1.
"זה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת היהדות העולמית, בקריאה: אני מזהיר אתכם ללא הפוגה שהקטסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל בקרוב לפלוט את אש ההשמדה.
"אני רואה מראה איום. קצר הזמן שבו אפשר עוד להינצל. יודע אני: אינכם רואים, כי טרודים ובהולים אתם בדאגות יום־יום. האזינו לדבריי בשעת ה־12. למען השם: יציל כל אחד את נפשו כל עוד יש זמן לכך - והזמן קצר" (זאב ז'בוטינסקי, תשעה באב 1938).
שנה וחודש לאחר שנאמרו דבריו אלה של ז'בוטינסקי - פרצה מלחמת העולם השנייה, והכורת עלה על יהדות אירופה. בדיעבד, אין מי שלא תוהה כיצד לא ראו את המובן מאליו, ולמה לא מיהרו לברוח בטרם ההשמדה. אלא שאותו העיוורון בדיוק היכה בנו, היהודים בישראל, שלושה דורות לאחר מכן, בשנים שקדמו לטבח שמחת תורה.
בשנות ה־30 מתי מעט בלבד נענו לנבואות האזהרה של ז'בוטינסקי ואחרים. כנראה משום שהמנגנון הנפשי של האדם - ואולי בפרט של האדם היהודי - הוא דחיית הקץ. אנחנו פשוט לא רוצים, ולכן לא מסוגלים, להאמין שהצהרות השמד של אויבינו יהפכו למעשים. ממש כפי שהסבים שלי בגרמניה לא דמיינו שהיטלר יקים מכונת רצח שיטתית שתשמיד את יהדות אירופה - כך אנחנו לא האמנו שחמאס יצליח לבצע אקט של השמדת עם.
או כפי שניסח את התופעה משורר התהילים: "עיניים להם, ולא יראו. אוזניים להם, ולא ישמעו. אף להם, ולא יריחון". כל העובדות וכל הראיות מונחות לנגד עיני האדם - ובכל זאת העיוורון מכה בו. הוא משליך את יהבו על האלילים, או על הטכנולוגיה, במקום להיישיר מבט אל המציאות המאיימת.
זו תופעה אנושית שרק אחדים מצליחים לפלח את דרכם בה בזמן אמת וללכת נגד הזרם. מירמיהו הנביא ועד יצחק בריק ואורית סטרוק - הבודדים האלה, נביאי הזעם, מחרבי המסיבות, מקלקלי האופוריה, הם נענים במסע דה־לגיטימציה רק בשל תעוזתם לומר את האמת שההמון או הממסד לא מוכנים לשמוע בעצמם, ועוד פחות מסכימים שישמעו אותה אחרים.
זו היתה הסיבה הנוספת לכך שהאזהרות של ז'בוטינסקי נפלו על אוזניים ערלות. הממסד הציוני נשלט הרמטית באותן השנים בידי בן־גוריון והזרם הסוציאליסטי. אלה הגחיכו, השמיצו והוקיעו את ז'אבו ואת התנועה הרוויזיוניסטית שעמד בראשה. המסר המשתמע היה שלא צריך לקחת ברצינות רבה מדי את תחזיות האימה. יהיה בסדר, היטלר מורתע, הוא לא יעז.
כך, שאננה ואופטימית, "עטרת היהדות העולמית" על כל גווניה - ציונים ואנטי־ציונים, חרדים וחופשיים, סוציאליסטים וקומוניסטים - הגיעה אל הגטאות. הרוויזיוניסטים, תלמידיו של ז'בוטינסקי שזכרו את תורת רבם, היו הראשונים שקראו למרד חמוש בגרמנים. אך אפילו שם, בגטו ורשה, כשמחנות ההשמדה כבר פועלים והסוף ידוע, הממסד היהודי החרים אותם. עד כדי כך, שאפילו המרד המפורסם בגטו נוהל בנפרד בידי אצ"י הימנית ואי"ל השמאלנית. השנאה למחנה האחר העבירה את השמאל על דעתו.
2.
הסיפור הזה אינו רק מהמאה הקודמת. כמו אז, גם היום תלויה ועומדת תוכנית שמד מעשית מאוד נגד העם היהודי ומדינתו. הגה ומקדם אותה כבר עשרות שנים, עקב בצד אגודל, היטלר של ימינו - המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. הוא קבע את 2040 כתאריך האחרון להגשמת המטרה, אך בשל גילו המופלג, 85, נראה שבכוונתו להקדים את לוח הזמנים.
משחר פעילותו הציבורית מונע חמינאי משנאה יוקדת ובלתי מוסברת ליהודים ולאמריקה. אך עם "השטן הגדול" הוא דה־פקטו השלים בשנים האחרונות, במיוחד אחרי הסכם הגרעין הנדיב. ההסכם עם האמריקנים היה, כלשונו, "שתייה מכוס התרעלה", שבנסיבות מסוימות היא מוצדקת לפי תפיסתו הדתית. המהלך היה משתלם מאוד מבחינתו. תשע שנים אחרי ההסכם ההוא, איראן חזקה וקרובה לגרעין כפי שלא היתה מעולם, ואילו המערב וישראל חלשים במידה מבהילה.
בערב יום השואה תשפ"ד, חצי שנה בלבד אחרי הטבח הנורא ביותר מאז אושוויץ, השטן מטהרן מחכך ידיים בהנאה. היהודים חלשים, רבים ביניהם, ושוב לא מבינים את חומרת הסכנה. מי שמנסים להזהיר, כמו ז'בוטינסקי בשעתו - מוקעים ומושמצים
כך נותר חמינאי עם "השטן הקטן". את העשור האחרון הוא הקדיש להענקת טיפול מיוחד לישראל, ובסבלנות ובתחכום בנה טבעת חנק צבאית סביבה. מיליציות בלבנון ובסוריה שעומדות הכן יש לו כבר שנים. את חמאס בעזה הוא עלול היה לאבד אחרי מתקפת 7 באוקטובר, אך ישראל הגיעה להישגים צבאיים בינוניים במלחמת הנגד, וכעת שוקלת כניעה לרוב הדרישות של הארגון הרצחני. כך שמבחינת חמינאי - עזה אינה אבודה, ואף עשויה לשמש אותו בעתיד.
חמינאי משקיע מאמצים מרובים בפירור ממלכת ירדן, מבפנים ומבחוץ. מיליציות פרו־איראניות מציקות לחיילי הממלכה בגבול הארוך עם סוריה. לעיתים קרובות עולה בידיהן לחדור פנימה ולהגיע עד לגבול ירדן־ישראל, ומשם להבריח כמויות יפות של תחמושת ליהודה ושומרון. זהו ההסבר המרכזי להצפת הנשק ביו"ש ובתוך הקו הירוק, ולפיגועים המתרבים בנשק חם ומתוחכם נגד אזרחים וחיילים. כל הפעילות הזו מגובה במטרייה גרעינית, שאליה הוא יפרוץ ברגע הנכון מבחינתו.
בשבועות הראשונים שלאחר מתקפת הזוועות הכל הפנימו את חומרת המצב הזו, והבינו שיש להתאחד אל מול הסכנה הקיומית, הברורה והמיידית. אך הזמן, אתגרי המלחמה וטבע הפלגנות היהודי מסמסו את מה שאמורה היתה להיות מלחמת מחץ מאוחדת נגד הנאצים של ימינו.
וכך, בערב יום השואה תשפ"ד, חצי שנה בלבד אחרי הטבח הנורא ביותר מאז אושוויץ, השטן מטהרן מחכך ידיים בהנאה. היהודים חלשים, רבים ביניהם, ושוב לא מבינים את חומרת הסכנה הניצבת בפניהם כעם, כמדינה וכפרטים. אלה שמנסים להזהיר, כמו ז'בוטינסקי בשעתו, מוקעים ומושמצים. העם היהודי נחשב חכם - אבל משום מה הוא מסרב ללמוד מהניסיון.
3.
מי שכן מבינים את גודל האיומים הניצבים בפני העם והמדינה, התכנסו ביום רביעי בערב מול ביהמ"ש העליון בירושלים. הם מונים מאות אנשים שאיבדו את היקר להם מכל בקרבות מול הצורר החמאסי. דווקא משום כך הם מנסים להזהיר את שארית העם היושב בציון שיש להמשיך במלחמה עד להשמדת האויב, ולא - גורלנו יהיה רע ומר.
יוני ריקנר
"מאהל פורום הגבורה", כך נקרא המקום. בתחילת השבוע איימו מנהליו לפתוח בשביתת רעב אם נתניהו ייענה לתנאי הכניעה של העסקה ויעצור את המלחמה. ראש הממשלה, שנמצא בקשר אישי עם חלק מהמשפחות השכולות, קשוב להן מאוד וזימן אותן לפגישה מהיום למחר. הלחץ שלהן חילץ ממנו עמדה פומבית, שלפיה "ניכנס לרפיח ונחסל את גדודי החמאס שם - עם עסקה או בלי עסקה".
כעת יישאר שם המאהל כדי להשגיח שנתניהו יעמוד בהבטחה. בין יושבי המאהל - דני שטיינברג, אביו של אל"מ יהונתן (יוני) שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנפל ביום הראשון למלחמה. חתנו ואחד מנכדיו עדיין נלחמים בפנים. 50 שנה בדיוק חלפו מהיום שבו הציל שטיינברג האב 24 חיילים שנמלטו מצבא מצרים, ועד למעשה הגבורה של בנו, ששילם בחייו כשיצא להדוף את הנוחבות בעוטף עזה.
"הייתי נהג טנק, וזה קרה ביום השני למלחמה (7 באוקטובר 1973)", מספר שטיינברג. "היו 42 חיילים שברחו ממוצב מילאנו שעל תעלת סואץ מזרחה, לכיוון שלנו. הם עברו מארבים עם המצרים, ורבים מהם נהרגו. אנחנו ניהלנו קרב שי"ן בשי"ן (שריון בשריון) עם המצרים, שהיו במרחק של 2 ק"מ בערך מאיתנו. פתאום ראינו מרחוק, באמצע הדרך בינם לבינינו, 'גפרורים' (חיילים) מטיילים. לא ידענו אם הם שלנו או שלהם, וניתנה הפקודה 'אש'.
"אבל אז אני והטען של הטנק, שכיום מוכר בשם הרב יוסי כרמל, ראינו ששניים מהם מנופפים בפיסת בד. הטנק שלי היה הקרוב ביותר אליהם. הסתכלתי דרך האפיסקופים (אמצעי ראייה פנימי בתא הנהג) וראיתי שהם מחזיקים בציצית, כלומר - אנשים שלנו. גם יוסי ראה את זה. מייד דיווחנו על כך, וניתנה פקודה 'חדל אש'. התקרבנו אליהם, ובמקביל המלחמה נמשכה. הם היו באפיסת כוחות. אז העלינו על הטנק 24 שנשארו בחיים. כך נסעתי איתם בזהירות לנקודת האיסוף הקרובה ב'תעוז'".
הסיטואציה שאתה מתאר, אני אומר לשטיינברג, מזכירה מצבים מורכבים שקרו במלחמה הזו עם החטופים. כמו כן, יוני נפל בדיוק 50 שנים אחרי מעשה הגבורה שלך, בנסיבות דומות של הצלת יהודים. אי אפשר לא לראות את ההקבלה.
"עכשיו כשאתה אומר את זה, זה עושה לי משהו. אבל כשאנחנו יצאנו למלחמה זה היה במרחק 300 ק"מ, ולא חשבנו שזו מלחמה על הבית. יוני יצא מהבית שלו בשומריה כדי להילחם על הבית במרחק 40 ק"מ בלבד. אנשים בעולם לא מבינים את זה, הם לא יודעים כלום על מה שקורה פה. יש לחצים מבחוץ על מקבלי ההחלטות שלנו מצד מנהיגים זרים, שדואגים לאינטרסים של עצמם. זה לחץ מעולם מבולבל, שלא מבין מה מצפה לו", אומר שטיינברג, שבחייו הפרטיים ראה הרבה עולם. עבודתו בשנים האחרונות היא הובלת טיולים מאורגנים לאנשים עם מוגבלויות.
"הייתי בצפון אירלנד - כל כך הרבה דגלי אש"ף, אתה מרגיש כמו בעזה. תראה מה קורה בלונדון או במאלמו. אלה מדינות שלא רוצות להכיר במה שמצפה להן בעצמן, שיהיה 'אביב העמים האירופי'. כל המוסלמים שנמצאים בכל מקום יקומו עליהם מבפנים. לכן המנהיגים שלנו צריכים לעמוד עם גב חזק ולהיות יהודים גאים. אנחנו לא תאבי מלחמות, אבל עכשיו עלינו לזקוף קומה, להיישיר מבט לאוהבינו ולאויבינו, לחזק את מקבלי ההחלטות ולהגשים את שהבטיחו לנו בפתח המלחמה: מיטוט חמאס. זה אומר - להיכנס מיידית לרפיח ולהגיע לניצחון מיידי ומוחלט בדרום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו