כמעט עם אור ראשון יצאנו דרומה. המטרה: להגיע לכרם שלום ולחסום את משאיות הסיוע ההומניטרי לחמאס. אני מתלווה אל פעילות ארגון "אימהות הלוחמים", חנה גיאת וצורית פניגשטיין. המראה השברירי של שתיהן מתעתע. בסוף היום - אחרי טיפוס על דיונות, ריצה בין קוצים ועמידה עיקשת ואצילית מול פינוי בכוח - אני מבינה שהן לא רק אימהות של לוחמים אלא לוחמות בעצמן.
חנה גיאת, 48, תושבת טלמון, עובדת כראש צוות תוכנה בחברת סטארט־אפ רפואית. "אני עובדת בשעות הפנאי", היא צוחקת. שעות העבודה הקונבנציונליות מוקדשות ברובן לפעילות של "אימהות הלוחמים", בירידה דרומה, בדיונים בכנסת ובמאהל המחאה בירושלים. בלילות, שבהן ממילא שנתה נודדת, היא עובדת, וגם תוך כדי פעילות. במו עיניי ראיתי את הג'ינג'ית הקטנה הזו מנהלת דיון מקצועי בנייד, תוך כדי ניסיון התגנבות למחסום כרם שלום.
היא נשואה לד"ר איתן גיאת, ראומטולוג בתל השומר בימי שגרה ורופא צבאי קרבי המלווה לוחמים ברצועת עזה בימי מלחמה, שמגויס בצו שמונה כבר חמישה חודשים ברצף. היא אם לארבעה, בהם שני בנים שלחמו עד לאחרונה יחד ברצועת עזה בחטיבת הצנחנים 646. "היתה סיטואציה שאיתן ושני הבנים היו במרחק של 500 מטר אחד מהשני בתוך הרצועה, אבל הם לא נפגשו. כרגע הבנים כבר בבית, אבל בעלי עוד בפנים. דיברתי איתו בפעם האחרונה לפני שלושה ימים".
במהלך הנסיעה הארוכה דרומה איתן מתקשר. חנה נוהגת והטלפון על דיבורית, כך שכל יושבי הרכב שותפים לשיחה בין איש ואישה שלא התראו זמן רב. אבל העיקר שהיא זוכה ממנו לאות חיים ונהרה מאירה את פניה.
"כשכולם התגייסו הבנתי שאני לא יכולה לשבת בבית, אז התנדבתי בחקלאות ובמיזמים טכנולוגיים. בהמשך הקמנו לתחייה את ארגון אימהות הלוחמים שקם כבר ב־2014 בצוק איתן והיה רדום מאז. המסר שלנו כאימהות ללוחמים הוא שאסור לסכן את חיי ילדינו לחינם".
את חושבת שצה"ל מסכן חיילים לשווא?
"אני חוששת שנכנסים שיקולים זרים לשיקולי הביטחון. אבל לפני הכל חשוב לי להבהיר, אנחנו לא 'ארבע אימהות'. אנחנו מאמינות שמדינת ישראל חייבת לנצח למען הדורות הבאים. להחזיר היום את החיילים הביתה, לפני שהכרענו את חמאס, זה לשלוח אותם לשדה הקרב עוד מאה פעם בשנים הקרובות. חייבים לנצח, אבל במקביל חייבים להבין שהחיים של החיילים שלנו קודמים לחיי אוכלוסייה, קודמים לשיקולים של 'מה יגיד העולם ואיך זה נראה', קודמים לשיקולים של הענקת סיוע הומניטרי לאויב".
אבל יש חוק בינלאומי.
"מה שאנחנו אומרות לא סותר את החוק הבינלאומי. החוק הבינלאומי מתיר לתקוף בתי חולים אם האויב מתבצר בהם. החוק הבינלאומי לא מחייב לתת סיוע הומניטרי אם במקום להגיע לאוכלוסייה הוא נופל לידי לוחמי האויב. מדינת ישראל רוצה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור באופן שמסכן חיי חיילים. אנחנו כאן להגיד 'החיילים שלנו יצאו להגן עלינו, חובה על מדינת ישראל בראש ובראשונה, להגן עליהם עד כמה שאפשר'".
