תסתכלו על התאריך היום (שישי) - 7 ביוני 2024. שמונה חודשים בדיוק מאז השבת השחורה. היום הנורא בתולדות המדינה עשוי היה גם להיות נקודת פתיחה למשהו חדש. הוא הגיע אחרי כמעט שנה של קרבות אחים ונתן לנו הזדמנות נוספת. אם מישהו חושב שלקחנו אותה - שיקום. במקום שהסטארט־אפ ניישן תמציא את עצמה מחדש, היא ממחזרת את הטרגדיה. בפעם הקודמת זה נגמר רע. בפעם הבאה זה עלול להיות נורא.
שמונה חודשים זה זמן מצוין לבחון מה השגנו, בכל התחומים. ספוילר: מצבנו לא טוב, בכל התחומים. ספוילר 2: אפשר עדיין לתקן, בכל התחומים. בחלקם התיקון יכול להיות מיידי, בחלקם הוא ייקח זמן, בחלקם ייקח הרבה זמן, אבל זה אפשרי. כדי שדברים יזוזו נדרש ניהול. הבעיה היא שרוב המנהלים כאן - הפוליטיים והמקצועיים - הם כישלון מהדהד. עם תוצאות כמו שלהם אף חברה לא היתה מחזיקה אותם דקה.
עזה. היעד הראשון שהממשלה הכריזה עליו היה מלחמה בחמאס, כדי למוטט את שלטונו ולגדוע את יכולותיו הצבאיות. צה"ל הכריע עד כה ארבע מחמש החטיבות של חמאס ו־19 מ־24 הגדודים שלו. החטיבה החמישית, רפיח, נמצאת עכשיו בטיפול, על ארבעת הגדודים שלה. כשתוכרע, יישאר רק הגדוד של דיר אל־בלח בפורמט המקורי שלו.
זה לא אומר שאין בעזה חמאס צבאי. יש, והרבה. מדי יום צה"ל הורג עשרות חמושים, ועדיין נותרו לחמאס 15-10 אלף לוחמים, לכל הפחות, לא כולל שוטרים. גם התשתיות של הארגון נפגעו חלקית. הפגיעה הקשה ביותר היתה בתשתיות הייצור, בעיקר של רקטות. ההערכות באמ"ן הן שבעזה נותרו מאות רקטות בלבד, שייעשה בהן שימוש עד לרגע האחרון כדי למרר לנו את החיים ולהראות שהארגון חי ובועט.
הלאה. יש בעזה מאות קילומטרים של מנהרות שטרם טופלו. בחלקן הכוחות ביקרו וסרקו, בחלקן לא. חלק מהמנהרות הושמדו, חלק לא. ויש גם כאלה שטרם אותרו, כולל מנהרות אסטרטגיות. ייקח זמן להגיע לכולן, וצריך סבלנות - מצרך שמעולם לא היה לנו. מלחמה בטרור דורשת ממנו בכמויות. זה מרדף סיזיפי שלא נגמר לעולם. תראו את יו"ש: 22 שנה מאז מבצע חומת מגן, וגם השבוע צה"ל נדרש לפעול בג'נין, בשכם ובטולכרם, והוא יגיע לשם גם בשבוע הבא, ובשבוע שאחריו.
עזה היא יו"ש על סטרואידים, והיא תישאר כזאת. זה אומר שצה"ל יצטרך להילחם בה במשך שנים. להיכנס ולצאת, ולהיכנס ולצאת שוב, ושוב. מתישהו הוא יהרוג את סינוואר, ואת מוחמד דף, אלא אם הם ישתפנו ויברחו או יסכימו לעסקה שתַּגְלֶה אותם למדינה אחרת. במקומם יקום מפקד חדש לעז א־דין אל־קסאם, וגם הוא יהיה מבוקש, כמו המנהיג שיבוא אחריו. ככה זה במלחמה בטרור, ומי שמבטיח "ניצחון מוחלט" אמור לדעת את זה טוב מכולם (בטח כשהוא עצמו חיבר רב־מכר בשם "מלחמה בטרור").
כשתושלם הפעולה ברפיח יסתיים רשמית השלב השני של המלחמה וישראל תעבור ללחימה, שמטרתה כפולה: לפגוע בתשתיות ובאנשי חמאס שטרם נפגעו, ולהבטיח שהארגון לא ישתקם צבאית. מחבלים, כאמור, היו תמיד ויהיו תמיד, והם ימשיכו לבצע פיגועים (שחלקם למרבה הצער יהיו קטלניים). תשתיות צבאיות מאורגנות שיאפשרו מתקפה נוספת בנוסח 7 באוקטובר אסור שיתבססו בעזה מחדש. זה גם יאפשר להשיב בבטחה את תושבי העוטף, שמרביתם מיועדים לחזור הביתה בחודשי הקיץ.
השלמת החלק העיקרי של המערכה אמור לאפשר לישראל לחפש גורם שיקבל על עצמו את השליטה האזרחית בעזה. זה גם הרגע שבו יובהר אם פניה של ממשלת ישראל לכיבוש קבוע של עזה כפי שמבקש האגף הימני שלה (כולל הקמת התנחלויות), או שפניה להסדר אחר כפי שהתחייב ראש הממשלה. אם ישראל תשכיל למצוא הסדר כזה ותשחרר את עצמה מהצורך לדאוג לעזתים לאוכל, למים, לביוב ולבריאות, היא גם תוריד מעליה את הנטל העיקרי שמלווה אותה מתחילת המערכה - העניין ההומניטרי - ותשתחרר כתוצאה מכך מחלק גדול מהביקורת שמוטחת בה בעולם, על כל הנזקים שגלומים בה.
אם האירוע הזה ינוהל נכון ובסנכרון עם סוגיית החטופים, הוא עשוי להוביל לבונוס נוסף - נורמליזציה עם סעודיה, ובהמשך עם שורת מדינות מוסלמיות נוספות. קשה להפריז בחשיבות ההסכם הזה מכל בחינה שהיא - ביטחונית, מדינית, כלכלית. ולמי שזקוק לריענון, כדאי לחזור למתקפה האיראנית באפריל ולצורך הקריטי של ישראל בברית הגנה אזורית, תחת מטרייה אמריקנית, שנמצאת כרגע בהישג יד.
החטופים. אם מישהי מהחטופות נאנסה ב־7 באוקטובר ונכנסה להיריון, היא אמורה ללדת בעוד חודש בדיוק. תרשו לי להעריך שזה גם הטקסט שיישמע לא מעט בימים ובשבועות הקרובים, תחת הכותרת "יש לי נכד מחמאס". במקרה הזה לא מדובר רק במנוף לחץ על הממשלה אלא בחשש אמיתי, שאין דרך להפריך אותו כל עוד החטופות לא חוזרות הביתה.
השבוע החולף סימן תקווה ממשית שזה יקרה. נאומו של הנשיא ביידן בקונגרס חשף את הקלפים של כל הצדדים ולכד את כולם בפינה. הוא גם לימד שצוות המשא ומתן הישראלי אכן הגה פתרון יצירתי במיוחד, שמאפשר לישראל ולחמאס ללכת עם ולהרגיש בלי. כתמיד, העיניים נשואות לשניים: נתניהו וסינוואר. הם שיכריעו אם העסקה תצליח או תיכשל. במקרה של סינוואר, הביקורת הפנימית עליו תובלע או תחוסל; במקרה של נתניהו, הביקורת הפנימית עליו תגבר בכל החלטה שיקבל.
לא כל החטופים יחזרו. מי שהיה זקוק להדגמה, מצא אותה השבוע בניר עוז, שם אותרו שרידי גופתו של דולב יהוד. ויהיו נוספים, שנשרפו עד אפר או שגופתם נחטפה והושלכה במקום שלא יתגלה לעולם. דווקא משום הטרגדיה העצומה הזאת, צריך לפתור את מה שאפשר כל עוד זה ניתן
שמונה חודשים מפרוץ המלחמה אפשר לקבוע בוודאות שני דברים. הראשון, שלחץ צבאי לא מחזיר הביתה את החטופים, כפי שהתברר שוב השבוע כשפורסמו שמותיהם של ארבעה חטופים נוספים שנלקחו חיים ונהרגו בשבי. השני, שאין (ולא יהיו) עסקאות טובות. הצד השני לא פראייר, ולא אכפת לו מעמו. מי שמאיים בהרעבה, בהריגה, בהריסה, לא מכיר את חמאס. עסקאות צריך לעשות כשאפשר, כי אחר כך אי אפשר. זה מוכח מדי יום מאז הושלמה העסקה הקודמת בנובמבר.
למרבה הצער, לא כל החטופים יחזרו הביתה. מי שקורא את הטור הזה קיבל בשבועות האחרונים הסבר מפורט למה. מי שהיה זקוק להדגמה, מצא אותה השבוע בקיבוץ ניר עוז, שם אותרו שרידי גופתו של דולב יהוד, שנחשב חטוף. ויהיו נוספים, שנשרפו עד אפר בקיבוצים או במסיבה, או שגופתם נחטפה והושלכה במקום שלא יתגלה לעולם. דווקא משום הטרגדיה העצומה הזאת צריך לפתור את מה שאפשר לפתור כל עוד ניתן לפתור אותו, בטרם יהפוך גם הוא לתעלומת נצח כמו רון ארד.
ועוד מילה על החטופים. למרות כל מה שנכתב כאן - לגיטימי להתנגד לעסקה, אבל לא לגיטימי להתנהג למשפחות חטופים כמו לאויב. דוגמאות לכך מצטברות על בסיס יומי. יש כאלה שאפשר להתפלא עליהן (צחי הנגבי) ולקוות שיתעשתו ויתנצלו וינהגו אחרת בעתיד, ויש כאלה (איתמר בן גביר) שהם בושה ליהדות, בושה לציונות ובושה לישראליות. נותר רק לקוות שרובנו רוצים להיות בני אדם.
הצפון. חיזבאללה העלה השבוע מדרגה, ואולי כמה ביחד. הירי לעכו ולנהריה שלא פונו, המטחים לקריית שמונה, הפגיעה המאסיבית בבתים וברכוש ביישובים צמודי הגדר - כל אלה (ועוד) חידדו את המחיר העצום שמשלם הצפון, וזה עוד לפני שדיברנו על עשרות אלפי התושבים שמפונים מבתיהם בלי שום תאריך יעד או תוכנית להמשך.
את הצפון צריך לחלק לשניים - צבאי ואזרחי. הם כמובן קשורים ביניהם, אבל כרגע מחייבים טיפול נפרד. בצד הצבאי יש לצה"ל הישגים לא רעים ברמה הטקטית־אופרטיבית, אבל אסטרטגית ישראל מפסידה. הצפון כבוש בפועל, וחיזבאללה רחוק מלהיכנע. הוא נסוג אמנם מהגדר, אבל מבלי שיעילותו המבצעית נפגעה משמעותית. נהפוך הוא: איראן האיצה את משלוחי הנשק לארגון, ומצאה פתרונות לא רעים שמאתגרים את מערכי ההגנה האווירית והקרקעית של צה"ל.
המציאות הזאת הובילה את צמרת צה"ל לדחוק בדרג המדיני לקבל החלטה: מבצע או הסכם. אם מבצע - לקדם אותו. אם הסכם - לקדם אותו. הבעיה היא שכל עוד נלחמים בעזה, חיזבאללה לא ירצה בהסכם. הוא אמנם משלם מחיר בסבל של תושבי דרום לבנון, אבל נהנה יותר מהמחיר שמשלמים תושבי צפון ישראל. הפוגה בלחימה בעזה כחלק מעסקת חטופים תאפשר לבחון אם ניתן להגיע להסכם כזה, שימנע מלחמה וישיב את הצפון לתפקוד (חלקי). היא גם תאפשר לצבור לגיטימציה בינלאומית (ואמל"ח), שדרושים למקרה שיידרש בהמשך לנהל מערכה נרחבת בלבנון.
הצד האזרחי בעייתי בהרבה. בעיקרו הוא מחדל מחפיר, שאת רובו ניתן היה למנוע. ההפקרה מצד הממשלה זועקת לשמיים. מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, ששופד בטור הזה לא פעם בעבר, אמר זאת בדרכו המעודנת בביקור שערך השבוע בקריית שמונה. מכל מקום ניבטו אליו הבעיות, ויותר מכל - הריק הגדול. שרי ממשלה שלא מגיעים לשטח, משרדים על משרדים שלא מטפלים בתחומי אחריותם.
על פי סקרים שנערכו בקרב תושבי הצפון, 40 אחוז מתלבטים אם לחזור. בולטים הצעירים, שגילו את מנעמי החיים במרכז: את העבודות המתגמלות, את הבילויים. גם המבוגרים מגלים פתאום שלא צריך לנסוע 100 ק"מ בשביל בדיקת סי.טי או כל שירות אחר. וכשמוסיפים לזה הורים לילדים שאמורים להתחיל שנת לימודים חדשה ב־1 בספטמבר, מבינים שמספר החוזרים עלול להצטמצם עוד יותר.
מדינה מנוהלת היתה מתייצבת מול האתגר הזה. מדברת עם התושבים, מוצאת להם פתרונות, משקמת את מה שאפשר עכשיו ודואגת לתוכניות לעתיד: לתחבורה, לאוניברסיטאות, לבתי חולים, למקומות תעסוקה - לכל מה שאמור לגרום לתושבי הצפון לחזור, ולאחרים לבוא אחריהם, ובגדול. בינתיים, הממשלה נוהגת הפוך: במקום לתכנן אסטרטגית איך הופכים את הצפון למרכז - היא בורחת, ומותירה את הצבא להתמודד לבדו גם בחזית האזרחית.
ועוד כמה עניינים, בקצרה:
מדיני. ישראל במפולת של ממש. אפשר לזלזל במלדיביים שהודיעה שישראלים לא ייכנסו לתחומה, ובשלל מדינות שהודיעו שיכירו ברשות הפלשתינית, אבל בכל שבוע מגיעה מכה חדשה, והמסה מצטברת, והנזק גדל. בישראל הוא מורגש פחות, בחו"ל הוא מורגש פי כמה. ביקור קצר בניו יורק השבוע לימד עד כמה החשש בקרב היהודים והישראלים גדול, וכפול: לעתידה של ישראל, ולעתידם שלהם. מצעד התמיכה בישראל אמנם היה מרשים, אבל גם מתעתע. המצב רע מאוד, ומצטרפים אליו אנטישמיות ושנאת ישראל ובורות ושטחיות שחברו לקמפיינים מסוכנים, שנדרשת תוכנית לאומית כדי להתמודד איתם.
אזורי. ישראל במלחמה לא רק בעזה ובלבנון. היא במלחמה גם באיראן, ובעיראק, ובתימן, ובסוריה, וכמובן ביו"ש, והיא במלחמה בטרור בכל רחבי העולם. יש לא מעט שגרירויות סגורות מחשש לפיגועים, ולא מעט משפחות של שליחים שהוחזרו הביתה מחשש שייפגעו. האתגר הביטחוני עצום, והפתרונות חלקיים מאוד. המפתח לכולם נמצא כרגע בעזה. רוב הבעיות יירגעו אם יושג שם הסכם, ויתעצמו אם לא. גם כך העסק נמצא במגמת הסלמה, והציבור נחשף רק למקצת הניסיונות לפגוע בישראל מכל כיוון אפשרי.
