תאונת עסקאות: הדרך לריאד עוברת ברפיח

האמריקנים מנסים לבשל ולקשור יחד חבילה של עסקאות. הפסקת המלחמה, שחרור החטופים, נורמליזציה עם ערב הסעודית, משא ומתן להקמת מדינה פלשתינית, והמצאת גוף חדש שיהיה מורכב מכמה מדינות ערביות או מערביות שינהלו את רצועת עזה, תוך כדי שחמאס נשאר על רגליו ומסתובב בין הרגליים של מי שירצה לנהל את הרצועה.

זה לא רק נשמע כמו פרודיה מדינית, זה נראה כמו תאונת רכבות בינלאומית, שבמסגרתה מופיעים עורכי דין ומגישים צווי מעצר לחלק מהנוסעים בזמן שהנהגים השתויים בקטר עורמים קרון על קרון על קטר.

בנושא החטופים, זה לא רק יחיא סינוואר. חמאס רואה שג'יהאד אסלאמו־נאצי, אנטי־אמריקני ואנטי־ישראלי צובר תנופה בתוככי ארה"ב. אמריקה השנואה נכנסת לחוסר יציבות בגלל פעילות ארגוני טרור ושלוחי איראן ונציגיה הסמויים בארה"ב. הולך ונוצר עימות בין מפגיני מחאה לבין המשטרה. חמאס רואה את ישראל במצב של חוסר תיאום עם ארה"ב, כשארה"ב מצטיירת כמטילה וטו על פעולה ישראלית ברפיח ובונה חומות איבה סביב ישראל - עד כדי כך, שמדברים על צווי מעצר בינלאומיים מטעם בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד מנהיגי ישראל, ולמעשה צה"ל כולו והמדינה עלולים להידרדר לתהליך הפללה.

חמאס רואה את יחסי הכוחות בתוך ישראל בין לובי החטופים ללובי הניצחון. גוש האחדות והניצחון מונה כ־80 אם לא 90 אחוזים מהציבור. אבל הוא אחראי ושקט ודואג לבניו בחזית. לובי החטופים מייצג אולי 10 אחוזים מהציבור, אבל בגלל יכולת הארגון, הפעלתנות, הכבישים הבוערים והפסיביות של זרועות האכיפה והעידוד הבלתי פוסק של כל ערוצי התקשורת - מאה אחוז של התקשורת - עוצמתו רבה יותר משל הרוב הגדול בעם. הלובי הזה לא יכול לעצור את צה"ל מלפעול ברפיח, אם יוחלט על כך. אבל הוא בהחלט מעודד את חמאס לדבוק בסירוב שלו להגיע לפשרה, שבסופה עסקה בשלבים לשחרור כל בני הערובה.

להבדיל מצורת החשיבה המקובלת במדינה כמו ישראל, המניע המשיחי שהוביל למתקפת 7 באוקטובר עדיין קיים בתודעת חמאס - זאת התחושה שישראל מתפרקת מבפנים. חלק לא מבוטל מאלה שחטפו לצורכיהם את נושא בני הערובה, מרכיבים למעשה קבוצה בדלנית שמאתגרת את המדינה. זו אינה אופוזיציה כמקובל בדמוקרטיות, אלא קבוצה בדלנית שאינה שותפה לכללי המשחק הקובעים את סדרי השלטון, החוק והמשטר.

בהחלט עלול להיווצר מצב שבו בגלל כל החסימות בכל הגזרות, הכיוון היחיד שאפשר לשנות בו את המצב זה בהמשך הלחימה ברפיח ובציר פילדלפי כדי להביא לחיסול כוחות חמאס שנשארו. מי שעוסק בניסיונות למצוא חלופות לרשות הפלשתינית בעזה, אומר שהדבר ניתן לביצוע. אלא שהתנאי להיתכנות של הקמת גוף חדש בשיתוף מה שנקרא "החמולות", הוא שמחבלי חמאס לא יסתובבו לעוסקים במלאכה בין הרגליים. כי הם מטילים אימה וטרור, צמיגים בוערים על הצוואר ורציחות. אז הפרדוקס הוא שאם רוצים לשתף אנשי ביטחון אמירותים וסעודים בעזה - צריך קודם לחסל את חמאס. ריאד ורפיח הולכות יחד. לגבי היענות חמאס לשחרור בני הערובה - קשה לסמן נקודה שבה זה יקרה, אולי אם באמת תבוא התמוטטות והתפוגגות של כוחות חמאס האחרונים. כרגע חמאס משתמש במשא ומתן כאמצעי לעצור את לחימת צה"ל.

מי כאן האידיוט?

נוטים לחשוב שתומכי הג'יהאד בקמפוסים הם "האידיוטים השימושיים" של חמאס, אבל אולי סינוואר ואנשיו הם "האידיוטים השימושיים" של האנטישמים במערב

ד"ר דן דייקר חוקר את נושא הג'יהאד בקמפוסים של האקדמיה האמריקנית כבר שנים רבות. בעשור האחרון הוא גם פרסם כמה חוברות במסגרת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, על החדירה ההדרגתית של ארגוני ההזדהות הפלשתיניים לאוניברסיטאות והיאחזות ה־BDS בארה"ב. התופעה לא נעלמה מעיני המתעניינים. אבל בנושא ה־BDS, לאחר התבהלה הראשונית כשהכירו בדומיננטיות של החדירה, חזר היחס המקל ראש; נכון, זו תנועה שנלחמת על חרם, סנקציות והוצאת השקעות מישראל, אבל מבט ולו שטחי ביותר על כלכלת ישראל הראה שאין לזה כמעט שום השפעה. היתה התעלמות מכך שהאפקט הכלכלי הוא שולי עד לא קיים, אבל לצידו BDS מקים קהילות של שנאה.

"הקמפיין הג'יהאדיסטי, המפגש בין אנטיפה למקדמי חמאס ומשבחיו, הדבר הזה מסכן את הביטחון הלאומי של ישראל", אמר לי השבוע דן דייקר במשרדו בירושלים. הוא משמש עכשיו נשיא המרכז הירושלמי, ואת תחילת האפקט של 7 באוקטובר בארה"ב הוא חזה כשהיה בניו יורק בימים שאחרי הטבח. הוא זיהה את האווירה האנטי־ישראלית בכל מטר במדרכות מנהטן, שבה נאלץ להסתיר כל סממן זהות יהודי. "ההוכחה להשפעה של תעמולת הג'יהאד הזאת היא האיום בהוצאת צווי מעצר של בית הדין הפלילי הבינלאומי". דייקר הוא בן המחזור של בלינקן באוניברסיטת הרווארד. הוא חושב שהאיש פשוט לא מבין את המצב ואת הקשר בין צעדיה של ארה"ב כלפי ישראל לבין גל האנטישמיות.

"ישראל לא זיהתה את הגל האנטישמי שצובר גובה לאורך השנים", הוא אומר. "לא ראינו את זה מגיע. התאריך שבו היתה נקודת המפנה היה כשאילהאן עומאר אמרה שישראל הפנטה את העולם (2019); באותו נאום היא גם השתמשה בביטוי האנטישמי 'בנג'מינים'".

דייקר וחבריו הוציאו בימים אלה חוברת שהיא קריאת חובה כדי להבין ולדעת מאיפה מגיע הגל הג'יהאדיסטי, ששוטף את המדינה שחשבנו פעם שהיא העורף האסטרטגי של ישראל, העורף הרוחני והחומרי של הדמוקרטיה. בתוך הגל הזה יש מקום של כבוד ליהודים הפרוגרסיבים. בסדר שערכו אנשי שמאל יהודים בברוקלין בערב פסח, נאמה נעמי קליין. אחר כך פרסמה את הנאום כמאמר ב"גרדיאן". "בפסח הזה איננו צריכים או רוצים באליל המזויף של הציונות", אמרה. "אנו רוצים חירות מהמפעל (הציוני), שמבצע רצח עם בשמנו". המסקנה: היהודים הפרוגרסיבים הצטרפו למסע הצלב הג'יהאדיסטי.

