כשהאדמה רועדת, אנשים נוטים להיאחז במוכר, ביציב, בקבוע ובאיתן. מצד שני, דווקא כשקורה אירוע מטלטל עולה ביתר שאת הצורך לערער ולהרהר, לבחון את הנחות היסוד ולאתגר את הקונספציה. ושתי התנועות הללו מתקשות לדור בכפיפה אחת.
המחקר הפסיכולוגי מלמד כי לשימור הרציפות ולהיצמדות לקבוע יש תפקיד משמעותי בבניית החוסן ובמניעה של התפתחות הפרעות נפשיות לנוכח אירועים קשים ומסוכנים. לכן מעודדים לא פעם אנשים שחוו אירוע טראומטי להתמיד בעבודה, בהרגלים ובתפקודים קבועים, ובכך ליצור בחייהם מעין מרחב בטוח, צפוי ומוכר, שייתן מעט שלווה אל מול המציאות המתסכלת והבלתי צפויה.
כנגד עמדה זו מציע העולם הדתי השקפה שונה בתכלית. כך כותב הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות: "מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הציבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא... אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להידבק במעשיהם הרעים" (משנה תורה, הלכות תעניות, פרק א הלכה א). לדעת הרמב"ם, צרות ופורענויות הן לא הזמן להיאחז במוכר ובקבוע, אלא דווקא הזמן שבו נדרש האדם לבחון את מעשיו מחדש, להטיל ספק בדרך שהלך בה עד היום ולברר מחדש את דרכו ואת מעשיו. להיאחז במוכר ולהפטיר כאשתקד זו לדעת הרמב"ם "דרך אכזריות". לא פחות.
דומה שבין שתי הגישות הללו פעורה תהום שאינה ניתנת לגישור – מצד אחד עומד הצורך האנושי המובן להיאחז במוכר ובידוע בעת צרה, ומצד שני עומדת הדרישה הדתית החד־משמעית להתייחס לצרות כהזדמנות לתיקון ולשינוי. אך שתי מילים בפרשת "אחרי מות" מציעות את האופן שבו ניתן אולי לפתור את הקונפליקט. כאשר מתארת התורה את ההתגלות של הקב"ה לכוהן הגדול ביום הכיפורים, בבואו אל קודש הקודשים, אומרת התורה – "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, ב). הצירוף "בענן איראה" זועק דרשני. איך אפשר להיראות דווקא בענן? הענן הוא הרי מה שמסתיר ומונע את הראייה. כיצד ייתכן שהקב"ה מתגלה דווקא בענן?
שאלה זו מחריפה לאור העובדה שלאורך מסעם של בני ישראל במדבר צורת ההתגלות השכיחה של הקב"ה, לצד ההתגלות בענן, היתה דווקא על ידי אש - "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם" (שמות יג, כא). האש והענן מייצגים שני יסודות סותרים. האש מאירה את הדרך, מבהירה את מה שצריך ביאור ומגלה את מה שנסתר במעבה החשיכה. הענן, לעומתה, עושה בדיוק את הפעולה ההפוכה - הוא מסתיר ומערפל, מבלבל ומקשה.
דבר ה' מכיל לעולם גם מזה וגם מזה. יש בו בהירות ואור שאין כמותם, ויש בו ספקות וערפילים בלתי נתפסים. כך גם אפשר לאחוז בשני היסודות שבהם פתחנו - גם להישאר ב"אור" ולשמור על הרצף ועל הקביעות, אבל גם לשהות באפלה ובחשיכה, להטיל ספק ולערער. החידוש המדהים של פרשת "אחרי מות" הוא באמירה מה משני היסודות הללו נמצא בפסגת הקדושה - מאנשי הקודש, מהכוהן הגדול, מצפה התורה להדגיש דווקא את היסוד הערפילי. את חוסר הראות וחוסר הוודאות. המחזה שרואה הכוהן כשהוא בא לפניי ולפנים, מבית לפרוכת, הוא בעצם מחזה שבו לא ניתן לראות דבר.
חשבתי על הדברים הללו השבוע, כששמעתי (שוב) את הרב הראשי לישראל, מבהיר שלא צפוי שום שינוי ושום תיקון בדרכה של החברה החרדית, שמתחמקת ממצוות הגיוס ומעול השירות בצבא כבר שנים רבות. אפילו האסונות והפרעות שראו עינינו בחצי השנה החולפת, לא עוררו בקרב רובה של ההנהגה החרדית בישראל קמצוץ של מחשבה שאולי צריך לחשב מסלול מחדש. שום הטלת ספק בדרך שבה הלכנו עד היום. כאילו הכל נותר מאיר ובהיר על מקומו.
מוזר שזה מגיע דווקא מהנהגה תורנית בכירה. מפרשת "אחרי מות" למדנו שדווקא להנהגה הזו הקב"ה מתגלה בעננים, בערפילים ובהסתרה. מי שמצוי קרוב אל מרחבי הקדושה אמור להבין שהוא לא מבין, לעורר את התשובה ולעודד את החשיבה המחודשת, ולא להמשיך כרגיל מתוך מחשבה שנהירין לו שבילי הרקיע כשבילי ירושלים. כשהעמדה העקשנית הזו ממשיכה להופיע גם מול אסונות חצי השנה האחרונה, קל להבין למה הרמב"ם קורא לה "דרך אכזריות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו