השבוע ביקר בארץ מארק דובוביץ'. לציבור הישראלי השם שלו לא אומר הרבה, אבל בקרב מקבלי ההחלטות הוא מוכר היטב. דובוביץ' עומד בראש "הקרן להגנת הדמוקרטיות" (The Foundation for Defense of Democracies), מכון מחקר שהוקם אחרי פיגועי 11 בספטמבר כדי להגן על ארה"ב והעולם המערבי מפני ארגוני הטרור, ובהמשך גם מפני איראן.
דובוביץ' הוא מומחה־על לאזור ואוהב מוצהר של ישראל. הוא נחשב לשם דבר בוושינגטון ומקורב מאוד למנהיגים ולאישים מרכזיים במזרח התיכון - בעיקר בסעודיה. בעבר פרסם כמה מאמרים ב"ישראל היום", בעיקר בנושא האיראני. המכון שהוא עומד בראשו מעסיק עשרות חוקרים, ובהם גם ישראלים: מפקד חיל האוויר לשעבר אמיר אשל והיועצים לביטחון לאומי לשעבר יעקב נגל ואיל חולתא הם רק דוגמה לשכל ולניסיון שנצבר במכון.
הפעם האחרונה שנפגשנו היתה באוגוסט. רציתי להתייעץ איתו בנוגע לסעודיה, ערב ביקורי שם. הוא רצה לשמוע ממני על הכאוס הפנימי בישראל. כשנפגשנו השבוע, הזכיר לי משפט שאמרתי לו: כדי שיהיה בישראל יותר טוב, חייב להיות קודם לכן הרבה יותר רע. הבעיה היא שאף אחד לא מבטיח לנו שאחרי שיהיה יותר רע, באמת יהיה יותר טוב.
דובוביץ' ביקש לדעת איפה אנחנו עומדים עכשיו על הסקאלה שבין טוב לרע. הוא ידע את התשובה בעצמו: בשבת השחורה נהיה הרבה יותר רע. עכשיו ישראל צריכה להחליט אם היא שואפת שיהיה הרבה יותר טוב, או שהיא ממשיכה לצלול מטה - מהרע לנורא.
שאלתי אותו מה מצבנו מנקודת מבטו. הוא אמר שרע. תהיתי אם זה בגלל עזה, לבנון או היחסים הקלוקלים בין ירושלים לוושינגטון. הוא ענה שהכל ביחד, אבל יש משהו שמטריד אותו יותר מכל אלה. תהיתי מה כבר יכול להיות יותר גרוע, והוא ענה: איראן. הדקות הבאות של שיחתנו, שהוקדשו לטהרן, לימדו אותי שיש מצב שבזמן שכולנו מרוכזים בעזה (ובלבנון), אנחנו שוב נרדמים בשמירה.
דובוביץ' אומר שאיראן מפעילה מאז 7 באוקטובר נשק לא קונבנציונלי - את ארגוני הטרור שפועלים בשליחותה ובמימונה - כדי לאפשר לה מרחב שקט ובטוח להתקדם בפיתוח הנשק הלא קונבנציונלי שלה, הפצצה הגרעינית. ביקשתי שיסביר. כולם עסוקים בטרור, אמר. אתם, הישראלים, נלחמים בעזה ובלבנון וקצת בסוריה, ואין לכם זמן להתעסק בשום דבר אחר. ארה"ב עסוקה בחות'ים ובמיליציות בעיראק. ובינתיים האיראנים עושים מה שמתחשק להם.
שתי דוגמאות. הראשונה היא מתקן ההעשרה התת־קרקעי שאיראן בונה בנתנז. דובוביץ' אומר שכל הנתונים מלמדים שהמתקן הזה יושלם עד סוף השנה. הוא נבנה בעומק של 100 מטר, כלומר מחוץ לטווח הפגיעה של הפצצות הישראליות, וככל הנראה גם של אלה האמריקניות. המסקנה: יש תשעה חודשים לפני שאיראן נכנסת למרחב בטוח.
הדוגמה השנייה היא קבוצת הנשק האיראנית. הרמטכ"ל הקודם, אביב כוכבי, חשף בשנה שעברה בראיון במוסף זה כי איראן חידשה בחשאי את הפעילות הזאת, שתכליתה להפוך את החומר המועשר לנשק מבצעי. הוא דיבר אז על פעילות בקצב נמוך, אבל לאחרונה מתרבים הסימנים כי איראן מאיצה את הפעילות, ואף מחפשת לרכוש רכיבים שדרושים להשלמת פצצת גרעין.
דובוביץ' מעריך שאיראן אינה מעוניינת לפרוץ לפצצה כעת. יש לה אמנם מספיק חומר מועשר לכמה פצצות, אבל היא בוחרת להתקדם לרוחב. הרעיון הוא לצבור עוד אורניום מועשר (בשלב הנוכחי ל־60 אחוז, תוך הפרה מוחלטת של הסכם הגרעין) ומספיק ידע, כדי שמרגע שיוחלט על פצצה התהליך יהיה מהיר וכמותי. איראן, הוא סבור, לא רוצה פצצה אחת: היא רוצה להתייצב על המגרש כשחקנית מובילה.
זה ייקח זמן. ההערכה הרווחת מדברת עדיין על24-18 חודשים. למי שרוצה לעצור את איראן יש הרבה פחות זמן. בעוד כמה חודשים היא תגיע למצב שבו תהיה תלויה רק בעצמה ובהחלטותיה, וכאמור חסינה באופן משמעותי. יהיו לה כבר מספיק ידע ויכולות כדי להשלים את הפצצה, וגם אם תותקף היא תוכל לשקם במהירות את מה שאיבדה.
דובוביץ' הוא מאלה שמאמינים שבנושא הזה ישראל נמצאת לבד. האמריקנים ייתנו גיבוי, אבל לא יתקפו בעצמם - בוודאי לא בשנת בחירות. איראן יודעת את זה, ולכן מתקדמת בתוכניתה. ליתר ביטחון היא מעסיקה את האמריקנים בטרור: עבור נשיא מכהן, הרוגים ערב בחירות זה אסון אלקטורלי. ביידן (גם טראמפ היה נוהג כך) רוצה שקט. הדבר האחרון שנחוץ לו הוא מלחמה אזורית או גלובלית.
סדר העדיפויות של טהרן
ארבע מחשבות מיידיות עולות מהדברים של דובוביץ', ואחריהן כותרת מטרידה. העניין הראשון הוא האסטרטגיה האיראנית המרשימה, השטנית, שממסמרת את ישראל לכאן ועכשיו בענייני הטרור, כדי שלא תהיה עסוקה במה שהוגדר על ידיה במשך שלושת העשורים האחרונים כאיום מס' 1 על קיומה. בשחמט המורכב שאיראן וישראל מנהלות, ידה של טהרן כרגע על העליונה, ואלה חדשות רעות מאוד - הרבה יותר מהנעשה בעזה ובלבנון.
העניין השני הוא מקצועי. מי שאמורים לטפל בעניין הזה הם (בסדר יורד) המוסד, אמ"ן והוועדה לאנרגיה אטומית. הבעיה היא שהראשים שלהם טרודים במלחמה. דדי ברנע מושקע כולו במשא ומתן לשחרור החטופים; אהרון חליוה במודיעין למלחמה; ומשה אדרי קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של מנהלת תקומה לשיקום העוטף. גם אם כל אחד מהם הוא סופרמן, משימת־על כמו הגרעין האיראני מחייבת קשב מלא ומיקוד בה בלבד.
העניין השלישי הוא חיזבאללה. כמעט כל המומחים סבורים שהארגון אינו מעוניין במלחמה כוללת עם ישראל. יש לכך לא מעט סיבות - למשל, ההרס בעזה והחשש מנזק דומה ללבנון - אבל העיקרית היא שאיראן, שבנתה ומימנה את חיזבאללה ובמידה רבה מעורבת בניהולו, אינה מעוניינת בכך כעת. עם כל הכבוד למאבק הפלשתיני בעזה ולהזדהות עם מלחמתו של חמאס, לאיראנים יש עניין חשוב יותר: הגרעין. חיזבאללה נועד להרתיע את ישראל מפני תקיפה באיראן, או להגיב עליה במקרה שישראל תחליט לתקוף. ואם כך, מתבקש לתהות אם במקרה שכבר נגזר עלינו להילחם בלבנון, לא כדאי לפתוח בתקיפה על מתקני הגרעין האיראניים, בידיעה שהתוצאה בחזית הצפונית תהיה זהה.
העניין הרביעי הוא נגזרת של השלישי. כדי להילחם בלבנון ישראל זקוקה ללגיטימציה בינלאומית. העולם כרגע לא איתנו (ההפך הוא הנכון), ולא ייתן לישראל גרייס להחריב מדינה נוספת באזור. כדי שזה יתאפשר, נדרש תיאום הדוק עם וושינגטון, שיספק לצה"ל מטרייה בינלאומית וגם אמל"ח וחלפים, ובעיקר גב נרחב למקרה שהמלחמה תבעיר גזרות נוספות. הסיכוי שביידן ירצה בכך ערב הבחירות שואף לאפס; מנגד, הוא התחייב שלאיראן לא יהיה גרעין, והוא גם יודע שהפצצה האיראנית לא מיועדת רק לישראל: בפרפראזה איראנית על שירו של לאונרד כהן - קודם ניקח את תל אביב, ואחר כך את מנהטן.
מתקדמים גם בלעדינו
בצד הדברים האלה, למדתי מדובוביץ' משהו מטריד מאוד. עד למלחמה דובר על אפשרות של עסקת־על אמריקנית־סעודית־ישראלית. הסעודים היו אמורים לקבל שדרוג משמעותי ליכולתם הביטחונית, וכן יכולת להעשיר אורניום על אדמתם שתעמיד אותם כפסע (או במרחק החלטה) מיכולת גרעינית צבאית. האמריקנים היו אמורים לקבל כסף, ולבסס את אחיזתם בסעודיה מחשש שהיא תפזול לעבר סין. ישראל היתה אמורה לקבל נורמליזציה עם סעודיה, וכן חוזי מיליארדים לתעשיות ביטחוניות ואזרחיות. זאת היתה דילמה אמיתית לישראל, שטרם הוכרעה: מצד אחד יצירת ברית אזורית חזקה מול איראן וחיזוק משמעותי לכלכלה הישראלית, מנגד הסכמה דה־פקטו לגרעין ערבי במרחק יריקה מכאן. כל הסימנים לימדו אז שנתניהו מצדד בעסקה הזאת, על אף מחירה הכבד.
7 באוקטובר שיבש את העניינים. סעודיה עדיין רוצה בהסכם, אבל בניגוד לעבר היא כבר לא יכולה להתעלם מהעניין הפלשתיני. האמריקנים באו והלכו מכאן בחודשים האחרונים, והבהירו שהעסקה עדיין על הפרק אבל יידרש לתת במסגרתה מענה גם לסוגיית עזה. היתה להם גם הצעה: להפוך את סעודיה (ומדינות נוספות במפרץ) לשחקנית מרכזית ביום שאחרי - בעיקר בכסף לשיקום. לגזר הזה נלווה גם מקל, בדרישה שמי שינהל את עזה יהיו גורמים פלשתיניים מתונים, שם מכובס לרשות הפלשתינית או לגורמים מתוכה.
ישראל סירבה. הסיבות ידועות ונטחנו בחדשות: ראש הממשלה נתניהו חושש משותפיו לקואליציה, ואמר לאו גורף לכל ההצעות האמריקניות. ישראל משלמת על כך מחיר יומיומי מול וושינגטון, ומחיר גבוה בהרבה במדינות אחרות. ההודעה הקנדית על הפסקת מכירת נשק לישראל היא האחרונה בשרשרת של אותות מבשרי רעות. אמנם קנדה היא לא ספקית חשובה במיוחד של נשק לישראל, אבל ככה זה מתחיל: קנדה (וקודם בריטניה, ובית משפט בהולנד), ואז מדינות נוספות, ואחר כך יהיו ניסיונות לבלום יצוא של נשק ישראלי, ובסוף זה עלול להגיע גם לוושינגטון.
זה לא ההפסד היחיד של ישראל. מה שדובוביץ' סיפר זה שבינתיים האמריקנים והסעודים מתקדמים ב"הסכם הביטחוני" ביניהם. כלומר, שישראל לא רק מפסידה את הפוטנציאל הסעודי (שאמור היה להביא איתו את כל, או רוב, העולם המוסלמי), היא מפסידה גם אפשרות להשפיע על רכיבי העסקה: על הנשק האמריקני המתקדם שיימכר לסעודיה בכמויות, ועל האפשרות שיינתן לה כרטיס כניסה מעשי למועדון הגרעין.
הדברים האלה ידועים ומוכרים בירושלים. כדאי לזקק אותם שוב: על הפרק גרעין איראני ואפשרות לגרעין סעודי, שיכול להגיע כחלק מדיל עם ישראל או בלעדיו, וסיכוי לציר דרמטי של טובים נגד רעים באזור, שכל בר־דעת מבין עד כמה הוא חיוני מול הטרור שניצב מולנו בחמישה וחצי החודשים האחרונים. ומה עושה ישראל? חוזרת ל־6 באוקטובר, בהשראתם של קיצוני הממשלה.
שמישהו יסביר להם
המבצע השבוע בביה"ח שיפא לימד על הצלחת החלק הראשון של המלחמה, ועל החיוניות בשמירת חופש פעולה מבצעי מלא ברצועה. לכוחות שהשתתפו במבצע נדרש רק זמן קצר (ונטול התנגדות) כדי להגיע לבית החולים ולהפתיע את החמושים שהתבצרו בו. משם זה כבר לא היה כוחות: מאות עצורים מקרב אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי ושלל רב שנתפס במקום.