"בשונה מזוועות וממעשי טבח ג'נוסיידיים קודמים, כמו בעיראק, ברואנדה, בסרברניצה או בקוסובו, שנתקלו בזעם ציבורי ובגינויים, הפוגרום של חמאס ב־7 באוקטובר... עבר תהליך של רציונליזציה בקמפוסים של המערב והוביל למחאות הפרו־פלשתיניות בעריה של ארה"ב", כותב דן דייקן בהקדמה לחוברת "להוריד את המסכות מהג'יהאד בקמפוסים".

חוסיין אבו באקר מנצור, אחד הכותבים בחוברת, מציין את התפיסה הישנה, שזיהתה בעבר תומכי מהפכות שונים כ"אידיוטים שימושיים". אין עוד אידיוטים שימושיים, הוא קובע. נחתמו מכתבים על ידי סטודנטים ופרופסורים שמצדיקים את כל זוועות חמאס, כולל אונס, רצח ילדים ותינוקות וחטיפת בני ערובה - במסגרת לגיטימית של "דה־קולוניזציה". סימון סבג־מונטיפיורי תיאר את האידיאולוגיה של תומכי חמאס כ"תערובת חסרת כל היגיון של תיאוריה מרקסיסטית, תעמולה סובייטית ואנטישמיות מסורתית ממעבה ימי הביניים".

אבו באקר מטיל ספק בהנחה שהטירוף הוא חסר היגיון. שלושת האינטלקטואלים התיאורטיקנים שעדכנו את הסטליניזם לעידן המודרני והפוסט־מודרני היו סארטר, פרנץ פאנון ורז'יס דברה (שאכן קרא לספרו הקלאסי "מהפכה במהפכה"). עבודה צרפתית. המוני העולם השלישי החליפו את הפרולטריון הבוגדני במערב והפכו למשיח גואל קולקטיבי, שישחרר את המערב מהקפיטליזם. ייתכן שלא כל קניבל סדיסט על גבול עזה מבין את זה, אבל פרופסורים באוניברסיטאות היוקרה, אחרי מאמצים של עשרות שנים, כן מבינים את זה. כך שאולי מבצעי הטבח עצמם הם "האידיוטים השימושיים" של רוב מאלי, ג'ודית באטלר ומאשה גסן. רוב מאלי, שאביו היה הדובר הראשי של ה־FLN (החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה), בהחלט רואה בשליחי הג'נוסייד הג'יהאדיסטי, חמאס ואיראן, תנועות חברתיות פרוגרסיביות.

דייקר וחבריו משנים כיוון, ומשתפים במאבק נגד הג'יהאד הפנים־אמריקני המוצהר אינטלקטואלים ערבים מארצות אויב. אלה מפחדים מההשתלטות האסלאמיסטית יותר מהישראלים.

הפרוטוקולים אותם פרוטוקולים

בישראל אוהבים להתעלם מהמציאות הלא נעימה: הטרור האסלאמי שואב השראה ממקורות נאציים. וככל שישראל משדרת חולשה, כך שונאיה מרימים ראש

מי שטוען כבר שנים שהטרור כמעשי טבח המוניים הוא תולדה של החתונה בין האידיאולוגיה הנאצית האנטישמית לאסלאמיזם, הוא מתיאס קונצל הגרמני. במאמר משנת 2003 ב"תלוס" הוא מציין שורת פיגועי טרור במקומות שונים בעולם, שמטרתם "רצח בני אדם משום שהם יהודים"; ובמקביל, מציין קונצל את מאהאטיר מוחמד, שהיה ראש ממשלת מלזיה, בנאום מאוקטובר 2003, שבו היה ראש המדינה הראשון מאז מלחמת העולם השנייה שבפומבי ובאופן גלוי הטיף לאנטישמיות. זאת היתה פסגה של מדינות האסלאם, ונציגי 57 מדינות יחד עם 2,200 עיתונאים קמו בהתלהבות על רגליהם והריעו למאהאטיר, בראש ובראשונה בגלל מסר השנאה שבנאומו. זה היה העתק־הדבק של "הפרוטוקולים של זקני ציון" עם היהודים "ששולטים באמצעות שליחים בעולם. הם מגייסים אחרים שיילחמו את מלחמותיהם... כך הקהילה הזעירה הזאת (של יהודים) הפכה למעצמה עולמית". מאהאטיר ייצג את הממד המקביל לטרור, וזוהי הדמוניזציה ליהודים, שבמרכזה באותה תקופה עמד רה"מ אריק שרון.

קונצל קובע שלמרות אנטישמיות מוסלמית עיקשת לאורך מאות שנים, מה ששינה את אופייה היה הפצתו בערבית של ספר גרמני אנטישמי בשנת 1894, "היהודי התלמודי" מאת אוגוסט רוהלינג. שלוש שנים לפני ייסוד התנועה הציונית. תרגום ערבי של "הפרוטוקולים של זקני ציון" הופיע ב־1920, וב־1921 המנהיגים הערבים בארץ ישראל הגישו את תיאוריית הקונספירציה האנטישמית הזאת כמסמך לשר המושבות ווינסטון צ'רצ'יל.

המופתי חאג' אמין התלונן בנאום בשנת 1935, כי "הנוער שלנו מתרסק מבחינה מוסרית. הנערות היהודיות שמתרוצצות במכנסיים קצרים ממוטטות את הצעירים מבחינה מוסרית על ידי עצם נוכחותן". קונצל השווה בין האנטישמיות הנאצית של שנות ה־30 של המאה הקודמת לאנטישמיות האסלאמית בת זמננו. הבעיה היא שמסיבות פוליטיות פנימיות, באמצעות צנזורה אוסלואידית, האינטליגנציה הישראלית היתה עיוורת לתורות השונות שמרעילות את הפלשתינים מרגע שהם מתחילים לקלוט מילים ולדבר".

האפקט של האקטיביזם האנטישמי תומך הטרור על יהודים באופן אישי הוא מדכא. הוא גורם לדכדוך ולפסימיות. פרופסור מאחד הקולג'ים היוקרתיים במסצ'וסטס חווה את זה אצלו בקמפוס שבו הוא מלמד, והשבוע הוא שהה באוניברסיטת מקגיל היוקרתית במונטריאול. המקום מלא שלטים בנוסח "ציונים אינם רצויים כאן" (בשפה הסובייטית, יהודים), "אינתיפאדה עד הניצחון" או "מקגיל מממנת רצח עם".

"אלו הם חיינו כבר חודשים ארוכים", סיפר לי הפרופסור, "זה לא קשה כמו אצלכם בשטח בשום קנה מידה, אבל מבחינה נפשית זה מאוד מערער".

ההערכה של ד"ר דן דייקר לגבי מהומות הסטודנטים של השמאל היא שהדלק למהומות הוא תמונת החולשה וההתערערות של ישראל. "ישראל נתפסת (על ידי השמאל בברית האדומה־ירוקה) כחלשה, כמדממת. ונוסף על הכל, היא נתפסת כמוחלשת על ידי בעלת בריתה, ארה"ב", אמר השבוע. זאת ההערכה שלו. אבל יש לה על מה להתבסס, כי אותה נעמי קליין שהצטרפה כיהודייה אנטי־ציונית למסע הצלב הג'יהאדיסטי, אמרה כבר לפני שנים שהשמאל העולמי צריך להתמקד במאבק נגד ישראל. לא משום שישראל חשובה יותר מההתחממות הגלובלית או מחוסר השוויון הגזעי בארה"ב, אלא כי זאת מטרה בת־ביצוע, בת־השגה.

גם השמאל הישראלי מגלה את האפקטיביות שלו ואת כוחו כשהוא עולה על גלי טרור אנטישמיים ומכנה את ישראל בשמות גנאי. בעולם ללא עוגן מוסרי, ללא טוב ורע, רק הכוח משמעותי. רצח המוני של יהודים תוך גילויי סדיזם ברבריים נתפס ערכי ונעלה. וזהו אגף שהולך ומתחזק במפלגה הדמוקרטית.