ה"הותר לפרסום" הארור הזה שמופיע כמעט בכל יום

הרבה דברים נאמרו על הרבה אנשים מניר עוז, במיוחד בשמונת החודשים שעברו, אבל "הותר לפרסום" הוא תמיד המילה האחרונה. עוד שם מתחת לתמונה חתוכה מפייסבוק, בשורה ארוכה להחריד של שמות ותמונות שמתגלגלים לנו בפיד בכל יום במלחמה הזאת. אין אפילו זמן, או רוחב נפש, כדי לעכל את הסיפור האישי של כל אחד מהם, כי מחר או אולי עוד הערב יתגלגל כבר אחד אחר.

כל אחד בישראל מכיר או קשור לאחד מחללי המלחמה. חסרי המזל שבנו קשורים לשניים או לשלושה חללים (לא כולל מלחמות קודמות). הפיד שלנו, לעומת זאת, הוא שטיח אינסופי של "הותר לפרסום", כי אני מניר עוז. לא נשאר אפילו חתול אחד מנגן על פסנתר, רק תמונות של אנשים מתים. אה, סליחה. חלקם עדיין לא הוכרזו, הם עוד בשבי, מחכים לתורם.

אנחנו לא מדברים כאן על שכנים, מכרים מהסביבה או מישהו שהיינו בקורס איתו פעם. בניר עוז כולם מחוברים באופן כל כך אינטימי, שאמנם זו קלישאה - אבל באמת זר לא יבין. חבורה של אנשים שרק הביטוי "משפחה קרובה" יכול להתקרב לתאר את היחסים בינינו. חלקנו בית, את כל רכושנו, ואפילו את ילדינו. למדנו ולימדנו זה את זה את כל הטריקים הקטנים של החיים, ומאז אוקטובר מתברר שעשינו עבודה לא רעה בכלל - כי באמת לא ברור איך אנשי ניר עוז מחזיקים מעמד בכל הבלגן הזה.

עוד לא הגענו בכלל לחשוב ולהתמודד עם הטראומה של פוגרום וטבח 7 באוקטובר שקרה בניר עוז - כשנכבשנו על ידי "צבא החופש של מדינת חמאס" (עדיין לא קוראים להם ככה בעולם, אבל כבר הפסדנו במלחמה, ובעוד כמה חודשים זה כבר בטח יהיה רשמי), כי עדיין מתמודדים עם כל הדברים האחרים. חברינו שבשבי, ביתנו שנבנה בעמל רב במשך עשורים ונעלם בלהבות, החיים שנתלשנו מהם ברגע אחד ושאליהם לא נוכל לחזור לעולם, וה"הותר לפרסום" הארור הזה שמופיע כמעט בכל יום.

השבוע קיבלנו ארבעה כאלה בבת אחת.

דולב יהוד, אבל בדרך כלל רק דודו.

שילוב מוצלח במיוחד של רוח שטות ורצינות. חבר אמת מהסוג של פעם, כזה שיקפוץ להציל אותך בכל מצב וידאג שיהיו גם צחוקים. הוא היה צעיר ממני בכמה שנים, אבל נאבקנו יחד בלא מעט ברגים מתחת לקומביין, ושתינו איזו בירה או שתיים על הבר בקיבוץ, וטיפסנו על כמה דיונות ביחד במשך הרבה מאוד שנים. גם הילדים שלנו גדלו יחד, דור שלישי ורביעי בניר עוז באותו גן ילדים ובאותו בית ספר שגם אנחנו התעצבנו בו. היה נראה שהם מתכון בטוח לרוח שטות כמו שרק אנחנו, שגדלנו בניר עוז, יכולים ללמד אותם, וזו תמיד אשמת האבא כמובן.

עמירם קופר, אבל בדרך כלל רק קופר.

חקלאי ומשורר, יד חזקה, דעות מוצקות ולב רוגש. הוא כבר יצא לפנסיה עוד כשהטרקטורים בקיבוץ היו אדומים ולא ירוקים, אבל בכל יום בחדר האוכל היה ניגש אלי בחשיבות עצמית שרק מי שבא למדבר והניף מעדר אל מול השממה יכול להרשות לעצמו, ושואל איך היבולים של העונה ואם השוק טוב בינתיים. "נמוך מהממוצע, אבל עוד לא השקנו את הטיפה האחרונה", אני עונה לו וממשיך ללכת במהירות לכיוון ברז הסודה, בחשיבות עצמית שרק מי שקיבל את המפתחות לאימפריית החקלאות שהוותיקים האלה בנו יכול להרשות לעצמו.

יורם מצגר, אבל בדרך כלל רק מצגר.

אני הייתי קורא לו בוס ב־20 השנים האחרונות, כי פעם יצא לי לעבוד תחתיו באקונומיה. איש טוב לב וחייכן, שתמיד כשהייתי מסתלבט בעבודה היה כועס עלי עם פתגם בערבית (ותמיד היה בפתגם איזה חמור. עד היום אני לא בטוח אם אני החמור במשל, או זה שרוכב עליו, או אולי בכלל זה שמאכיל אותו? לא זוכר...), וגם עכשיו בכל פעם שקופצת תמונה שלו בפיד אני מריח עמבה, כי באמת לא היתה עמבה טובה מזו שמצגר היה מכין בחדר האוכל. חריפה במידה, לא מלוחה מדי ומתובלת במשפטי חוכמה ובפתגמים בערבית.

חיים פרי, אבל בדרך כלל רק חיימק'ה.

עולם ומלואו באיש אחד. אמן ואומן של כל הסוגים, וקצרה היריעה מלהכיל, מניף הדגל האדום והשפוי האחרון בבית המשוגעים. הרבה ממה שאני יודע על קולנוע ואמנות למדתי מחיים, וגם כמה טיפים בריתוך. הוא היה גם מורה בתקופתי, אבל לא הייתי מגיע להרבה שיעורים מכל סוג שהוא, אז את הכל למדתי בקפה של הבוקר במוסך. בין קשקוש אחד לאחר על איזו יצירה של מישהו עם שם פולני, למדתי בקפה של הבוקר גם כמה דברים על מלחמה ושלום, על כובש ונכבש, ועל אמונה בטוב האנושי. מדי פעם הייתי יושב ומראה לו צילומים שלי. "זה יפה מאוד ואסתטי וצבעוני", הוא היה אומר, "אבל תחזור אלי כשתדע מה אתה בכלל רוצה להגיד". אני עוד מחפש.

* * *

אלו רק ארבעה אנשים מתוך עשרות מניר עוז שנעלמו. היו כל כך הרבה אחרים, אבל לא אכתוב עליהם עכשיו, הם כבר התגלגלו הלאה בפיד. מתישהו, כשכל זה ייגמר, נחזור להתאבל עליהם לעומק. בינתיים אין זמן, יש עוד כמה בשבי שמחכים לכותרת כזו או אחרת, וכל האירוע הזה עוד מתרחש בלייב.

זה מטורף ומטריף את הדעת לראות אותם נמקים בשבי בזמן שאנחנו מדברים, כי כולם יודעים שהיה אפשר לעשות דברים בצורה שונה ולהציל אותם. ארבעת החבר'ה האלו - נוסף על כל החללים, החטופים והשורדים מניר עוז מחכים עוד מיום שבת ב־06:30 שמישהו יבוא לעזור להם. שמישהו יבוא להציל אותם. בהתחלה היינו בטוחים שתוך שמונה דקות כבר הצבא מגיע וסוגר עניין, אחרי שמונה שעות זה כבר התחיל להרגיש מוזר שאף אחד לא בא, ואחרי שמונה ימים עדיין כלום. אחרי שמונה שבועות כבר מתחילים להבין עם מי יש לנו עסק, ושמונה חודשים אחרי זו כבר פשוט חבלה בזדון, הפקרה והפקרות לאורך כל הדרך.

הרבה מילים גדולות, אבל דמיינו שאתם ממש באמת צריכים ומתחננים לעזרה, על סף מוות, ואף אחד לא שומע את זעקותיכם. אולי אפילו יותר גרוע, שומע ומתעלם או "פשוט שוכח" (חכו לתחקירים על האירוע בניר עוז, יהיה מעניין). בשביל זה חלקנו כולנו את חיינו בקיבוץ, כדי שתמיד מישהו יגיע כשנקרא לעזרה. באמת כולם הגיעו וכולם עוזרים עכשיו, זועקים את נשמתם בצמתים ומתמודדים עם משפחות שבורות לחתיכות ולרסיסים ממה שנשאר מהקיבוץ שבו גדלו. עליהם תמיד אפשר לסמוך, הם יודעים מה השם המלא שלי, אבל בדרך כלל ישתמשו רק בכינוי.