעידים לכך שמתקפה כזאת צפויה בקרוב. מנגד, סימנים כאלה לא היו גם לפני 7 באוקטובר. ואם יש משהו שלמדנו מהשבת ההיא זה שכדאי להסתכל פחות על כוונות האויב, ויותר על יכולותיו. לו ישראל נהגה כך לפני מלחמת יום כיפור, או לפני המלחמה הנוכחית, היא היתה מתמודדת עם ההפתעה בצורה הרבה יותר טובה.

לצד השני יש יכולות לא מבוטלות, שלא רצוי להפריז בהן, אבל כדאי גם לא לבטל אותן. ביכולתו לגרום כאן לנזק כבד - שלא יגיע בחלל ריק, אלא יצטבר על גב הנזקים שישראל כבר ספגה בשמונת החודשים האחרונים. ישראל תוכל לעמוד בו, אבל הוא עלול להבקיע בה סדקים מסוכנים שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לתקנם. היא יכולה למנוע או לצמצם אותם באחת משתי דרכים: הראשונה - לשנות מהתנהלותה כעת ולפעול כדי למנוע את התהליך הזה. והשנייה - דווקא לקדם את ההסלמה, כדי ליזום ולתפוס את האויב בהפתעה.

בינתיים ישראל נמנעת משתיהן. במקום לקחת את גורלה בידיה, היא מותירה אותו בידי אחרים - ידידותיים יותר במערב, וידידותיים פחות בערב. מתברר שמנהיגיה לא למדו דבר מ־7 באוקטובר, ומתנהגים כאילו הוא כבר מאחורינו. במקום ללכד את השורות ולפעול בתבונה מדינית וביטחונית כדי לחזק את המשק ואת החברה, הם פועלים בדיוק להפך ומחזקים את הכוחות השליליים.

לצד המחיר העצום שישראל שילמה ב־7 באוקטובר, היא קיבלה דבר־מה נוסף: הזדמנות להתחיל מחדש. לשים בצד את המפריד ולהתלכד סביב המאחד והמשותף, ולפעול בתבונה ובנחישות כדי להרחיק אויבים ולבסס כאן מקום טוב וצודק יותר.

כל אחד יחליט אם אנחנו שם, או קרובים לשם. בעיניי אנחנו דוהרים בכיוון ההפוך, לעבר התהום, בלי בלמים. הטור הזה נכתב כדי להזהיר. כאמור, לא צעקנו מספיק חזק לפני 7 באוקטובר. עכשיו חובתנו לצעוק, בתקווה שמישהו ישמע ויפעל כדי לשנות. לפני שיהיה מאוחר מדי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר