"פיסת ארץ ישראל בגולה"

1

בבואו לאפיין את ההבדל בין הקיום היהודי בתקופת השואה לקיום היהודי בישראל שנלחמה לעצמאותה, הבחין המשורר אבא קובנר בהתפוררות מול התגבשות. המכות שניתכו על הקהילות היהודיות בשיטתיות גרמו למה שכינה "אטומיזציה של הכלל". כולם היו שווים לפני הצורר הנאצי, ללא הבדל של מעמד או דעה; אולם היהודים עמדו מול הגורל הזה מפורדים. בסופו של דבר, הפרט שקע בפחדיו וחיפש צל של ביטחון רק לו. הדאגה לכלל התפוגגה בעשן המשרפות, "כל אחד חיפש בציפורניו ולעצמו סדק למקלט".

לעומת העולם שהשאיר מאחוריו, חווה קובנר ההפך כשעלה ארצה והצטרף ליישוב הנלחם. גם פה לא היה ה"יחד" מובן מאליו, כתב, "אבל כאן בארץ חשתי שמתרחש התהליך ההפוך... כאן הכלל מתגבש יותר ויותר בייסורים, בדמעות ומחאות, תוך כדי מהלומות המלחמה". אפשר לומר שתחת הלם המלחמה המתגברת "נתלכדה הקהילה, התעמקה ההבנה לצורכי הכלל, והאגואיזם נדחק לשעה".

2

הערה מעניינת של קובנר היא מקור ההשראה למחתרת ולמרד נגד הנאצים: "הנוער הציוני התגבש מתוך שהיינו פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגולה... של הגטו". דגם ההשראה לא היה היישוב הארץ־ישראלי דאז, "אלא ארץ ישראל הנכספת, הנערגת בשירים, ברעיון, באידיאולוגיה, ארץ ישראל ההולכת להיות".

הנה עדות למקום שמילאה הארץ בחיי היהודים בגולה לאורך ההיסטוריה: לא רק מחוז גיאוגרפי שבו פעם חיינו, אלא חלום פעיל שגיבש אותנו והצית את הדמיון הקולקטיבי להתרומם מצרות הזמן והמקום. בעיניי ראיתי זאת כשגריר אצל יהודי אירופה. ישראל היא תעודת הביטוח שלהם, תוך שהם יודעים ברובם כי הם חיים על זמן שאול. הם מתאמצים להיאחז בעולם שלא קיים עוד, ולמרות האנטישמיות הפושה והפרעות המתקרבות מתעקשים לא לעלות, שהרי תמיד שערינו פתוחים עבורם.

3

בחג הסוכות הראשון שלי ברומא אמרתי ליהודים שם שהחג הזה זר להוויית הגולה. רק בסתיו הארץ־ישראלי יוצאים מחוץ לבית האבן לגור בסוכה דקיקה. היכן אפשר למצוא הגנה בסוכה כזאת מחוץ לארצנו, הרי זו סכנת נפשות! רק במדינת ישראל, המוגנת בידי חיילינו מסביב, אפשר לחיות בסוכה רעועה במשך שבוע. אתם מבינים, סיימתי, כשאתם נכנסים לסוכה ברומא, אתם נכנסים לארץ ישראל. מבלי משים הדהדתי את דבריו של קובנר על "פיסת ארץ ישראל בהוויה של הגולה".

4

מאז חרבה עירנו ושמם מקדשנו ויצא עמנו לגולה, הלכנו והתפרקנו לקהילות מפוזרות בעולם. הרכיב הלאומי שבזהותנו נכנס לתרדמה ארוכה, בעוד הרכיב ה"דתי" החזיק אותנו בחיים. הכנסתי את התואר "דתי" למירכאות, משום שגם בתוכו שכן הגרעין הלאומי. בדתות אחרות על פי רוב היחיד עומד מול אלוהיו. אצלנו, לעומת זאת, כמעט בכל ברכה, תפילה וטקס נוקטים לשון רבים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו...", "תקע בשופר גדול לחירותנו...", "שמע קולנו... חוס ורחם עלינו", ועוד. חשוב לזכור שיצאנו ממצרים כעם עוד בטרם קיבלנו את התורה. למעשה, רק עַם יכול היה לקבל תורה, לא יחידים.

אבל בהיותנו בגלות, הרכיב הלאומי היה קצת "תיאורטי", הוא הזכיר מהיכן גלינו ולאן רוצים לשוב; הוא המחיש שהחיים מחוץ לארצנו אינם עניין שצריך להשלים עימו, ושאסור לשכוח את חלום שיבת ציון. בינתיים חיינו מפורדים ומפורקים, אנו דוברים שפות שונות ולעיתים מאמצים זהויות לאומיות זרות. כדי כך, שלקראת סוף המאה ה־18 תיאר הגאון מווילנה את מצבנו: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו... הגוף... בלא נפש... עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור... ולא נשאר אלא תרווד (כף) רָקָב מאיתנו ונעשה עפר...".

רק כשהתחלנו לעסוק בשיבה הביתה ובהגשמת חלום המדינה העברית, החל הרעיון הלאומי לצאת אל הפועל ולגבש אותנו מחדש כעם בארצו. העצמות המפוזרות שראה יחזקאל בחזונו עוד במאה ה־6 לפנה"ס התקרבו כעת עצם אל עצמה עד שהפכו לגוף, ורוח אדירה עלתה מתהומות ההיסטוריה ונפחה חיים בגוף הלאומי, מגבשת אותנו לעם.

5

החידוש ההיסטורי הגדול בייסוד המדינה היהודית - במיוחד לאחר השואה - היה הקמת כוח מגן צבאי שידאג לקיום השבועה "לא עוד!". כוח מגן הוא אמצעי, לא מטרה. "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת", כך לימד הנביא זכריה. דווקא כשהנביא מתאר את הא־ל בכינוי "צבאות", הוא מקפיד לסייג: "לא בחיל ולא בכוח, אלא ברוח". ובכל זאת, הרי צבא פירושו כוח וחיל - על איזו רוח מדובר? שבעת חודשי המלחמה שחשפו אותנו לגילויי גבורה מפעימים, מאירים באור חדש את מהות הרוח שהנביא דיבר עליה: רוח מסירות הנפש של חיילינו על העם והארץ.

החידוש ההיסטורי שבהקמת כוח מגן של המדינה העצמאית הוא שכעת מסירות הנפש אינה מתייחסת רק לשמירת המצוות הפרטיות - כפי שהיה בגולה - אלא לרעיון הלאומי, מסירות נפש על קיום העם כקולקטיב ועל שמירת אחיזתנו בארץ.

עם שמוכן למסור נפשו על ערכים כאלה לאורך זמן, בונה את קיר הברזל התודעתי והאמוני כלפי אויבינו. איננו אורחים לרגע, אלא בניה החוקיים של הארץ שחיכתה לנו שוממה במשך דורות, ורק עם שיבתנו אליה בדורות האחרונים החלה לפרוח שוב. הרוח שהנביא דיבר עליה השיבה בנו חיים במלחמת העצמאות בתש"ח, ושבה והפיחה בנו חיים במלחמה הנוכחית, במעשי הגבורה הבלתי נתפסים של חיילינו ובדברי הנבואה העמוקים של אימהות שכולות על קברי בניהן, כשהן פונות אל העם ומרוממות את רוחו להמשיך במלחמה ולבער את הרע מן העולם "עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו".