הציפייה המוגזמת לפעולה ברפיח

הרבה מאוד מילים נאמרו ונכתבו על רפיח. הרבה מעבר לגודלה או לחשיבותה. בישראל ובעולם הפכו את העיר הקטנה הזאת בדרום הרצועה לאירוע ארכימדי, שעליו יקום או יקרוס העולם.

אפשר להירגע (או להיות מודאגים): גם אחרי רפיח יהיו פלשתינים בעזה, ויהיה גם חמאס, ויהיו גם חטופים. הקולות בעולם שטוענים שהמבצע בעיר ישמיד את העם הפלשתיני - מפריזים בענק. גם הקולות בישראל על כך שהכרעת ארבעת גדודי חמאס בעיר תביא לניצחון המוחלט, מאחזים עיניים.

השינוי בעקבות הקרב, כשיינתן האור הירוק, יהיה מינורי. לא ממנו תצמח הישועה. בסופו תידרש ישראל לאותן השאלות שעימן היא מתמודדת כיום בחלקי הרצועה שכבר התבצעה בהם הלחימה. המרכזית שבהן היא מי שולט בשטח. מי דואג לאזרחים למזון, למים, לתברואה, לבריאות, לחינוך. שבעה חודשים מאז פרוץ המלחמה, ישראל לא מצאה זמן לעסוק בכך. התוצאה היא שחמאס ממשיך לשלוט דה־פקטו, דרך אחיזתו במנגנונים האזרחיים.

צה"ל ביצע תמרון צבאי מרשים בעזה, מול איום שאף צבא לא התמודד מולו בעבר. היו לו לא מעט הצלחות בתמרון הזה, והיו גם לא מעט טעויות. אחת מהבולטות שבהן היא ההתמכרות למרדף אחרי הנהגת חמאס. שלושה חודשים השקיע צה"ל בניסיון ללכוד או להרוג את יחיא סינוואר וחבורתו במנהרות של חאן יונס. במקום להמשיך כבר באמצע ינואר לרפיח או לדיר אל־בלח או לשתיהן, צה"ל העמיק והרחיב את המצוד. התוצאה היא שישראל נשארה בלי סינוואר, ובלי השמדת כלל 24 גדודי חמאס.

אין חולק על כך שסינוואר צריך למות, ולצידו כל הנהגת הארגון. דרוש גם תחקיר מעמיק כדי להבין כיצד זה לא קרה עד כה, למרות המכבש הכבד שהפעילה ישראל בעזה. מתברר שמוראו של האיש והנאמנות אליו גדולים מכל המטוסים והטנקים והמודיעין, ואפילו מסכומי הכסף במזומן שישראל הציעה לשלם (פלוס מקלט בחו"ל) למי שיסייע להגיע אליו.

תהליכים כאלה לוקחים זמן. לאמריקנים לקח תשעה חודשים ללכוד את סדאם חוסיין, ונדרשו תשע שנים וחצי מאז פיגוע התאומים עד שאוסמה בן לאדן חוסל. צריך לקוות שסינוואר יאותר קודם לכן, אבל החגיגות הצפויות על חיסולו יהיו קצרות מועד: יורשיו ימשיכו לאחוז בדגל הג'יהאד ובמורשתו.

בצמרת המדינית־ביטחונית בישראל שוברים בחודשים האחרונים את הראש מה באמת משפיע על סינוואר. איך אפשר לגרום לו לחשוב אחרת ולפעול אחרת, בעיקר בסוגיית החטופים. המחשבה הראשונה והשלטת היתה שהשילוב של לחץ צבאי ומצוקה אזרחית יניב את הפירות. סינוואר, קיוו בישראל, יראה את יכולותיו קורסות ואת עמו נאנק, ויוותר או יתפשר.

אך סינוואר התברר כמנהיג קר וחסר רגש יותר מכפי שהעריכו. את לוחמיו הוא מוכן להקריב בלי למצמץ, זאת תרומתם למאבק, ואת מצוקת אזרחיו הוא הפך מנטל לנכס: במקום שהזעם של מיליון וחצי פליטים יופנה כלפיו - הוא הופנה כלפי ישראל ותורגם מיידית לקמפיין רעב מוצלח בעולם, שמניב שטף של תרומות מזון וכסף.

מי שטוען שלחץ צבאי נוסף יגרום לסינוואר לשנות אסטרטגיה, לא למד דבר מהמלחמה. לסינוואר לא אכפת שלוחמים שלו ימותו ברפיח, ובוודאי לא שהאזרחים שם יסבלו. את כל אלה הוא ימנף להישגים מדיניים־תודעתיים, שהמשכם בהגברת הסיוע והאמפתיה העולמיים לעזתים. צריך להודות ביושר שהוא קמפיינר מוצלח יותר מההנהגה שלנו: השטן מחאן יונס, ארכיטקט הרצח, האונס, החטיפה והביזה של 7 באוקטובר, נתפס היום בעולם כקורבן המלחמה.

כאב הראש העיקרי

אפשר להתגולל על העולם הציני והצבוע, על האנטישמיות הרדומה שמתעוררת, ועל חוסר ההבנה של המערב לגבי כך שמה שתקף אותנו בשבת ההיא מתדפק כרגע על דלתותיו. חלק גדול מהביקורת מוצדק, אבל היא לא תקדם את ישראל כרגע לשום מקום. את האשראי שניתן לה בשמחת תורה היא בזבזה לגמרי, בלי שום תמורה ממשית. במקום לתמרן את העולם ואת הסיטואציה לטובתה, היא הלכה עם הראש בקיר - ומתמודדת כעת עם כאבי ראש חזקים במיוחד.

העיקרי שבהם הוא שאלת רפיח. מצד אחד, ישראל התחייבה להשמיד את יכולות חמאס, וברפיח יש חטיבה שלמה שטרם טופלה - פלוס ציר פילדלפי, שהוא עורק קריטי למניעת המשך הברחות האמל"ח לעזה. מנגד - רפיח, על 1.4 מיליון הפליטים שמצאו בה מקלט (מינוס כ־200 אלף שכבר עזבו לחאן יונס, לאחר שצה"ל יצא ממנה), הפכה בעיני העולם לסמל, וגם למקור לחשש מפני הרג המוני של אזרחים.

אפשר להעריך במידה רבה של סבירות שהפעולה ברפיח, אם וכאשר תתממש, תהיה בעיקר אחיזת עיניים. צה"ל לא יפעל בכל העיר, ולא יכריע את כלל יכולות חמאס בה כפי שעשה בצפון הרצועה או בחאן יונס. זה יאפשר להנהגה בישראל להגיד בעברית שהנה, עמדנו במילה שלנו ופעלנו, וזה יאפשר לה להגיד באנגלית שהנה, עמדנו במילה שלנו ונמנענו מפגיעה מאסיבית באוכלוסייה הפלשתינית.

סביר גם שמהלך כזה יהיה מתואם עם האמריקנים. בניגוד לנטען, הממשל בוושינגטון לא הטיל וטו על פעולה ברפיח. השיח בין המדינות מורכב יותר מהשחור־לבן הזה. הממשל דרש שישראל תנקוט צעדים כדי לא לפגוע באוכלוסייה האזרחית ברפיח, ולכן לכל מהלך צבאי משמעותי יקדם פינוי אזרחים שיארך שבועיים-שלושה לכל הפחות.

אבל האמריקנים דורשים גם להבין מה יקרה ברצועה ביום שאחרי רפיח. זה משהו שגם מערכת הביטחון בישראל מנסה להבין כבר חודשים ארוכים: מי ישלוט ברצועה, מי ידאג לאזרחים ולצרכים שלהם. אם לא יהיה גורם כזה, האחריות תיפול על צה"ל.

אל תבנו על הסקנדינבים

תא"ל רומן גופמן, שעתיד להתמנות בימים הקרובים למזכירו הצבאי החדש של ראש הממשלה (ולעלות לדרגת אלוף), כתב לפני שבועות אחדים מסמך שהופץ למקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי הבכיר. נניח לעובדה שקצין כותב מסמך כזה ומפיץ אותו לגורמים אזרחיים על דעתו - בימים כתיקונם זאת היתה עילה לנזיפה לכל הפחות, וגם לתהייה על מידת השליטה של מפקדיו באיש ובארגון.

נתרכז בעיקר. גופמן מציע למעשה ממשל צבאי לתקופה מוגבלת, שבמהלכה ישראל תשלוט בעזה. זה לא רעיון חדש: ישראל כבר שלטה בעזה עד לנסיגה ממנה ב־93' במסגרת הסכמי אוסלו, ועם פרוץ המלחמה הנוכחית נערכו עבודות מטה מזורזות במינהלת תיאום הפעולות בשטחים לאפשרות שהתיק ייפול על ישראל גם בעתיד. נתניהו אמנם חזר והבהיר שאופציה כזאת לא רלוונטית, אבל צבא כמו צבא חייב להתכונן גם לתרחישי קיצון.

שני סעיפים במסמך של גופמן מצריכים דיון. הראשון, עצם הרעיון שישראל תשלוט בעזה ובאזרחיה. המשמעויות של מהלך כזה - המדיניות, הביטחוניות, הכלכליות - מרחיקות לכת. לא בכדי ישראל נמנעה מכך כשהכריעה במבצע חומת מגן את הטרור הפלשתיני ביהודה ושומרון. היא הסתפקה בשימור חופש פעולה מבצעי מלא בכלל שטחי הגדה, אבל את השליטה האזרחית - את הצורך לעסוק בביו, במשכורות, בבתי חולים ובמורים - היא הותירה לרשות הפלשתינית. בשליטה מלאה, כלומר בממשל צבאי, היא נוטלת על עצמה את כל אלה, ועוד צרות רבות נוספות.

הסעיף השני הוא המחיר הצבאי של מהלך כזה. גופמן טען כי יידרשו שלוש חטיבות כדי לאחוז ברצועה. זה נתון מופרך - צה"ל בקושי מצליח להחזיק היום את מסדרון נצרים עם שתי חטיבות. הוא יידרש לכמה אוגדות כדי לשלוט באופן אפקטיבי ברצועה כולה, ועוד לא דיברנו על המחיר בנפגעים, ועל העובדה הפשוטה שכל זמן שצה"ל נמצא בעזה הוא נדרש להילחם גם בחיזבאללה, כלומר שחלק גדול מהכוחות מרותק לצפון.

לישראל אין שום סיבה לשלוט אזרחית בעזה. היא צריכה לשמר לעצמה חופש פעולה מבצעי כמו ביו"ש - להיכנס, להילחם ולצאת - ולמצוא דרך לנטר, יחד עם מצרים, את הפעילות בציר פילדלפי ובמעבר רפיח. זה אינטרס משותף לשתי המדינות, שעולה באופן קבוע בשיח הביטחוני שמקיימים צה"ל ושב"כ עם מקביליהם בקהיר. גורמי המקצוע סבורים שיש מספיק דרכים לעשות את זה גם מבלי לשבת באופן קבוע לאורך הגבול - צריך לקוות שהן יתורגמו למעשים.

אם ישראל לא תשלוט ברצועה (והיא לא), אז מי כן? אם נשים בצד את כל החלומות הבלתי ישימים על כוח בינלאומי או כוח ערבי או מתנדבים מסקנדינביה, נשארים עם גורם פלשתיני. יש שלושה כאלה: חמאס, הרשות הפלשתינית במתכונת כלשהי, או כוחות מהשטח. הראשון בלתי קביל מבחינת ישראל, ובצדק - אחת ממטרות המלחמה המוצהרות היא למוטט את שלטון חמאס. השלישית לא ישימה כי אין כוחות כאלה בנמצא, וכי כדי לטפח אותם נדרשים שנים וסכומי עתק.

נשארנו עם הרשות הפלשתינית. יש מיליארד סיבות למה להתנגד לה. כולן ידועות, מוכרות ובחלקן גם צודקות. הן פחות רלוונטיות כרגע, משום שישראל נדרשת לברור את החלופה הפחות רעה. והרשות הפלשתינית הרעה היא הגורם הפחות רע, בטח בהשוואה לחמאס. יכולת השליטה בה גדולה יותר, היא נתונה לחסדי העולם המערבי והערבי בכסף ובתמיכה, והיא שונאת את חמאס (ומפחדת ממנו) לא פחות מאיתנו.

ויותר מכל, הרשות היא האיום הגדול ביותר על סינוואר ושות'. אחרי שהלחץ הצבאי לא הניב את הפירות המקווים והעולם הפנה לנו עורף, ישראל צריכה לשאול את עצמה איך היא מגיעה ליעד שהציבה לעצמה - הכרעת חמאס והשבת החטופים. והתשובה (המבאסת) היא שיותר מכל, סינוואר מפחד לאבד את השלטון. את מה שמכונה בקרב האחים המוסלמים "הפרויקט" - מדינת עזה.

כל עוד אין גורם שולט אחר בעזה, סינוואר על הסוס (במנהרות). הוא סופר דקות וימים, ומקווה שהלחץ הפנימי של משפחות החטופים והציבור, יחד עם הלחץ הבינלאומי, יכריעו את הממשלה ויביאו להפסקת הלחימה. מי שחושב שהוא יסכים לעסקה כוללת שתחזיר את כל החטופים בתמורה למשהו - כולל הפסקת המלחמה - לא מבין מול מי הוא מתמודד. סינוואר לעולם לא יחזיר את כל החטופים, ולא משנה איזו תמורה הוא יקבל, משום שהוא יודע שישראל לעולם לא תכבד שום חסינות לכאורה שתינתן לו או לשלטונו, ותנצל את ההזדמנות הראשונה כדי להתנפל מחדש על עזה.

ולכן, הדרך להכרעה צריכה לעקוף את רפיח. להנחית על סינוואר מכה בדמות גורם שליט אחר על הרצועה, שיהיה מקובל על ישראל ועל העולם וייתן לתושבים אופק ואלטרנטיבה, ובמקביל - להמשיך במערכה הצבאית הממוקדת נגד כוחות חמאס שנותרו ונגד מנהיגיו. כשהאזרחים בעזה יחששו פחות מחמאס, הם ירגישו יותר חופשיים למסור מידע על ראשיו, וגם סופם של סינוואר וחבריו יגיע.

ישראל תגיע לרפיח. היא רק צריכה לעשות את זה בחוכמה. ואם היא תרתום לשם שינוי את העולם ותציע תוכנית ליום שאחרי, היא תקבל תמיכה גם למהלכים צבאיים נוספים. היא תוכל להסביר זאת בהשלמה הכרחית של המערכה נגד חמאס, אבל גם בחיזוק בפועל של השלטון החדש ובהסרת האיום המרכזי שניצב מולו.

מהלך כזה נמצא בליבת האינטרס הישראלי, הרבה יותר מפעולה ברפיח. לא בטוח מה תהיה ההשלכה שלו על סוגיית החטופים, אבל גם לא בטוח שמבצע ברפיח יקדם את עניינם. ומאחר שכבר חודשים ארוכים אין מלחמה אמיתית בעזה, הגיע הזמן שישראל תנווט בעצמה את עתידה. מבצע ברפיח ללא מהלך מדיני משלים לא יקדם אותה לשם, הוא רק יעמת את ישראל מול העולם ועלול להוביל אותה לפינה מסוכנת מבחינת לגיטימציה, סנקציות וצעדים משפטיים נגד הנהגתה הפוליטית והצבאית. לעומת זאת, מהלך מדיני שרפיח היא תוצאה שלו עשוי להיות האקס־פקטור שישנה את התמונה.

נתניהו יודע זאת היטב, הוא שומע את הדברים מדי יום באנגלית ובעברית. הוא גם מכיר את הבונוס שהושם השבוע שוב על השולחן, בדמות עסקת ענק של נורמליזציה עם סעודיה, יחסים עם רוב העולם המוסלמי וחבילה כלכלית עצומת ממדים. בלחץ האגף הימני בממשלתו, הוא מסרב לדון בכל אלה. זה צומת היסטורי של הכל או כלום: ישראל יכולה לזכות בכל הקופה (כמעט), או להפסיד את כולה.

מחיר הקיפאון

המשפטים הבאים נכתבים בזהירות, בשם הביטחון הלאומי - אבל חובה לכתוב אותם, בשם הביטחון הלאומי. ישראל נמצאת בנקודה קריטית, על סף מחסור ברכיבים חיוניים שיאפשרו לה לשמור על עצמאות בתפקוד ובייצור של מערכי הביטחון שלה.

לא מדובר באיומים הגלויים והמרומזים באמברגו על מכירת נשק לישראל, אלא בדברים מעשיים שכבר קורים. שתי דוגמאות: לפני כמה חודשים היתה אמורה להגיע לישראל ספינה ממדינה מרכזית בחלק המזרחי של העולם, ועליה מטען גדול של חומרי נפץ שדרושים לרכיבים רבים בתעשיית הנשק הישראלית - מפגזי ארטילריה וטנקים ועד למיירטים של כיפת ברזל.

הספינה כבר היתה בדרכה לארץ, אבל אז ניתנה הוראה - והיא הסתובבה ושבה לנמל המוצא שלה. בישראל ניסו לשנות את רוע הגזירה, וכשלו. מאמץ אדיר הושקע במילוי המחסור שנוצר (ונוצר).

במקרה אחר, היו אמורים להגיע לארץ רכיבים חיוניים לפצצות של חיל האוויר ממדינה מרכזית בחלקו הדרומי של העולם. העסקה כבר נחתמה, אבל אז המדינה המדוברת חזרה בה והודיעה שלא תמכור. שוב הושקע מאמץ אדיר במילוי המחסור שנוצר (ונוצר), שכתוצאה ממנו גם נגרם עיכוב משמעותי בתוכניות ההצטיידות, שהיו חלק מהכוונה לאפשר לישראל יתר עצמאות בתחום האמל"ח.

לישראל יש תעשיית נשק מרשימה ומשגשגת, אבל ביטחונה גם תלוי בארה"ב (ובמידה פחותה במדינות אחרות). לחוסר התוחלת המדינית ולהתנגחות המיותרת עם העולם יש מחירים כבדים, יומיים, שנסתרים מעין הציבור, מחירים שהשפעתם על ביטחוננו היא דרמטית. למרבה הצער, גם בזה הממשלה מסרבת לעסוק.