בלשכתו של מפקד אוגדה 91 (עוצבת הגליל) תלוי השלט המיתולוגי שמוכר לוותיקי רצועת הביטחון בדרום לבנון: המטרה - הגנה על יישובי ותושבי הצפון.
השלט הזה נראה קצת תלוש בימים שבהם הצפון ריק מתושבים, מתיירים ומעסקים, ולכן הוסיף לו מפקד האוגדה, תא"ל שי קלפר, עוד משפט: הציווי - ניצחון במלחמה. כששאלתי אותו עד כמה הוא עומד בשני היעדים האלה, הוא נאנח וחייך. האתגר, אמר, הוא להחזיר את התושבים ולהעניק להם ביטחון ותחושת ביטחון, וגם לייצר ניצחון מובהק מול האויב. להסתכל עשרות שנים קדימה, ולפעול תחת ההנחה שיהיו ניסיונות חיקוי למתקפת 7 באוקטובר.
"אנחנו רק בהתחלה", אומר קלפר, "כרגע אנחנו פוגעים באויב, דוחקים אותו, אבל עדיין לא פותרים את הבעיה. הפתרון חייב להיות ניצחון שיביא הישגים משמעותיים לאורך שנים".
אוגדה 91 החזיקה עד למלחמה את כל גבול לבנון, מהים ועד להר דב. היא נערכה למתקפת חיזבאללה, שתוכננה להיות זהה לזאת שערך חמאס - אבל קטלנית פי כמה. קלפר יודע היטב שהצפון ניצל משום שהדרום הותקף: עם הכוחות שהיו ברשותו באותה שבת לא היה לו שום סיכוי להגן על הגבול, על היישובים ועל התושבים, וכמובן לא על המוצבים ועל החיילים.
רוצה להתחיל? אנחנו בעניין
ב־7 באוקטובר היה בבית. כשראה את ההודעות על המתקפה בדרום, חשב מייד שמדובר במהלך מתואם ושבעוד רגע תתחיל מתקפה גם בצפון. "הייתי בטוח שהולכים לכבוש את הגליל. טסתי לצפון, ובהערכת מצב שעשיתי בדרך החלטתי להקפיץ את כל האוגדה. השליש שלי אמר שאסור לי לעשות את זה, שאין לי אישור, אמרתי לו 'בסדר, הבנתי אותך, תקפיץ את כולם'. הכוחות עפו צפונה - חי"ר, שריון על זחלים. בשבת בצהריים כבר היתה מחלקה או פלוגה בכל יישוב.
"מהדרך פקדתי על תוכנית 'מבצר'. זאת תוכנית שפורסת עשרות גדודים מהים ועד להר, גדוד מול כל כוח של חיזבאללה, כדי לייצר הגנה חזקה. תרגלנו את התוכנית הזאת עוד לפני המלחמה, כך שהכוחות הכירו אותה היטב. את הגדוד הראשון הכנסתי למטולה, שהיא מובלעת המוקפת 270 מעלות מלבנון, ואת הגדוד השני לרכס הסולם כדי לשמור על בתי הזיקוק ועל חיפה".
בתוך 24 שעות קלטה האוגדה שבעה צוותי קרב חטיבתיים וביססה שלושה קווי הגנה: הראשון בחזית, השני ביישובים, והשלישי בצמתים המרכזיים בצפון - כלקח ממתקפת חמאס בדרום. "עוד לפני שחיזבאללה הבין מה קורה, הוא מצא מולו היערכות חזקה מאוד".
בפרספקטיבה של חצי שנה, אתה יודע להסביר לעצמך למה הוא לא הצטרף?
"יכולות להיות כמה סיבות. הראשונה - שהוא לא הבין מייד מה קורה בדרום, וכשכבר הבין, מצא מולו היערכות חזקה. בימים הראשונים היו כמה ניסיונות חדירה שנבלמו במחיר כואב - איבדנו סמח"ט, איבדנו לוחמים - ויכול להיות שההגנה החזקה השפיעה עליו.
"סיבה נוספת היא שחמאס לקח באירוע הזה את הבכורה, ולנסראללה לא היה עניין להיות מספר שתיים שלו. אנחנו מתקשים לדעת אם היה תיאום מלא ביניהם. יש אמירות לכאן ולכאן, ויכול גם להיות שהוא רצה שנתבחבש בדרום לפני שהוא נכנס למערכה, ולכן גם הסיג את כוחותיו מהגבול כדי שלא יישחקו לו".
חמאס די גנב לו את ההצגה, את התוכנית שלו. הרי זה בדיוק מה שהוא רצה לעשות.
"אחרי מלחמת לבנון השנייה חיזבאללה עשה שינוי מטורף והפך מארגון הגנתי לארגון התקפי, ממגן לבנון לכובש הגליל. הוא בנה תוכניות התקפיות שהתחילו מעשרות לוחמים והגיעו לאלפים, מהים ועד להר. חמאס בעצם ביצע את מה שחיזבאללה תכנן".
ולמה חיזבאללה לא עשה את זה?
"חיזבאללה, ונסראללה בראשו, הוא ארגון מחושב. אחרי שהוא בנה יכולות התקפיות - הוא בנה מערך מוצבים ופיתח ביטחון גובר. אני לא יודע לומר למה הוא לא מימש את התוכניות ההתקפיות שלו, יכול להיות שהוא שמר אותן ליום פקודה, או החליט שזה לא הזמן המתאים. בהחלט היתה לו יכולת לאתגר אותנו ולכבוש יישובים או מוצבים בגליל. מה שקרה בדרום המחיש לנו את חומרת האיום".
ביום ראשון, 8 באוקטובר, הצטרף חיזבאללה ללחימה. לא בהיקף מלא אלא במה שהוגדר כסיוע לחמאס בעזה, אבל באופן כזה ששיתק את צפון הארץ. היישובים סמוכי הגדר וקריית שמונה פונו, וצה"ל נפרס בשטח בכוחות גדולים - שדוללו בינתיים - כדי לבלום ולסכל מתקפות מצפון. זה עלה בחייהם של 21 הרוגים (חיילים ואזרחים) ועשרות פצועים, ובמחיר כבד לחקלאות, לתיירות ולעסקים, ששותקו כמעט כליל.
חיזבאללה שיגר מאז אלפי חימושים מסוגים שונים - רקטות, פצצות מרגמה, טילי נ"ט, רחפנים ועוד. קלפר אומר שאף אחת מהיכולות האלה לא הפתיעה את צה"ל. "אנחנו נמצאים בחצי שנה של ימי קרב. ב־11 באוקטובר נדרשה החלטה אם ללכת להתקפה בחזית הצפונית או הדרומית. הוחלט לתקוף בדרום, ופה לנהל קרב הגנה. אנחנו לקחנו את הדבר הזה ועשינו הגנה התקפית, קטלנית, יוזמת.
"ההחלטה שלי ביום הראשון היתה להגיב באגרסיביות. חיזבאללה ירה להר דב, ואני החלטתי לירות לכל המוצבים שלו בחזית ובעצם להגיד לו 'הורדנו את הכפפות, אם אתה רוצה להתחיל - אז אנחנו בעניין'. הוא בהחלט מאתגר אותנו, אבל אני חושב שהוא מאותגר מאיתנו לא פחות".
חיזבאללה, אומר קלפר, הופתע מההרג של מאות מאנשיו. "יש לו עד עכשיו 300 הרוגים. במלחמת לבנון השנייה כולה היו לו כ־400 הרוגים. אני חושב שהאפקטיביות של הפגיעה בפעילים שלו גרמה לו לקחת את הכוחות ההתקפיים ולהסיג אותם מקו המגע אחורה. אני גם חושב שהוא הופתע מההרס שאנחנו מייצרים לתשתיות ובכפרים שלו, ושאין לנו מגבלות: נפגע בו בכל מקום שהוא יהיה, גם אם זה בית או כפר".
אין היום לוחמי חיזבאללה על הגבול?
"אנחנו מתקשים לראות חיזבאללה בקו המגע. אנחנו אוספים מידע 24/7 ומחפשים אותם בנרות, ובכל מקום שאנחנו רואים איש חיזבאללה אנחנו יורים בו. ההגדרה שלי לאנשים שלי, ואני מדבר איתם גולנצ'יקית, היא שמי שמנסה לירות או לחדור למדינת ישראל, צריך למות. ולכן אנחנו כמעט שלא רואים פעילים שלו. ואם נראה, נירה בהם".
אז איפה כל הלוחמים שלו? הרי זה אלפי אנשים שצריכים לישון ולאכול ולשתות.
"הכוחות שהיו במרחב המגע נסוגו לכפרים אחוריים. אנחנו משתדלים לצוד את מי שנשארו בכפרים, כדי שלא יהיה להם שום מקום שבו ירגישו בטוחים. הכוחות שהשאיר מקדימה הם בעיקר משגרי הנ"ט והרקטות. אנחנו משתדלים לצוד אותם".
קלפר סבור שהאתגר העיקרי כעת הוא בקרב על היוזמה. "היתרון של המגן הוא ההיכרות עם הקרקע, והיתרון של התוקף הוא ההפתעה, המקום והעוצמה. אני לא בטוח שחיזבאללה נחשב כיום התוקף ואנחנו המגן. לכאורה שנינו מגינים, והוא עוד לא באמת תקף בצורה משמעותית. ובכל מקרה, אני משתדל להיות זה שיוזם כל ערב את מי אנחנו תוקפים והורגים מחר".
כולל בכירים?
"חיסול בכירים זה דבר נכון מאוד, ויש לנו מרווח לעשות את הדבר הזה. חיזבאללה הוא ארגון שפועל בעקביות, עם דירקטיבה, והוא משמר אותו גובה להבות גם כשיש חיסולים. אם תסתכל אחורה, מי שקובע את גובה הלהבות זה לא הוא אלא אנחנו, והאינטרס שלנו הוא שחיזבאללה ישלם מחיר כבד לאורך המערכה הזאת".
היערכות במקום הערכות
ב־2019 סיכל צה"ל, במסגרת מבצע מגן צפוני, שש מנהרות התקפיות שחיזבאללה חפר לשטח ישראל - שלוש באזור מטולה ושלוש בגזרה המערבית. זה היה רק חלק קטן ממערך צפוף של מנהרות מסוגים שונים שנחפרו בשני העשורים האחרונים בדרום לבנון - בין היתר, בסיוע של מומחים מצפון קוריאה - לרבות מנהרות הגנתיות, מנהרות להסתרת אמל"ח, מנהרות לירי רקטות ומנהרות התקרבות לגדר.
האפשרות שקיימות מנהרות נוספות שחצו את הגבול מדירה שינה מעיניו של קלפר. "אנחנו ערים, דרוכים וחוקרים כל שביב של מידע כדי לסכל את הדבר הזה. הנחת העבודה שלי כמפקד היא שיש דברים שאני לא יודע עליהם, ושיכול להיות שהוא מכין לנו הפתעות ליום פקודה. תפקידנו לוודא שהוא לא מכין אותן, ושאם כן - לסכל אותן".
זה חלק משינוי הדיסקט שעבר פיקוד הצפון מאז 7 באוקטובר. "הבנו שאנחנו צריכים להיערך מול יכולות ולא מול כוונות, כי אנחנו לא יודעים מהן כוונות האויב, וזה יהיה יומרני מצידנו לנסות לדעת את זה. לכן ההגנה שלנו צריכה להיות מבוססת מול היכולות, והיא צריכה להיות מבוססת על היערכות ולא על הערכות. כיום יש בחזית הצפון שלוש אוגדות במקום אחת, וחמש חטיבות במקום שתיים, והרבה יותר גדודים ואמצעי לחימה. הסיפור המרכזי שלנו עכשיו הוא איך להגן אחרת בעתיד, ואיך לייצר מציאות להחזרת התושבים".
אתם רחוקים מזה. אתה הספקת לשרת כלוחם ברצועת הביטחון בדרום לבנון. אתה חי בשלום עם זה שרצועת הביטחון היא עכשיו בשטח ישראל?
"המציאות הביטחונית שנוצרה כאן מאז 7 באוקטובר מאוד מאתגרת אותנו. אני מודע לזה שפינינו תושבים, ושהחקלאות לא עובדת ושהכלכלה לא משגשגת ואין תיירות. אנחנו, כצבא, צריכים לעשות הכל כדי שרצועת הביטחון תהיה בצד השני. אל מול זה אנחנו פועלים, ואל מול זה אנחנו יורים, ואל מול זה אנחנו מסכלים ומשמידים כל הזמן".
ההחלטה לפנות את התושבים, בעיקר בקריית שמונה, היתה מוטעית?
"נידרש לתחקר את ההחלטה הזאת. יש יישובים שבוודאי היה נכון לפנות אותם, כאלה שהם על הגבול, ויכול להיות שיש יישובים או ערים שנמצאים קצת יותר בעומק, שהיה נכון לא לפנות אותם. ההיסטוריה תשפוט אותנו. אני חושב שנכון להיזכר איך נראו פה השבועיים הראשונים, כשהיינו בטוחים שכל רגע תפרוץ כאן מלחמה ושהולכים לכבוש לנו יישובים. בהסתכלות לאחור של חמישה חודשים, כשימי הקרב האלה הפכו לשגרה שלנו, אנחנו מבינים שהתפתח פה משהו אחר".
נכון יהיה להחזיר לפחות את חלקם?
"אנחנו צריכים לשנות את המציאות הביטחונית בחזית הצפונית לשנים קדימה. מדינת ישראל לא תוכל להמשיך לישון עם האויב מעבר לגבול, עם יכולות התקפיות על קו המגע. ולכן, כשאנחנו מסתכלים מהם התנאים שיאפשרו את החזרת התושבים לצפון, זה אומר שהאויב לא יהיה עם יכולת התקפית במרחב רצועת הביטחון בצד השני. ברגע שהוא לא יהיה, נוכל להחזיר אותם. זאת חובתו של צה"ל לעשות הכל כדי לשנות את המציאות הזאת".
איך משיגים זאת?
"לאוגדה 91 יש שני וקטורים: הראשון - ימי הקרב שאנחנו מנהלים, והשני - מוכנות למלחמה בחזית הצפון. אנחנו מוכנים ונחושים, ואני לא אומר את זה כמס שפתיים. כל האנשים שמתחתיי מרגישים ורוצים לעשות את זה. מבחינתם אנחנו נמצאים בחזית הצפון ביום שלפני, לא ביום שאחרי. גם אם בעזה אנשים מרגישים שהם כבר רואים את הפסגה, אנחנו נמצאים בתחילת הטיפוס ואנחנו רוצים להגיע לפסגה הזאת. יש לנו תוכנית צבאית להחזיר את הביטחון".
איך עושים את זה במלחמה אני מבין. איך עושים את זה בלי מלחמה?
"יכול להיות שיש אמצעים דיפלומטיים־מדיניים, אני לא בקי בהם. אני יודע איך משנים את המציאות בהיבטים צבאיים".
ועד כמה זה יהיה מורכב? אנחנו רואים בעזה כמה זה מסובך, ולבנון קשוחה פי כמה.
"ברור לנו שחיזבאללה זה לא חמאס, והוא מאתגר ויש לו יכולות משמעותיות. אבל יש לזה גם צד שני - חיזבאללה הוא חלק מלבנון, שהיא מדינה ריבונית לכל דבר ועניין. ואני חושב שדווקא בגלל הדבר הזה לחיזבאללה יש נקודות לחץ משמעותיות, ויש לו אינטרסים בלבנון, ואם הוא רוצה להיחשב כמגן לבנון הוא בטח לא יאהב את זה שצה"ל פולש אליה ומחריב כפרים, ולא בטוח שהוא רוצה להחזיר את ביירות והדאחייה ל־2006. הוא מבין שאנחנו נחושים ללכת למהלך כזה אם נידרש אליו".
ואם יהיה הסכם, מי ערב לנו שחיזבאללה לא יפר אותו כמו שעשה עם החלטה 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה?
"אם היציאה מהמערכה הזאת תהיה בהסכם, הוא ייבחן לא בחתימה אלא ביום שאחרי - באיך צה"ל יתנהג ביחס ליישום שלו. דבר ראשון, אנחנו נצטרך להיות הרבה יותר אגרסיביים, הרבה יותר קטלניים, הרבה יותר קצרי סבלנות לכל הפרה הכי קטנה של ההסכם. ודבר שני, תפיסת ההגנה שלנו תהיה חייבת להשתנות. היא כבר לא תוכל להיות כמו ב־6 באוקטובר, אלא מותאמת ליכולות ההתקפיות של האויב ולכך שהוא יכול להפר את ההסכם ולתקוף בהפתעה. ואם תורשה לי מילה לגבי ההסכם - אנחנו צריכים לוודא שמרכיבי האכיפה בו יהיו משמעותיים בצורה בלתי רגילה".
מי יאכוף - צבא לבנון? יוניפי"ל?
"לכן אני לא אגיד לך מה אני חושב על ההסכם".
הגנה יותר חזקה זה יותר אמצעים? יותר מכשול? יותר פעילות התקפית?
"ישראל היא מדינה חזקה עם צבא מאוד חזק, שנדרש לפעול בדרך שתגביר את ההגנה והביטחון. ואם זה מחייב פעולות מעבר לגבול, הן צריכות להיות מעבר לגבול".
זאת אומרת שהקו הכחול לא צריך להיות מקודש?
"אני חושב שאנחנו צריכים לייצר רצועת ביטחון בצד השני, ואנחנו לא צריכים לחשוש לבצע פעולות שישרתו את הביטחון שלנו וישיגו את המטרות שלנו. אנחנו צריכים לייצר הגנה שבנויה מכוחות נייחים ומכוחות ניידים עם עתודות, שמשולבת יבשה־אוויר־מודיעין ועוד. הגנה שתחיה תחת הבנה שגם אם היא תופתע היא לא תוכרע. היא חייבת להיות בלתי שבירה".
כרגע אין מנצחים
הוא בן 48, נשוי לאפרת ואב לשלוש בנות ולבן, מתגורר בלשם. התגייס לסיירת גולני ב־96', היה מ"פ במבצע חומת מגן, זכה לצל"ש בתקופתו כמפקד פלוגת ההנדסה על מבצעים שהוביל ברצועת עזה, ופיקד על סיירת גולני במלחמת לבנון השנייה. בהמשך היה מג"ד בגולני ובבה"ד 1, מח"ט שומרון ומפקד חטיבת גולני, ולפני שנתיים בדיוק קיבל את הפיקוד על אוגדה 91. עקרונית אמור היה לסיים בתקופה הנוכחית את תפקידו (כבר מונה לו מחליף), אבל הבהיר שלא יעזוב עד שהמלחמה תיגמר והתושבים יחזרו לבתיהם.
הביתה הגיע פעם אחת מאז תחילת המלחמה, וגם זה רק לכמה שעות (כששואלים באוגדה כמה קלפר יוצא הביתה, התשובה היא "פעם באף פעם"). המשפחה מגיעה אליו לביקורים קצרים מדי כמה שבועות, בניסיון לכסות על הגעגוע. כששאלתי אותו כמה זה חסר, ענה ביושר שבימים כאלה הבית מרגיש לו תלוש. "עד כמה שקשה להגיד את זה, המקום הטבעי שלי עכשיו הוא פה".
שאלתי אותו מה החזון שלו, והוא ציטט את טרומפלדור, שאמר כי הגבול יהיה קו המחרשה. "אני רואה את עם ישראל חוזר בהמוניו לצפון כדי לממש את הריבונות שלנו עד קצה הגבול, ולא סנטים אחד פחות מזה".
מתסכל שזה לא קורה. האזור סגור, אין תושבים. לטקס י"א באדר לא הגיע שום פוליטיקאי, אתה עשית אותו לבד.
"כאזרח שורף לך בבטן לנסוע במשגב עם, במטולה, בקריית שמונה, ולראות את המקומות הריקים האלה. כמפקד, אין מקום שאני לא נוסע אליו, ואין שטח שאנחנו לא פועלים בו, ולכן אין באמת רצועת ביטחון בשטחנו".
אבל הציבור לא רוצה לשמוע שאתה פועל בשטחנו - הוא רוצה לשמוע שאתה פועל בשטח של האויב.
"אנחנו פועלים בכל מקום שאנחנו רוצים, ויורים לכל מקום שאנחנו צריכים. ואחרי שנחזיר את הביטחון ונייצר רצועת ביטחון בצד השני, נוכל להחזיר לפה את התושבים, ואני חושב שהם יפגינו חוסן משמעותי ויחזרו לפה".
אתה נפגש עם כיתות כוננות, עם תושבים. מה אתה אומר להם?
"אלה מפגשים מאוד מחזקים לשני הצדדים, גם אם אני חוטף על הראש. אני לא יודע להגיד להם תאריך, אני יודע להגיד להם רק את האמת - שמדובר בדרך ארוכה, ושאנחנו מחויבים להחזיר להם את הביטחון ואת תחושת הביטחון, וגם שעם ישראל נמצא במציאות מאתגרת, ושהצפון הוא חלק מהדרום, וזה משהו אחר שלא חווינו כמותו בעבר".
