סיכוי לשינוי בדרום אפריקה

סיום משטר האפרטהייד בדרום אפריקה היה אחד מחלומותיי מאז פגשתי את חברו היהודי של נלסון מנדלה, ארתור גולדרייך, שברח מעונש מוות והגיע לישראל ב־1964. כשכיהנתי כמנכ"ל מדיני של משרד החוץ, הובלתי מאבק להטלת סנקציות על משטר האפרטהייד. ברור היה לי כי המדינה היהודית אינה יכולה להמשיך לתמוך במשטר גזעני מובהק.

ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, תמך בי ואפשר לי להניח הצעה מפורטת על שולחן הקבינט, אף שהייתי רק מוזמן קבוע לפורום זה. ההחלטה עברה בקולו ובקולות השרים חברי "העבודה" ב־1987. סיום האפרטהייד התרחש מהר משקיוויתי. כשמנדלה הגיע לביקור היסטורי בישראל, לאחר סיום תפקידו, אמר לנשיא עזר ויצמן כי לא היה מגיע אלמלא המאבק שהובלתי, וחשתי סיפוק רב על כך.

אבל השנים הבאות ידעו הידרדרות ביחסים בין ישראל לדרום אפריקה. הברית ארוכת השנים בין ישראל לשלטון האפרטהייד האפילה על הרצון לשוב לקיים קשרים הדוקים איתנו, וישראל לא עשתה די מאמצים כדי לטפח את היחסים. מאמצים כאלה היו יכולים למנוע, בין השאר, את הגשת התלונה הדרום־אפריקנית נגד ישראל לביה"ד הבינלאומי לצדק בהאג.

ככל שרציתי בסיום שלטון האפרטהייד, לא השליתי עצמי לגבי עתידה של דרום אפריקה בכל מה שנוגע להפיכת המדינה הזו לסיפור הצלחה כלכלי־חברתי מהיר. עוניים של השחורים לא יכול היה להיעלם כהרף עין. בימים אלה חוגגת דרום אפריקה 30 שנה להשבעתו של מנדלה כנשיא, ומתכוננת לבחירות פרלמנטריות בסוף החודש. התקשורת העולמית שבה להתעניין בה לרגל המאורעות הללו, והיא מציגה מצב מורכב מאוד.

הפסימיים העריכו כי השחורים יעשו שפטים בלבנים, וכי מיליוני לבנים יימלטו מדרום אפריקה כל עוד נפשם בם (ובכללם היהודים שחיו בה). זה לא קרה. למנהיגותו של מנדלה היה חלק במעבר השקט ממשטר האפרטהייד המצמרר (שאסר מגורים של לבנים ושחורים בשכנות, לימודים משותפים שלהם בכל מוסדות החינוך, זוגיות חוצה צבעי עור, שימוש באותו רכב ציבורי ועוד). ברגע אחד זכו השחורים בשוויון מלא, אך השלטון הכלכלי נותר בידי המיעוט הלבן (שבעה אחוזים מהאוכלוסייה).

ה"ניו יורק טיימס" ערך השוואה בין החזון המקורי של מנדלה לבין מציאות ימינו, והפער שמצא מעציב. אחד המאפיינים הקשים של דרום אפריקה הוא קריסת התשתיות הציבוריות. מדובר באספקה כושלת של חשמל ומים, בשחיתות שלטונית ובתחושה שבלי תשלום שוחד אי אפשר לזכות במה שמגיע לאזרח. רמת אבטלת השחורים מגיעה לכ־45 אחוזים, חוסר הביטחון האישי גובר, והדיור הממשלתי, שנבנה לטובת השכבות החלשות, הוקם במרחק רב מהערים הגדולות שבהן ניתן למצוא תעסוקה.

האכזבה מהמצב הנוכחי אינה מביאה את השחורים להתגעגע למשטר שהפלה אותם בגלל צבע עורם. הם עדיין חוגגים את החירויות, את פתיחת שערי האוניברסיטאות בפניהם, את הסרת החשש מכל התבטאות, מכל חומר הנקרא על ידיהם, ואת הרשות להתאהב בבן זוג שאינו בצבע עורך ולהקים משפחות מעורבות.

מוסי אלוסיאס מיימנה, בן 44, העומד בראש האופוזיציה בדרום אפריקה, הוא בן הדור שעבורו האפרטהייד הוא זיכרון רחוק. בת זוגו לבנה, הוא למד באוניברסיטאות מעורבות, והוא עומד בראש מפלגת "הברית הדמוקרטית" המשתייכת לאינטרנציונל הליברלי. בדמותו הוא מייצג את המופת לצעיר הדרום־אפריקני שעליו חלם מנדלה.

אם אכן תוקם ממשלה אחרת בעקבות הבחירות הקרובות, והתנועה המהפכנית, שהשחיתות פשתה בה, תוחלף, או תהיה תלויה בשותפות עם מיימנה, שינסה לממש לפחות חלק מחזונו של מנדלה - תהיה לישראל הזדמנות לנצל את השינוי הפנימי ולהשקיע בו כדי להבטיח שינוי דרמטי ביחסים עם מדינה חשובה זו. יש לישראל לא מעט אפשרויות לסייע לדרום אפריקה להפוך למופת אפריקני, אם זו תהיה מוכנה לקבל את סיוענו.