מסתבר שגם הפרדת רשויות היא המצאה יהודית

הפרדת רשויות, כך רגילים לחשוב אצלנו, היא עיקרון דמוקרטי מודרני, שנועד להיאבק בשלטון המלוכני ובדיקטטורה לגווניה, ולהפריד בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת. כזכור, הדיונים על טיבה ועל צורתה של הפרדת הרשויות הביאו אותנו בשנה האחרונה לאחת המחלוקות החמורות שידעה החברה הישראלית.

אך מתברר כי הפרדת רשויות אינה עיקרון חדש. למען האמת, היא מוצגת לנו כבר בתורה כיסוד בסיסי בהנהגה הדתית היהודית. כשיצאו בני ישראל ממצרים, שימש משה רבנו בכל תפקידי ההנהגה הקיימים - הוא היה גם הנביא, וגם המפקד הצבאי, גם השופט וגם הכוהן הגדול. אבל מהר מאוד, בתוך שנה או שנתיים, הוא העביר את רוב התפקידים לאחרים.

מייד אחרי קריעת ים סוף, כאשר תוקפים העמלקים את עם ישראל, ממנה משה את יהושע למפקד הצבא בפועל - "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט). משה אמנם שותף למלחמה זו, אבל כמנהיג רוחני העומד בראש הגבעה ומרים את ידיו לשמיים. את תפקיד המצביא הוא מעביר כבר בתחילת דרכו כמנהיג לאדם אחר.

מייד אחר כך, עוד לפני מעמד הר סיני, ממנה משה שופטים שישפטו את העם במקומו. יתרו, חותנו של משה, מבהיר לו ש"לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (שמות יח, יז), ושעליו למנות שופטים נוספים שישפטו את העם לצידו. כך שכאשר מגיע מעמד הר סיני, פחות מחודשיים אחרי יציאת מצרים, משה כבר אינו נושא בשניים מהתפקידים הבכירים ביותר של המנהיג - פיקוד על הצבא וניהול מערכת המשפט.

כאשר מוקם המשכן, משמש משה למעשה כאחראי לפולחן הנעשה בו. משה מקים את המשכן, מעמיד את הכלים במקומם, מושח אותם בשמן המשחה ומקדש אותם. בשבעת ימי המילואים, המתוארים בפרשת צו, משמש משה הכוהן הגדול המבצע את כל פעולות ההקרבה השונות – "וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו" (ויקרא ח, טו). אך כהונתו של משה ככוהן גדול צפויה להסתיים בתום ימי המילואים, והכהונה, על כל אחריותה, משמעותה והכוח הגלום בה, צפויה לעבור לנצח לאהרון ולבניו.

העברת הכהונה מידיו של משה לידיו של אהרון היא דבר שאין להקל בו ראש. משום שבניגוד להנהגת הצבא, או אפילו לניהול מערכת המשפט שהם כביכול תהליכים פוליטיים, מדיניים וחברתיים, הכהונה הגדולה היא תפקיד דתי מובהק. הקב"ה מפקיע ממשה גם את אחד מהתפקידים הדתיים המובהקים ומותיר אותו כנביא וכמנהיג הרוחני, אבל ללא שליטה במעשה הדתי ובפולחן במשכן.

מכאן ואילך לאורך התנ"ך כולו תתקיים מערכת יחסים מורכבת בין המלך, הכהן והנביא. יהושע, ממשיך דרכו של משה, עוד יאחז גם בתפקיד המנהיג המדיני וגם בתפקיד הנביא, כשלצידו משמש בכהונה גדולה פנחס הכוהן. מודל דומה התקיים כנראה גם בתקופת השופטים, אך מאז תחילת ימי המלוכה נהוגה היתה הפרדה די מוחלטת בין המוסדות השונים. מול דוד מלך ישראל עמדו הכוהנים צדוק ואביתר, והנביאים גד ונתן. מערכת היחסים ביניהם היתה מלאה מאבקים ותוכחות, ויתורים והתנגשויות. בשפה המודרנית אנחנו נוהגים לכנות את המאבקים הללו "איזונים ובלמים".

חשוב לשים לב - מי שבחר במשה לתפקיד המנהיג, כמו ביהושע, בשופטים, בשאול או בדוד, היה הקב"ה בכבודו ובעצמו. ולמרות העובדה שכל דמויות המופת הללו נבחרו ישירות על ידי אלוקים, לתורה חשוב להגביל ולצמצם את כוחם ואת סמכותם של כל המנהיגים הללו. בניגוד למנהיגים מודרניים, בקרב המנהיגים התנ"כיים אין כל חשש שהם לא מתאימים לתפקיד, או שהם הגיעו למעמדם הרם שלא בצדק, בהיעדר כישורים או בעקבות טעות בשיקול הדעת, שהרי הם נבחרו בצו ה'. ולמרות זאת, הם לא מחזיקים בכל הסמכויות בכל התחומים.

כאמור, הדבר המפתיע והמעניין ביותר הוא מה שמתרחש בפרשתנו, כאשר משה רבנו נדרש להעביר את סמכויותיו ככוהן גדול לאחיו אהרון, ובכך מאבד חלק מההנהגה הדתית של עם ישראל. הבחירה להעמיד כוהן לצד הנביא היא הכרזה חדה וברורה שלא יהיה לעם ישראל אפיפיור, שמהווה סמכות דתית עליונה ומוחלטת. אפילו בתחום הדתי עצמו ראוי לדבר בשפה המגבילה כוח ומרחיבה את מעגל השותפים. שפה שמחייבת שיתוף פעולה ושיח, ומצמצמת מרחבים של ציות כוחני.