בשפת הילדים - מי ינצח?
"בשפת הילדים, ואני אוסיף - הרחוב, אני חושב שלצה"ל יש הישגים טקטיים מאוד משמעותיים. אנחנו מצליחים לפגוע בהמון פעילים, בתשתיות ובאמל"ח של האויב, אנחנו דוחקים אותו וחיזבאללה מרגיש ניצוד. במישור האסטרטגי אנחנו מאותגרים כרגע, והאינטרס שלנו הוא לסיים את המערכה כששינינו את המציאות הביטחונית בצפון והצלחנו להסיג אותו לאורך זמן ממרחב הגבול".
ואם הייתי שואל את נסראללה מי מנצח?
"הכבוד הערבי שלו היה עונה שהוא מנצח, ואני מניח שזה גם מה שהוא אומר לאנשים שלו, אבל הוא יודע איזה מחיר הם משלמים. מספיק לראות את ההרס בכפרים שלו, את מספר הפעילים ההרוגים, כדי להבין שהוא לא מנצח אותנו למרות שכרגע גם אנחנו לא מנצחים אותו".
אולי זאת היתה טעות לא לתקוף בשבוע הראשון, כשזה עמד על הפרק?
"בשבוע הראשון היתה דילמה אסטרטגית ענקית - אם הולכים לראש הנחש חיזבאללה. הדרג הצבאי־ביטחוני הביע את עמדתו, וההחלטה המדינית שהתקבלה היתה ללכת לדרום. אני לא יודע מה היה קורה אם היינו מתחילים בצפון, ולכן לא בטוח שזאת שאלה שבאמת אפשר לענות עליה".
אתה מפקד בכיר ותיק. עד כמה הופתעת ממה שקרה בדרום ב־7 באוקטובר?
"ב־7 באוקטובר היו לנו כמה הפתעות. הראשונה - איך לא חשבנו שזה מה שהאויב יכול או רוצה לעשות לנו. השנייה - איך לא עלינו על זה. והשלישית - איך לא הצלחנו למנוע את זה. כמפקד בצבא זה אגרוף בבטן, ולא משנה אם אתה בצפון או בדרום, כי אני חלק מהמערכת הזאת, ולכן יש פה משבר פנימי ביחס לעצמנו".
אנחנו פחות טובים ממה שחשבנו? יותר יהירים?
"אני חושב שזה לא מובן מאליו שנהיה טובים. אנחנו צריכים לעבוד קשה כדי להיות טובים. אי אפשר לעלות למגרש בלי להתאמן".
ומה אתה לוקח מהמלחמה שמתנהלת שם כבר חצי שנה למלחמה שעשויה להתנהל בגזרה שלך?
"דרג מפקדי השדה עושה עבודה יוצאת מהכלל, ומפגין מקצועיות, משימתיות, רוח לחימה וגם אירועי גבורה יוצאי דופן. חלק מהמפקדים שם היו בניי, איבדתי שם המון חברים טובים, ואני חושב שצה"ל עושה בעזה עבודה רצינית ומתמודד עם אתגר ששום צבא לא באמת נלחם בו עד היום.
"בין עזה ללבנון יש שונות גדולה ודמיון גדול. השונות היא השטח - שום דבר פה לא מזכיר את עזה. טווחי הלחימה שונים, האיומים שונים, אין פה רבי־קומות וגם אין תת־קרקע מטורף. ולכן לא בהכרח מה שעבד בעזה יעבוד גם בלבנון, ובשביל זה אני עובר אצל כל מג"ד וכל מ"פ, גם אלה שבאו מעזה וגם אלה שלא היו שם, ומדבר איתם על איך להילחם בלבנון ועל איך לנצח בלבנון". √
"אם היציאה מהמערכה הזאת תהיה בהסכם, הוא ייבחן לא בחתימה אלא ביום שאחרי – באיך צה"ל יתנהג ביחס ליישום שלו. נצטרך להיות הרבה יותר אגרסיביים, קטלניים וקצרי סבלנות לכל הפרה הכי קטנה של ההסכם. תפיסת ההגנה שלנו תהיה חייבת להשתנות".