מהפכה עכשיו: הגיע הזמן להחליף את צמרת צה"ל

יש כמה סימנים ששר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי ובכירי צה"ל לא מבינים את השינוי, או אפילו המהפכה, הדרושים בצה"ל. ביום העצמאות אמר דו"צ תא"ל דניאל הגרי בתשובה לשאלה מדוע הכוחות חוזרים למקומות ברצועה שכבר טוהרו, כי צריך לשאול את הדרג המדיני. שלשום חתך גלנט מתוך הדרג המדיני והצדיע לדובר צה"ל ולמזכיר המדינה בלינקן. אין במכשירי המדידה של הפוליטיקה כלים לנתח את המעשה המטופש שעשה שר הביטחון, בעוד כוחותינו נלחמים בצפון הרצועה וברפיח.

אלה שהיו חייבים להשתנות ולשנות דרכיהם מלפני 7 באוקטובר, ובראשם שר הביטחון, ממשיכים בשלהם, גורמים נזק לא ישוער. הם נציגיו של צה"ל הטכנולוגי, שמתמחה בפסי ייצור של מטרות ובחיסול של מחבלים. גלנט והרמטכ"ל לא מבינים שצה"ל נדרש להילחם עוד חודשים ארוכים מול כמה זירות מאוחדות שמפעילה איראן, והוא חייב לעבור שינוי עמוק. הקונספציה שמגיש גלנט בושלה כנראה בהובלת תמיר הימן, שדיבר בכמה הזדמנויות על הצורך להוסיף למשקה האלים שרוקחת החונטה גם גוף שלטוני, רצוי הרש"פ, שיתחרה בחמאס, וזה מה שיגביר על סינוואר את הלחץ.

מה שדרוש לצה"ל זה מהפך בסדר הכוחות ובניין הכוח, אבל בעיקר שינוי תודעתי של הצמרת הפיקודית. צה"ל של המלחמה הנוכחית חייב לחזור למוסכמות הקלאסיות שלפיהן, לאחר כיבוש שטח וטיהורו מאויב הוא מחזיק את השטח בידיו ושולט בו. הנוסחה ששר הביטחון והמועצה המייעצת שלו מדברים עליה - שגויה. החזרה להחזקת שטח כבוש היא מהיסודות של ההכרעה והניצחון.

הנושא השני הוא הוויכוח כביכול בין סמוטריץ' לגלנט בעניין רכש טייסת F-35 נוספת במחיר של 9.5 מיליארד דולר. תוכנית כזאת של מערכת הביטחון פירושה עסקים כרגיל. לאחר שגלנט חשף את עצמו גם ברמה האישית, ברור שכל הסוגיות האלה חייבות לעבור בחינה מחדש משום ששר הביטחון איבד את יושרתו ואמינותו.

הסימן המעיד השלישי להיעדר מחשבה של שינוי מהפכני בצה"ל, גם אחרי חצי שנה של מלחמה שמתנהלת במתאר שאיש לא חזה, הוא המינויים. וקודם כל סילוקו של תא"ל עופר וינטר, מינויים לא טובים באמ"ן, ובמקביל העלאתם לדרגת אלוף של גולדפוס ובר כליפא תוך כדי הרחקתם ליציע.

כל הסימנים האלה אומרים ששר הביטחון גלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי לא יכולים להוביל את המפכה הדרושה לצה"ל, ולכן צריכים ללכת. הלוי ילך הביתה, וגלנט ילך לביתו של גנץ. בלי לחכות לתחקירים ולוועדות חקירה. קשה לדרג המדיני להקדים את התפטרות רא"ל הלוי, משום שהלחץ הציבורי יתפרץ נגדם; גלנט מכין בהכרזותיו ובעימות שלו עם ראש הממשלה את הקרקע למצב של "קבלת אחריות" יח"צנית כזו, שאינה כרוכה בהתפטרות. הזמן חולף, ואין סימנים להיערכות חדשה של צה"ל לקראת מלחמה ארוכה. פוליטיקה איבר אלס.

התקשורת וגם גורמים פוליטיים מחדירים בציבור שהכשל היסודי שנחשף ב־7 באוקטובר הוא מודיעיני. אף שהנושא הוא מכריע וחשוב, הכשל האמיתי שמהווה קריסה של כל תפיסות הביטחון ובניין הכוח והתרבות הצבאית בישראל הוא הכשל המבצעי. לצה"ל לפני עידן הצבא הטכנולוגי הקטן והחכם היתה היכולת לעמוד מול מתקפת מחבלי הנוחבה גם ללא התרעה מודיעינית, פשוט על ידי קיום עקרונות ההגנה והכוננות הבסיסיים של הצבא. במאמר מכונן של ד"ר מייקל דוראן, הפרשן הגדול והחכם, הוא מפשט את האלטרנטיבות של ישראל: צבא של "מלחמת הכוכבים" או של "מקס הזועם"; לאמור, שילוב של נשק ישן ואפילו פרימיטיבי ושיטות קלאסיות ישנות עם החדשני והמתקדם ביותר שישראל יודעת לייצר. ב־7 באוקטובר צבא "מלחמת הכוכבים" נעקף מלמעלה, מלמטה ומהצדדים. למיליארדים של ה־F-35 לא היתה שום משמעות מבצעית.

צה"ל של "מקס הזועם" היה צריך כבר להיות בעיצומה של בנייה מחודשת, בליווי מפקדים שמתאימים לרוח החדשה־ישנה.

תראו מי החליפו דיסקט

קצינים והוגים שהאמינו שתם עידן המלחמות הכוללות, חזרו לדבר במונחים של "כוח מחץ יבשתי", שיקום היכולת ההתקפית והכרעה ברורה במלחמה

השינוי בצה"ל דחוף יותר מכל העיסוקים הציבוריים, כולל סוגיית החטופים. הנקודה המעניינת היא שיש הסכמות לגבי הכורח הביטחוני הצבאי בין אלה שמוגדרים ימנים לבין אנשי שמאל מסוגם של יאיר גולן וחיים אסא; גם אצל פרופ' יובל נח הררי יש הכרה בקדימות הצבאית, אבל הוא עלול לגרום להסטה של סדר העדיפויות בגלל העיסוק הבעייתי שלו בימין המשיחי. הוא משתמש שוב ושוב במושג הלקוח מהשיח האמריקני הרעיל, "עליונות יהודית". "הניצחון תלוי באופן שבו אנו מגדירים את עצמנו, מדינת ישראל והיהדות", הוא כותב. זה כמובן מוביל לתובנה שגויה. ישראל נמצאת במערבולת פוליטית מלחמתית בגלל כשל צבאי, מעין ברבור שחור מבצעי. לא בגלל אי־הבנה בין אהרן ברק לאיתמר בן גביר. בעוד אפשר היה אולי לחזות מתקפה כמו שביצע חמאס, לא ידוע לי על תחזית למצב שבו צה"ל מתפקד בצורה כל כך לא אפקטיבית מול מתקפת פתע. אבל גם פרופ' הררי משתמש בביטוי "לנוכח האיום הקיומי" ומשליך את יהבו על כוחו של צה"ל. זה אומר משהו.

אלוף (מיל') יאיר גולן אומר הרבה דברים שמעכירים את השיח האפשרי איתו, אבל כנקודת התחלה המאמר המשותף שלו עם חיים אסא מלמד שיש התחלה של קונצנזוס לגבי המצב הצבאי האסטרטגי ובניין הכוח. בסעיף 3 של תוכניתם, כפי שפורסמה במאמר מ־27 באפריל, מדובר על "חיזוק משמעותי של מערכת הביטחון ואימוץ דוקטרינה אסטרטגית חדשה, שבמרכזה כוח מחץ יבשתי שיש בכוחו להכריע מלחמות, וביותר מזירת לחימה אחת".

סעיפים אחרים בתוכנית הם בעייתיים, מטעים או מעורפלים. אבל "כוח מחץ יבשתי" זה ברור. הכרעה במלחמות זה ברור. זו יכולת התקפית. אסא וגולן קובעים כי "על ישראל להיות בחיכוך מתמיד לאורך השנים הקרובות עם השלוחים (של איראן), במקביל לאיזון הגרעיני". הם מסמנים את נהר הזהרני בדרום לבנון כקו הגנה צפוני.

שניהם היו שותפים ביצירתו של צה"ל השגוי שקרס, צה"ל שמפקדיו לא האמינו באיום קיומי וחשבו שעידן המלחמות הגדולות והצבאות הגדולים פס מהעולם. לזכותם ייאמר שהם עברו הסתגלות למצב החדש. כמו פרופ' הררי, גם להם יש קיבעונות שמסיטים את הדיון מהעיקר על ידי התמקדות בפלשתינים, בברית אזורית ובשעון הפוליטי של בנימין נתניהו.

להחזיק את ישראל בקופסה

אחד הגורמים ששוחקים את ההרתעה הישראלית הוא העסקה שממשל ביידן מנסה לכפות: ויתור על "ריבונות מבצעית" בתמורה לחסות הגנתית של ארה"ב

יחסו של הנשיא ביידן לישראל מושפע מהבחירות הקרבות ומדפוס המדיניות של ארה"ב כלפי בעלות בריתה. הסקר האחרון של מכללת סיינה וה"ניו יורק טיימס" מלמד על ניצחון ברור של טראמפ; אם הבחירות היו מתקיימות בימים אלה, התוצאות היו היפוך די מדויק של הבחירות ב־2020. הסקר מקובל כסרגל הזהב בין חברות הסקרים. הממצאים ברורים. ההתנגדות לביידן היא לא בגלל הגיל שלו, אם כי סביר שזה משפיע; אלא עמדותיו וביצועיו בנוגע לבעיות המטרידות את הבוחרים. מצבו של ביידן עד כדי כך גרוע, שמשתמשים כבר בביטוי "נוסטלגיה לטראמפ". בעיקר בשל מצב הכלכלה.

ממשל ביידן מפגין בגלוי ריחוק מישראל, והלחץ הצבאי של צה"ל פחת בחודשים האחרונים בהרבה, שלא לדבר על הלחצים הפנימיים בתוך ישראל שמטלטלים את החברה הישראלית. תמונת מצב כזאת מעודדת את איראן, חיזבאללה וחמאס להמשיך לקצור דיווידנדים מדיניים ובינלאומיים - וזאת רק על ידי החזקת החטופים כמנוף לחץ

שתי קבוצות אוכלוסייה שחלקים נכבדים בתוכן נפרדים השנה מהדמוקרטים, או מביידן, ונודדים לטראמפ או לרפובליקנים - הן השחורים וההיספנים. למעשה, פרשנים בולטים טוענים שסימן השאלה היחיד לגבי ניצחונו של טראמפ הוא אם הבוחרים בקואליציה שטראמפ אוסף סביבו יופיעו ברגע המכריע כדי להצביע בקלפי. שוב, השאלה היא בעיקר לגבי אותן קבוצות מיעוטים. התגובות של מועמדים לסנאט ולקונגרס מטעם הדמוקרטים במדינות כמו מרילנד ופנסילבניה, בעקבות איומי האמברגו של ביידן על ישראל בגלל רפיח, היו קשות. במדינות שבהן הקול היהודי הוא משמעותי ואולי מכריע, הדמוקרטים חוששים מעצירת תרומות ומנדידת עמים של היהודים לכיוון טראמפ. בסקר עולה ש־50 אחוזים מהבוחרים חושבים שטראמפ ינהל את מלחמת ישראל־חמאס טוב יותר. רק 35 אחוזים חושבים שביידן יעשה זאת טוב יותר.

ניתוח נתוני הסקר לגבי מישיגן מלמדים שביידן פשוט נפל למלכודת. רק שני אחוזים מהבוחרים האמריקנים אומרים שהנושא של מלחמת עזה הוא בחשיבות עליונה בשבילם. אפילו בקרב צעירים בגילי 29-18 המלחמה היא במקום 15 מתוך 16. גם בקרב המצביעים במדינה האהובה על ביידן, מישיגן, רק 13 אחוזים מציינים את חשיבות המלחמה בשיקוליהם. הערכת פרשנים אמריקנים: ההפגנות בקמפוסים וברחובות, בתוספת הכותרות בתקשורת, גרמו לביידן ואנשיו למיסקלקולציה בכל מה שקשור בניהול מדיניותו במזרח התיכון, מתוך כוונה לפייס את תומכי חמאס במישיגן. כל הנושא הישראלי אינו בחשיבות מכרעת בבחירות.