פעם בשבוע היא יורדת דרומה ומצטרפת, יחד עם אימהות לוחמים נוספות, לפעילות של צו 9. "זו כבר הפעם השישית שלי בחסימה. הפעם הראשונה שהגעתי היתה גם הפעם הראשונה שהצלחנו לחסום. מתחילת המלחמה כל שבוע היו מגיעים לכאן 20-15 איש ותמיד עצרו אותם כבר בצומת אבשלום. ואז היה יום חמישי אחד שאני אמרתי די, הרעיון הזה של סיוע לאויב לא הגיוני, ומתברר שעוד הרבה אנשים הרגישו כך, ופתאום היו שם 300 איש. הצבא והמשטרה לא היו ערוכים והצלחנו לחסום את מעבר כרם שלום. לא האמנו שזה קורה. אחרי שראינו פעם אחת שזה אפשרי, זו נהיתה תנועה משמעותית וגדולה. אם אתה באמת אדם מוסרי והומניטרי, אתה חייב למנוע ממחבלים ורוצחים לקבל את ארוחת הבוקר שלהם. אין דבר יותר מוסרי מזה. זה מה שיקצר את המלחמה וימנע סבל של רבים".
אם זה כל כך מובן, אז למה אתן ארגון של כמה מאות נשים ולא כל האימהות מצטרפות אליכן?
"אנחנו לא רואים את כל האימהות איתנו מהרבה סיבות. הסיבה העיקרית היא שמאוד לא פשוט לצעוק: 'מסכנים את החיים של הבן שלי'. זה עושה רע לנפש. הרבה אימהות חשות את זה וזה משגע אותן בפנים, אבל לעמוד ולצעוק את זה, זה מאוד־מאוד קשה. רוב האימהות לא ישנות בלילות, הן לא מחפשות לעצמן עוד עיסוק בחרדות ביום".
ואת ישנה בלילה?
"קשה לישון בלילה עם שלושה חבר'ה בעזה. שעות הערות בלילות מנוצלות אצלי להשלמת שעות עבודה שהחסרתי בגלל הפעילות. אז גם לזה יש יתרונות".
"הזהות שלי היא שכול"
בצומת גילת אנחנו נפגשים עם כמה עשרות פעילים של צו 9 לתדרוך קצר. צביקה מור, שבנו חטוף בעזה, אומר כמה מילים כשהוא מחזיק את תמונת בנו. נערה אחרת עם סנדלים מספרת על דודה שלה שנרצחה ובן דודה שנחטף. מרקם הפעילים מגוון, מבוגרים וצעירים מהוד השרון, לצד אימהות עם תינוקות במנשאים מההתנחלויות. יש גם הרבה כתבים, ביניהם זרים שמנסים להבין מי נגד מי בתוך התסבוכת הישראלית.
צו 9
יוצאים בשיירה רכובה דרך כבישי עפר שמתפתלים בין שדות הקיבוצים. ירוק ויפה בחוץ והשמיים כחולים ובהירים כמו בשיאו של הקיץ. הצלחנו לעקוף בשלום את כל המחסומים המשטרתיים עד למרחק של כמה עשרות מטרים ממעבר כרם שלום. שורת משאיות ענק, לפחות 28 במספר, עומדת מהכניסה למעבר ועד לאופק הרחוק. את החלק האחרון של המסע אנחנו עושים ברגל בריצה בין הדיונות לקוצים, ממש עד לשער הצהוב של המחסום, שם כבר מחכים לנו מג"בניקים ומונעים את הכניסה לתוך המעבר עצמו.
