שלא נשכח את השכול האזרחי

בסיפור "יגון" מספר צ'כוב על עגלון אומלל ששכל את בנו, והוא מחפש בפני מי להשיח את יגונו. כל הנוסעים שעולים אליו לעגלה אינם קשובים לכאבו. בצר לו הוא מספר על האסון שאירע לו לסוסה, שמאזינה לו בנחת ובנועם, ובמבטה הקשוב מביאה לעגלון מעט נחמה.

כשהמנחמים באים לשבעה ואומרים למשפחה המתאבלת "תהיו חזקים", הם רומזים לאיזו ציפייה עדינה מהאבלים ומהשכולים לחזור לשגרה כמה שיותר מהר. אלא שפעמים רבות הדרישה הזו משיגה תוצאה הפוכה - התחפרות כואבת במעבה הכאב וקושי להיחלץ ממנו. ימי האבלות הם הזמן שבו מותר, ואולי אפילו כדאי, להיות חלשים. הדרישה החיצונית "להתחזק" דוחקת את האבלות ומשתיקה אותה. משימתם של הסובבים את האבל היא לעשות מקום לצער, ולאפשר את העצירה וההקשבה לאובדן. בהיעדרן עלול האבל למצוא את עצמו במצבו העגום של העגלון.

אהרן הכוהן היה אב שכול. שני בניו, נדב ואביהו, מתו בתאונה מקודשת, ביום חנוכת המשכן.

הוא לא האב השכול היחיד בתורה - אדם הראשון איבד את הבל בנו, שנרצח על ידי קין אחיו. יהודה, בנו של יעקב אבינו, קבר בחייו שנים מבניו - ער ואונן. גם על פרעה מלך מצרים מספרת התורה שאיבד בן במכת בכורות. אבל השכול של אהרן מקבל תשומת לב שונה. הוא היחיד שהתורה מספרת משהו, לא רק על עצם העובדה שאיבד בן אלא גם על חוויית האבל שלו - "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג) נאמר רגע לאחר ששני הבנים מתים בהקריבם אש זרה. האסון גורם לחיים לעצור מלכת, לעמוד דום. כמו באותה מלחמה כאשר קרא יהושע "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם" (יהושע י, יב) והשמש עמדה במקומה. וכמו יהונתן בן שאול המכריז "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם" (שמואל א יד, ט), דהיינו - עמדו במקום. משה רבנו מנסה לשכנע את אהרן להמשיך בשגרה למרות האסון. הוא מצווה על אהרן ועל בניו "רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ... וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'" (ויקרא י, ו). לדעת משה, למרות מותם של נדב ואביהו, the show must go on. הוא אוסר על אהרן ובניו הנותרים לחדול ממשימותיהם במשכן ולנהוג כאבלים. את האבל והבכי על אובדן החיים הצעירים מטיל משה על שאר עם ישראל, כאילו היתה זו משימה טכנית לביצוע, ובלבד שהכוהנים ימשיכו במשימתם הקדושה, לחנוך את המשכן.

אך אהרן הכוהן מסרב פקודה. חלוקת התפקידים שמציע משה לא מקובלת עליו, והוא אינו מוכן להמשיך בעבודת היום כאילו לא אירע דבר. כמו העגלון של צ'כוב, גם אהרן דורש מרחב שבו תינתן הכרה לכאבו. כאשר יגיע השלב שבו נדרש אהרן לאכול מקורבן החטאת יחד עם בניו, הם יחליטו לשרוף את בשר הקורבן ולא לאכול ממנו, לאות אבל מופגן. לנוכח כעסו של משה על הפרת הפקודה יצדיק אהרן את מעשיו וישאל את משה: "וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?" (שם, יט)

אהרן לא אומר למשה "אחרי מה שקרה אני לא מסוגל לאכול את הבשר", אלא אומר לו "אחרי מה שקרה הקב"ה בוודאי לא ירצה שנאכל מהבשר". תגובת האבל אינה חולשה אנושית, אלא רצון אלוקי. עצירת שטף החיים לנוכח האובדן הופכת לחובה ולמצווה. המסורת היהודית מחייבת את האבל לעצור, לקרוע את בגדיו ולשבת שבעה. בניגוד למה שהציע משה, הטרגדיה אינה יכולה לעבור בשתיקה. בדרישה לחזור לשגרה ולהמשיך כרגיל יש מידה של אטימות ואכזריות. הפניית תשומת הלב לנופל, הנכחת החלל שנותר אחריו ושינוי המהלך המתוכנן של החיים, הם לדעת אהרן חלק מרצון ה'.

כחברה אנחנו משתדלים ומתאמצים לתת לשכול הלאומי שלנו את המקום המגיע לו. בימי הזיכרון הלאומיים אנחנו עוצרים כולנו ממהלך חיינו - עומדים דוממים כאהרן הכהן, ומפנים את הבמה לסיפורם של החיילים שנפלו בקרב ושל האזרחים שנרצחו בפעולות האיבה והטרור. בתוך זוועות המלחמה לפעמים קל לשכוח את כאבן של המשפחות ששכלו את יקיריהן במחלה או בתאונה - בלי תהילת גיבורים ובלי הקשר לאומי.

בחצי השנה האחרונה אני מוצא את עצמי חושב הרבה לא רק על משפחות החללים והנופלים במערכה, אלא גם על משפחות השכול האזרחי - הפרטי, המקרי, ה"סתמי". אלו שכאבן וקולן כמעט אינם נשמעים, בקשב הרופף ובסבלנות המצומצמת שיש לכולנו בימים טרופים אלו. תוהה אם אנו עומדים בחובתנו לוודא שיש גם להן בפני מי להניח את יגונן. לוודא שגם להן תהיה דקה דמומה של עצירת שטף החיים. פרשת "שמיני" היא תזכורת עבור כולנו לעצור רגע ולהיות שם איתן. בסופו של דבר, גם משה רבנו הבין זאת. אחרי ששמע את דרישתו המפורשת של אהרן להכרה באבלו, חותמת התורה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" (שם, כ).