בנוגע לאמל"ח (אמצעי הלחימה), נגיד שהמצב מורכב. האמברגו בפועל על מכירת נשק וציוד לישראל מתרחב, והצורך בעצמאות גדל. יש תחומים שלמים (פצצות ופגזים מסוגים שונים, נשק קל) שישראל פתחה בהם קווים והאיצה את הייצור בארץ, אבל יש תחומים שלמים (מטוסי ומסוקי קרב ועוד) שבהם היא תלויה לגמרי באחרים. הממשלה חייבת למצוא פתרון למשבר עם ארה"ב, שמעכב הגעת אמל"ח קריטי לארץ. גם כאן רגיעה בעזה תאפשר לקדם תהליכים ולצבור מלאים ליום סגריר.
כלכלי. המשק במשבר עצום, וגם כאן אין מי שמנהל אותו. הגירעון גדל בקצב מדאיג ולממדים מבהילים, ויוקר המחיה רודף אחריו. שר האוצר מנהל מדיניות חסרת אחריות, שממשיכה לתעדף סקטוריאלית ופוליטית ולא לאומית. הוועדות בכנסת מתרשלות. משקיעים בורחים, כולל בתעשיות משגשגות כמו הייטק ונשק (תשאלו באלביט). ועל השולחן אין תוכנית להיחלצות מהמשבר או לשינוי כיוון.
צה"ל. הצבא במשבר עמוק בהרבה מכפי שנראה מבחוץ. קודם כל, משבר פיקודי: כישלון 7 באוקטובר, יחד עם קמפיין פוליטי אכזרי שחורש בגבם של הרמטכ"ל ושל צמרת הצבא, גובה מחיר. כשמוסיפים את משך המלחמה ואת האינטנסיביות שלה, המחיר מתעצם, גם בדרגות היותר נמוכות. מאות סגני־אלופים ורבי־סרנים צפויים לעזוב מבלי שיהיו להם מחליפים. צה"ל צריך לגדול בעקבות המלחמה: כרגע אפילו את מה שיש הוא יתקשה לקיים.
ועוד לא דיברנו על חוק ההשתמטות מגיוס המשוקץ, שמעיד על סדר העדיפויות השערורייתי של הקואליציה. צה"ל זקוק להרבה יותר חיילים כדי למלא הרבה יותר משימות (רק בשבוע שעבר חשפנו את העומס שצפוי על חיילי המילואים), והחברה בישראל זקוקה לשוויון. אחרי 7 באוקטובר נדמה היה שזה מובן לכולם. מתברר שמהר מדי יש כאלה שחזרו לנקודת המוצא הנוחה שבה יש אחרים שעובדים, ומשלמים מיסים, ונלחמים ונהרגים בשבילם.
אחריות. יש מי שקיבל אותה והתכוון, יש מי שקיבל ולא התכוון, ויש מי שלא קיבל וגם לא מתכוון לעשות זאת. שמונה חודשים זה זמן מצוין לשים על השולחן כמה שאלות: מתי ראש הממשלה יקבל אחריות למה שקרה במשמרת שלו; מתי הרמטכ"ל (ובהמשך לו בכירים נוספים) יצדיעו לדגל וילכו הביתה; מתי תוקם ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את הכשלים הנוראים שהובילו למלחמה; מי יעסוק בניהול המחפיר של מה שקורה כאן מאז 8 באוקטובר, בכל חזית אפשרית; ומתי יהיו בחירות על המחדל ועל המלחמה, על הדרום ועל הצפון, על הכלכלה והחברה, ועל כך שישראל הידרדרה לשפל חסר תקדים. למרבה הצער, סביר שגם ב־7 ביולי נישאר עם אותן שאלות ללא מענה.