יחד איתנו רצה צורית פניגשטיין, עוד רגע בת 50 אבל עם מראה נערי וכושר לא רע. גם היא מטלמון והצטרפה לאימהות הלוחמים בעקבות חנה גיאת. היא אם לשבעה שעוסקת בכתיבת תוכן וכמו שהיא אומרת כשהיא מציגה את עצמה: "עכשיו הזהות שלי היא השכול". בנה הבכור, מעוז, נהרג בעזה. בן 25 היה בנופלו, והותיר אחריו רעיה ותינוקת קטנה. "הצטרפתי לאימהות הלוחמים עוד לפני שמעוז נהרג. שני בנים שלי לחמו בעזה ומאוד דאגתי להם. בהתחלה הייתי מרוצה מהאופן שבו התנהלה המלחמה. צה"ל היה נחוש. היו הרבה הפצצות מהאוויר. היתה תחושה שהצבא יודע לאן הוא הולך, שהכל ברור ופשוט. אבל אז זה נעשה מורכב ונוצר הרושם שצה"ל לא מספיק ברור לעצמו. התחלתי לדאוג. מתברר שלא דאגתי לחינם. הבן שלי נהרג במבצע לאיתור גופות חטופים בג'באליה. היה מידע מודיעיני על חטופים קבורים, והצליחו להוציא את הגופות שלהם, אבל גם הבן שלי חזר כגופה".
יש לך ביקורת על זה שמסכנים חיילים כדי לחלץ גופות?
"יש לנו אחריות לחיילים ולאזרחים שלנו, ולכן אני חושבת שזה הגיוני לשלוח חיילים להביא גופות של חטופים, אבל אפשר היה לעשות זאת יותר בחוכמה. אני יודעת שהילד שלי עשה את הדבר הנכון ואני גאה בו, ועם זאת אני לא חושבת שיש מישהו שמוכן לשלם את המחיר הזה", היא אומרת, ולרגע נשבר קולה ועיניה לחות. "בסוף אני לא מתערבת לצה"ל, לא באסטרטגיות ולא בטקטיקה. אם היו שואלים אותי, הרבה דברים היו נראים אחרת. נגיד - בג'באליה הסתובבו אזרחים שלא פינו אותם, ואז היה קשה להפריד בין מחבלים לאזרחים. מציאות כזו מסכנת את הבנים שלנו".
מעוז שירת ביחידת הקומנדו של חטיבת 551, יחד עם הצוות האורגני שלו מדובדבן. "כבן בכור מעוז היה מאוד נוכח בבית. הוא התחתן לפני כשלוש שנים, תוך כדי השירות הצבאי, ואז הוא השתחרר והם חגגו את החופש בטיולים. הוא חזר ללמוד בישיבת רעותה בכרמל, והם גרו בסוסיא. נולדה להם בת באלול. מעוז נפרד ממנה בשמחת תורה. הוא אמנם קפץ לגיחות קצרות, אבל בעצם הוא לא זכה לגדל אותה, לא זכה להיות אבא. ב־7 באוקטובר הוא נלחם תחת אש במוצב נחל עוז. הוא פינה גופות וזה מאוד השפיע עליו. גם אנחנו וגם אשתו שמנו לב שמשהו קרה לו".
נחמה לאומית
מאז האובדן משהו קרה לה. לבד מהאבל מלווה אותה איזה אי־שקט תמידי. "בינתיים לא חזרתי לעבוד, כי אני עובדת בשכול", היא מחייכת. "לא ידעתי שזו עבודה במשרה מלאה. הצטרפתי גם לפורום הגבורה, ויחד עם אימהות הלוחמים זה הרבה עומס. אני גם לא יכולה לשבת בשקט, אז אני ממלאה את הלו"ז שלי, באופן כזה שאוכל לברוח ולהדחיק את הכאב".
אבל יש לה בית לנהל, הקטן שלה בן 9 ועוד צריך אותה, כך שומעים משיחות הטלפון שלו לאמא. בעלה חזר מייד לעבודתו כאיש הייטק. "זו הבריחה שלו. השתדלנו לחזור מייד לחיים, כדי שתהיה לנו משפחה שמחה ושנמשיך לתפקד ולחיות, לצד הכאב הלא אפשרי. האמת שזה בלתי נתפס. אי אפשר להאמין שילד שהרית וילדת וטיפלת וגידלת לא קיים יותר, איננו".