מבחינת ישראל, הנושא המדאיג יותר הוא העסקה שממשל ביידן מנסה לכפות עלינו: ויתור על "ריבונות מבצעית", כמו שזה מכונה, בתמורה לחסות הגנתית של מעצמה עולמית כמו ארה"ב. זה מה שגורם במלחמה הנוכחית לשחיקה הקשה בהרתעה של ישראל ושל ארה"ב. זה מה שעומד להכרעה עכשיו ובבחירות הבאות בישראל. האמריקנים שואפים להחזיק את ישראל בקופסה, ולא לאפשר אובדן שליטה. המשמעות היא כמובן חסינות לאיראן, ובפועל החלשת ישראל. בין אמצעי השליטה שלהם - הצמד גנץ ואיזנקוט, הממוקמים בלב הקבינט המלחמתי. לא הם יחזירו את צה"ל לגודלו הטבעי ולניתוק התלות המבצעית בארה"ב. שדרוג היחסים בין ישראל לערב הסעודית יהיה משמעותי, אם הוא יהיה עצמאי ומנותק במידה רבה מהאמריקנים.

מה שסינוואר הבין

משונה שבצבא עצמו לא מפנימים שמאז שחרור מחצית החטופים בנובמבר השתנו התנאים לרעת ישראל, ולכן חמאס לא ממהר לשחרר את הנותרים

בראיון לפודקאסט של דן סינור ערב יום הזיכרון, אמר רה"מ נתניהו כמה דברים רלוונטיים לניהול המלחמה בעתיד תוך צמצום התלות בארה"ב, וכן לגבי המשא ומתן לשחרור החטופים וסיום המלחמה. נתניהו אמר שהאופציה של הגליית הנהגת חמאס אל מחוץ לרצועה, קיימת. אפשר לדון בה. אבל מה שחשוב יותר: "אסור לנו לאבד את היכולת להגן על עצמנו בעצמנו". זה נשמע קלישאתי, אבל בהקשר של השלבים האחרונים בלחימה הוא משמעותי ביותר. ארה"ב מעניקה יתרון לאיראן ולשלוחיה בכך שקבעה שאסור לתקוף את איראן בשטחה. איראן מנהלת מלחמה להשמדת ישראל משבע זירות, אבל לישראל מותר רק להגן על עצמה במובן הצר ביותר של המושג. כמו כן, ארה"ב בהובלת מזכיר המדינה השפל בתולדות יחסי ישראל ארה"ב, אנתוני בלינקן היהודי, והנשיא ביידן, מנהלת נגד ישראל מסע בלתי פוסק של תעמולה שלילית. חמינאי, סינוואר ונסראללה זוכים למעטפת הגנה מצד האמריקנים.

התועמלנים של הממשל בתוך ישראל, וזה כולל גם את דובר צה"ל ובכירי ביטחון בדימוס, וגם את הפרשנים הבכירים בתקשורת, מנסים להציג את פעילות צה"ל המחודשת בתוך רצועת עזה כאינטרס אישי פרטי של נתניהו. הניסיונות לקשור את גורלו הפוליטי והמשפטי של נתניהו למהלכים הצבאיים הם חלק מהלוחמה הפוליטית שמנהלים גורמים פוליטיים ואידיאולוגיים בתוך ישראל כדי לפגוע במורל החיילים ולפורר את רצון הלחימה, שהוא הנכס הגדול ביותר שיש לישראל במלחמת הקיום הזאת.

אבל משונה שבצבא עצמו לא מבינים שהתנאים מאז שחרור מחצית החטופים בנובמבר השתנו לרעת ישראל, ולכן סינוואר וכנופייתו לא ממהרים לשחרר את החטופים. בנובמבר־דצמבר צה"ל היה בתנופה עוצמתית רבה, ארה"ב נראתה כעומדת כתף אל כתף עם ישראל במערכה ודעת הקהל בעולם היה אוהדת יותר ולבטח הרבה פחות עוינת כלפי ישראל ממה שקורה היום - גם בתוך ארה"ב. עכשיו הממשל בהנהגת הנשיא ביידן מפגין בגלוי ריחוק מישראל, והלחץ הצבאי של צה"ל פחת בחודשים האחרונים בהרבה, שלא לדבר על הלחצים הפנימיים בתוך ישראל שמטלטלים את החברה הישראלית. תמונת מצב כזאת מעודדת את איראן, יחיא סינוואר וחמאס ואת מנהיגי חיזבאללה להמשיך לקצור דיווידנדים מדיניים ובינלאומיים - וזאת רק על ידי החזקת החטופים, שבאמצעותם הם מקווים לכפות על ישראל מהלכים אסטרטגיים שמשמעותם ויתור מוחלט ושובו של חמאס כאיום קבוע על ישראל. נתניהו אמר לדן סינור, שלדרישות ולתוצאות כאלה של המלחמה ישראל לא יכולה להסכים.