זה התאפשר כי צה"ל ריסק את השלד החמאסי בצפון הרצועה, מה שהפך אותו מצבא לארגון טרור. אבל אם צה"ל לא יקפיד לפעול בתדירות גבוהה (שתפחת עם הזמן), חמאס יצליח להשתקם ולהכות בחזרה. זאת הסיבה שחמאס מתעקש שתושבי צפון הרצועה יוכלו לחזור הביתה כחלק מעסקת החטופים: זה יאפשר לו לחזור לצידם, ושבועות ארוכים של הפוגה לשיקום יכולות ותשתיות. זאת הסיבה שישראל מתעקשת שזה לא יקרה: אין לה חשק לחזור חצי שנה אחורה ולהידרש מחדש למערכה נרחבת בצפון הרצועה.
משא ומתן פרודוקטיבי יצליח לפתור את המחלוקת היסודית הזאת. יש כמה רעיונות יצירתיים על הפרק, שיאפשרו לשני הצדדים לחיות איתם בשלום. אם חמאס יסרב, זה ילמד שהוא לא באמת רוצה בעסקה. ישראל תידרש אז לעשות את מה שהיא נמנעת ממנו כבר שלושה חודשים: לפעול ברפיח (ולהשלים את הפעילות במחנות הפליטים במרכז הרצועה).
כדי שזה יקרה נדרש תיאום עם וושינגטון ועם קהיר. בניגוד להצהרות, הן לא צפויות להתנגד באופן גורף. הממשל (ובוודאי השלטון המצרי) מבין היטב מי האויב, וכמה חשוב להכריע אותו. הוא גם מוכן לתת לישראל לעשות את זה, אבל דורש ממנה כמה דברים בתמורה. הראשון הוא צמצום הפגיעה הנגזרת באזרחים, תחת הסעיף ההומניטרי; השני הוא מניעת זליגת פליטים למצרים; והשלישי הוא דיון בסוגיית היום שאחרי.
ישראל נמנעת מכך, מהסיבות שהוזכרו קודם. התוצאה תהיה שבמקום שיימצא גורם שידאג לעזה, ישראל תיתקע איתה - עם המחבלים והטרור, אבל גם עם האזרחים והמזון (והמים והביוב והבריאות והחינוך והרווחה). זה יקשה את שיבת האזרחים לעוטף ואת שיקומו, וזה ישבש את חזרת האזרחים לצפון. וכשעל הפרק גם סנקציות אפשריות ופגיעה מחריפה בכלכלה, מתבקש שהממשלה תציג את החלופות שהיא מציעה לאפוקליפסה שבפתח.
למרבה הצער, אין כאלה. לא בעברית, וגם לא באנגלית. נתניהו הלין השבוע על כך שאין בסביבתו מי שיודעים לחבר מילה ועוד מילה לכדי הסברה מוצלחת באנגלית. כדרכו, הוא שכח מי אשם בייבוש - שלא לומר פגיעה מכוונת - של משרד החוץ, ושל יכולותיו, בהקמת משרד מיותר לעניינים אסטרטגיים ועוד משרד מיותר לענייני מודיעין, ובהפקעת כל סמכות ויכולת מהדיפלומטיה המקצועית לטובת עדת חנפים עילגת וחסרת כישורים.
השבוע אישרה הממשלה את מינוי אופיר אקוניס לקונסול בניו יורק. במקומו תיכנס למשרד המדע גילה גמליאל, שקודמה אחרי שעשתה נפלאות במשרד המודיעין, שייסגר כעת רגע אחרי שהסבירו כמה הוא חיוני (גולת הכותרת בתקופתה היתה המסמך שהמליץ לעודד הגירת עזתים לסיני; נדרשו הרבה שיחות הרגעה והסברים שהיא אמנם שרה אבל אין לה שום חשיבות, כדי להרגיע את המצרים).
ניו יורק היא בירת ההסברה של העולם. יש בה הכי הרבה יהודים מחוץ לישראל והכי הרבה ישראלים מחוץ לישראל, ובעיקר הכי הרבה השפעה על העולם העסקי־פוליטי האמריקני (לצד וושינגטון). צריך לקוות שאקוניס יעשה בה עבודה טובה, ושיזכור שהוא מייצג את כל ישראל ולא רק את החלק שלה שמתגורר בבית מסוים בקיסריה. צריך גם לקוות שהאנגלית שלו תהיה טובה מספיק עבור נתניהו, אם כי תמיד אפשר להיזכר שלפניו הוצע התפקיד למאי גולן, כך שאחרי הכל ייתכן שלא איכות האנגלית היא הבעיה של ההסברה הישראלית בעולם, אלא המציאות.