ובתוך כל זה היא צריכה לדאוג לבן נוסף שחזר לשירות כקצין קרבי. "נאלצתי לחתום לו לחזור ללחימה, כי זה מה שחינכו אותו, זה מה שהוא הרגיש שנכון לו. כבר בלוויה הוא אמר 'יהיה לי צוות פניגשטיין ואנחנו נשמיד אויב', ובאמת היום יש לו צוות".
למה באת היום למעבר כרם שלום?
"זו הפעם הראשונה שאני כאן. רציתי לבוא כבר קודם. אני מרגישה שהממשלה צריכה לשמוע את המסר הזה מהאזרחים. אנחנו עושים טעות פטאלית עם הכנסת הסיוע. מצד אחד נלחמים באויב שלנו ומצד שני מעניקים לו ממשלה. ברגע שהאוכל מגיע לידי חמאס, הוא ממשיך לשלוט בפועל באזרחים", היא מסבירה. "מצד אחד אנחנו נלחמים כדי למוטט את שלטון חמאס, ומצד שני אנחנו שומרים על שלטונו כשאנחנו מעבירים סיוע הומניטרי, שמגיע ישר למחבלים החמושים. האוכל זה גם הכוח לשלוט. מדינת ישראל לא מספיק ברורה לעצמה. היא מדברת במושגים של מוסר עקום, שהוא לא שלנו. איך מדינה יכולה לחשוב על אזרחי האויב כששם חטופים האזרחים שלנו? חטופים שאנחנו אפילו לא יודעים מה מצבם, אם הם חיים או מתים. גם אם לא אצליח לעצור את המשאיות אני רוצה שבממשלה יידעו שאזרחים יוצאים נגד זה, שזה כואב לנו, שזו הפקרות. זה בוער בי.
"אני מרגישה שהצוואה של הילד שלי היתה לחזור לחיים. מעוז היה איש של אהבה ושל חיים. הוא יצא מהבית ועזב את החיים הפרטיים שלו בשביל שלעם ישראל יהיה קיום, כדי שילדים יוכלו להמשיך לשחק וללכת לישון רגועים בצפון ובדרום. לא תהיה לי נחמה ברמה הפרטית לעולם, כי הילד שלי כבר לא יחזור, אבל לפחות שתהיה לי נחמה ברמה הלאומית, שאדע כי עם ישראל חזר לחיים".
ליד השער הצהוב מול חומת המג"בניקים אנחנו רואים כמה משאיות עושות אחרונה פנה. ההתלהבות בקהל גדולה. המאמץ, הזמן, היזע, השיגו את המטרה, המעבר חסום. כמה פעילים מדברים מול הקהל. המגפון מגיע גם לידה של צורית. הסיטואציה קשה לה. היא לא אשת דברים ובכל זאת מוצאת את המילים לרומם את רוח הפעילים.
השמחה על סגירת המעבר היתה מוקדמת. כוח גדול של שוטרי ושוטרות מג"ב מגיע לפנות אותנו. לא ברור איך את איילון חוסמים פעילי שמאל לשעות ארוכות, אבל כאן בחור הנידח הזה מפנים אותנו במהרה. תחילה מפונים הגברים, אחר כך הנשים והילדים. את חנה מרימות כמה שוטרות עד לטיולית שאליה מפנים את כל הפעילים. כאם שכולה השוטרות נזהרות בכבודה של צורית ומפנות אותה בעדינות. בכל זאת צורית מגיעה לטיולית עם דמעות בעיניים. התסכול גדול. אם היו כאן מאות ואלפי אנשים, המעבר היה נסגר לזמן רב יותר, וכעת, מול עשרות בודדות של פעילים, המעבר נפתח והמשאיות ממשיכות לעבור. הפעילים שמורדים לא הרחק מהמחסום לא אומרים נואש ומוצאים את הדרך להגיע שוב למעבר. בשעות הצהריים אנחנו נפרדים מהשטח בתחושה שהמלחמה האמיתית מרחשת כאן, אבל אין לה מספיק חיילים.
"חיינו בקונספציה"
כמה ימים אחר כך, ביום שני השבוע, מתכנסות שוב אימהות הלוחמים לאירוע הוקרה בכנסת. בין הנשים גם אילנית דעדוש־כלפון, שהגיע ממושב גורן שבצפון. היא בת 47, מנכ"לית אגודת עזיזה המייצגת את ענף חלב הצאן בארץ. אם לשלושה בנים: הבכור משרת במילואים בצפון; האמצעי, מ"כ בסיירת גולני, לחם כמעט 50 יום בעזה ועכשיו משרת בגבול לבנון; והצעיר בן 16 עוד לומד. "בעלי גם מגויס למילואים כחבר כיתת הכוננות ביישוב גורן. יש לנו משק חקלאי במושב, חווה טיפולית בילדים ומתחם אירוח כפרי - הכל נעצר ב־7 באוקטובר, לבד מהמשק החקלאי. לא רצינו להתפנות. אנחנו לא חנות נעליים שאפשר לסגור וללכת, יש לנו בעלי חיים שחייבים להמשיך לטפל בהם".
מושב גורן עצמו, כך היא מספרת, נראה כיום יותר כמו בסיס צבאי ונשארו בו רק כעשר משפחות. "אין הסעות למוסדות החינוך, אז בהתחלה הבן לא למד, אחר כך למד בזום, ועכשיו אני מסיעה אותו שלוש פעמים בשבוע לבית הספר בכברי. זה דור שההיסטוריה תדבר עליו, הם שילמו מחיר יקר גם עם הקורונה וגם עם המלחמה".
את הצימרים שלהם סגרו רשמית לאירוח, אבל פתחו אותם בהתנדבות לטובת חיילי המילואים. "מהרגע שהילדים שלי יצאו להילחם, החלטנו להיות בעשייה ופתחנו את מתחם האירוח לטובת החיילים. זה אומר מקלחות, ארוחות חמות וכביסות. החלטנו להיות העורף של החיילים בצפון. אנחנו עושים את זה באהבה".
אל אימהות הלוחמים הצטרפה ביום שבו הבן שלה נכנס לעזה. "זה היה יום מכונן. הוא התקשר בשיחת וידאו, אמר שהוא אוהב אותנו, ועכשיו זו המשמרת שלו להילחם למען המדינה. הוא אמר: 'אני יוצא לטיול, נדבר כשאחזור', וצחק. ביום הזה הבנתי שהוא יוצא לשמור עלי ואני צריכה לשמור עליו. ראיתי את ארגון אימהות הלוחמים שדיברו בשפה שלי. החשש שלי כאמא הוא שייכנסו לשיקולים המבצעים גם שיקולים פוליטיים ובינלאומיים, כי כולם מנסים לטמון את ידם בצלחת הישראלית ולהגיד לנו מה לעשות, אבל בסוף־בסוף זה הילדים שלנו שם".
אילנית מסבירה שמטרת הארגון היא לדרוש הכרעה ברורה. "אנחנו רוצות שינוי אמיתי. ב־7 באוקטובר כולנו הבנו שחיינו בקונספציה שגויה. אני חינכתי את הילדים שלי לדו־קיום ולשלום, ובזמן הזה האויבים שלנו בכל הגבולות התחמשו וחינכו לשנאה. זה הזמן לעשות מלחמה אחרת, שתשנה את המצב מהיסוד. לשנות את המזרח התיכון עבור הילדים והנכדים שלנו. כדי שזה יקרה אנחנו חייבים להיות ממוקדי מטרה. מיקוד זה שם המשחק. הארגון שלנו, שיש בו נשים מכל הקשת הפוליטית, מבקש מהממשלה להתמקד רק בשיקולים ביטחוניים, לא בשיקולים זרים, לא במלחמה על כיסאות. להבין את גודל השעה, לשים הכל בצד ולהתמקד במטרות".
לה עצמה היה קשה מאוד להישאר ממוקדת ב־50 הימים שבנה נלחם בעזה. "זו היתה תקופה מאוד־מאוד קשה ברמה משפחתית. אין לילות ואין ימים. זו רכבת הרים רגשית. את מפחדת מהמחשבות של עצמך. הילד מתקשר, ואת אומרת לעצמך תקליטי את השיחה, ואז: לא, אל תקליטי, כי מה את מפחדת שזו שיחה אחרונה. את כל הזמן מפחדת ממילים ומתדרים שאת משדרת ליקום או לקב"ה, כל אחד במי שהוא מאמין. ובתוך כל זה אני מנסה לשדר עוצמה ואמונה, שהכל יהיה בסדר. יש רגעים שבעלי נשבר ואני מחזקת אותו, ויש רגעים שאני נשברת והוא מחזק אותי".
"אסור לחזור לשגרה"
גם אילנית פעלה נגד הסיוע ההומניטרי שמגיע לידי חמאס. היא עשתה זאת באמצעות הפעלת לחץ, דרך קהילות יהודיות בארה"ב, על הממשל האמריקני. "הסיוע מחזק את האויבים שלנו, מונע את השבת החטופים, מאריך את המלחמה ומעכב את חזרת הילדים שלנו הביתה".
אבל אי אפשר לתת ל־2 מיליון איש לרעוב.
"אני מבינה את המורכבות. הילד שלי אכל 50 יום מנות קרב. מלחמה זה לא בית מלון. במלחמה כל הצדדים מפסידים, אבל אנחנו לא פתחנו במלחמה הזו. אי אפשר לשלוח חיילים לשדה הקרב ומצד שני לתת לאויבים שלנו אוכל ודלק שיהיה להם יותר כוח להילחם בבנים שלנו. זה לא הגיוני, מה גם שהחטופים שלנו לא מקבלים סיוע הומניטרי. הם לא קיבלו את התרופות ששלחנו להם. זה לא יכול להיות חד־צדדי. אני גם שומעת מהלוחמים שאין בית בעזה שאין בו אמל"ח. אף עזתי לא חף מפשע. הילדים שם מגיל אפס מאומנים לירות בנשק. האימהות שם מקדשות את מות בניהם כשאהידים, והגברים עזרו לחפור את המנהרות. איך נבדיל בין מחבל שיורה בחיילים שלנו טיל ואז מסתובב עם לבוש אזרחי? את העזתים שנכנסו לעוטף כדי לרצוח ולאנוס ולהתעלל ולחטוף לא עניין שום הומניטרי. האויבים שלנו גרועים מחיות. כמי שמגדלת חיות, אני יודעת שחיות מלקקות חיות פצועות מתוך חמלה, אבל הם רצחו וביתרו גופות של חיילים וסחרו בהם".
החיים שלך מאוד השתנו גם ברמה הטכנית וגם אידיאולוגית.
"נכון. 7 באוקטובר דפק בחלון של כולנו. הבנו שהקיום שלנו כאן הוא בסכנה. מהרגע שבו קמתי בשש וחצי בבוקר כדי לעזור לבן שלי לארוז את התיק החיים שלי השתנו. הם כבר לא יהיו אותו דבר. גם לא החיים של הילדים שלנו. הם לא חוזרים אותו דבר מהמלחמה. אני מכירה את זה. כשהייתי בת 10 אחי נפצע אנושות בלבנון ועד היום הוא אחד הנכים הקשים בארץ. חוויתי מה זה שמשפחה נהרסת בעקבות אירוע כזה.
"החיים שלנו מאוד השתנו גם חיצונית. כיום בכל נסיעה מהצפון אני צריכה לעבור חמישה מחסומים צבאיים. אני לא מרגישה מוגנת בבית שלי, וכל פעם שאני יורדת למשק הלב דוהר מפחד".
את מצליחה לישון?
"לא. כשאני נכנסת למיטה והמיטה חמה הראש אומר 'איפה הילד שלי שם את הראש עכשיו'. כשאני חולצת נעליים אני שואלת 'כמה ימים הילד שלי לא הוריד נעליים'. האוכל הרבה פעמים תפל. כשאני רואה ברשתות החברתיות תמונות של אנשים שנסעו לחופשה בחו"ל, זה נראה לי שנות אור ממני. יקום מקביל. כאמא של לוחם אני כאן כדי להזכיר לנו שאסור לנו לחזור לשגרה, שאסור לשכוח את הבנים שלנו שמסתכנים עבורנו, ושאנחנו חייבים להמשיך עד להשגת ביטחון מלא".
