זה היה שבוע מורכב ללחימה בעזה. חלקו האחד היה מוצלח מאוד: המבצע בשיפא הביא תוצאות טובות מהמצופה במניין המחבלים ההרוגים והעצורים ובמודיעין שנאסף מהשטח ובחקירות. חלקו האחר היה קטסטרופלי: הרג עובדי הסיוע קלע את ישראל לתסבוכת בינלאומית, ולימד גם על חוסר משמעת ושליטה בדרגי השטח.
הפער בין שני אלה מאפיין את המערכה, חצי שנה מפתיחתה. לצה"ל יש בה הישגים לא מבוטלים: בכל מקום שבו התבצעה לחימה משמעותית, חמאס הוכרע בצד הצבאי ובצד השלטוני. הקלות שבה הכוחות הגיעו לשיפא - 15 דקות של נסיעה מהירה של לוחמי השייטת, שאחר כך הצטרפו אליהם לוחמי חי"ר, שריון והנדסה - לימדה עד כמה עמוקה הפגיעה בארגון ובתשתיות שלו. מנגד, היא לימדה גם על הצורך לשוב לפעול במקומות שכבר טופלו, כדי לוודא שהם לא משוקמים ומשמשים שוב בסיסי טרור.
צה"ל השלים את הפגיעה ב־18 מבין 24 הגדודים של חמאס בעזה. נותרו לו ארבעה גדודים ברפיח, ושניים בדיר אל־בלח ובנוסיראת, שפגיעה בהם חשובה לגדיעת כלל יכולות הארגון ברצועה. לכאורה, נדרש רק לתת את הפקודה - ולצאת לדרך. ראש הממשלה כבר הצהיר כמה פעמים שהתוכניות אושרו, שצה"ל מחמם מנועים, שזה רק עניין של זמן. אלא שבדרך לשם ישראל תקועה עם העולם, שרפיח הפכה עבורו לסמל בגלל 1.4 מיליון הפליטים שמרוכזים בה ונדרש לפנותם כדי שצה"ל יוכל לפעול בעיר באופן אפקטיבי.
לתסבוכת הזאת יש שלושה פתרונות. הראשון, להודיע על פינוי האזרחים ברפיח, וכשהפינוי יושלם - להילחם. זה תהליך מורכב וארוך: לשם ההשוואה, פינוי של פחות מ־10,000 איש מביה"ח שיפא, בתחילת המלחמה, ארך ימים ארוכים, ופה מדובר על פי 100 ויותר, כלומר לכל הפחות יידרשו שבועות ארוכים עד שהפעולה תצא לדרך, וזה בלי לדבר על לאן מפנים, ואיך דואגים הומניטרית למפונים, ומה עושים איתם כשמסיימים עם רפיח.
הפתרון השני הוא פעולה בכאילו. לגרד את שולי העיר, להרוג כמה מחבלים ולהצהיר שפעלנו גם שם ושהמלחמה נגמרה וחמאס הוכרע. זה פתרון ישראלי קלאסי, שבעיקר משקר לעצמנו, עניין שרצוי היה להיגמל ממנו ב־7 באוקטובר כי מי שלא באמת יכריע את חמאס - ייאלץ לשוב ולהתמודד איתו בעתיד.
הפתרון השלישי דורש יצירתיות ומנהיגות. להידבר בדיסקרטיות עם האמריקנים, עם המצרים ועם כל מי שרוצה לסייע, ולהגיד להם בערך כך: אנחנו מוכנים לדחות את הפעולה ברפיח, אבל יש לנו תנאים. קודם כל החטופים - כאן ועכשיו. בהמשך לכך חופש פעולה מלא, נטול מגבלות מרחב וזמן, בצפון הרצועה ובחאן יונס, כולל המשך ביתור הרצועה ומניעת חזרה של תושבים לצפונה כדי להבטיח שחמאס לא משתקם, ולצד זה הגברת הפעילות המצרית למניעת הברחות מסיני במנהרות ובמעבר רפיח. במקביל, תמיכה במאמץ הישראלי להרחקת חיזבאללה מגבול הצפון, בידיעה שהצדדים עלולים להידרדר למלחמה.
למהלך כזה, אם יתאפשר, יהיו יתרונות וחסרונות. החיסרון הברור הוא דחיית הפעולה ברפיח, כלומר דחיית השלמת ההכרעה של חמאס. היתרון הברור הוא ברית עם העולם המערבי והערבי שתאפשר לשקם את הלגיטימציה, וגם אפשרות לפתרון מסוים של סוגיית החטופים. ובהסתכלות מרחיבה יותר - אפשרות לפנות את עיקר הקשב הצה"לי מהדרום לצפון, שבו התסבוכת האסטרטגית של ישראל גדולה פי כמה מאשר בעזה.
ההצעה הזאת היא דוגמת אחת לחשיבה יצירתית שעשויה לשרת את ישראל במערכה הארוכה והמורכבת שהיא מנהלת. יש נוספות על הפרק; הבעיה היא שישראל כבולה בקואליציה מוגבלת מחשבתית וביצועית, שעבור רבים מחבריה הליכה עם הראש בקיר היא דרך פעולה הגיונית. למרבה הטרגדיה, במקום לפעול באמצעות קבינט המלחמה כפי שעשה בראשית המערכה, מנתב נתניהו את הדיונים וההחלטות לקבינט המורחב - מתכון בטוח לסיכול כל הצעה ורעיון.
התוצאה היא שישראל מדשדשת בעזה. היא לא משחררת את החטופים, היא תקועה עם בעיית לגיטימציה שמחריפה, היא לא משלימה את הכרעת חמאס (בגלל בעיית רפיח) ובגלל זה תתקשה לקדם את הכוונה להחזיר את מרבית התושבים לקיבוצי העוטף בקיץ הקרוב. גרוע מכך, החידלון הממשלתי הזה, ובמקביל התסכול הגובר בקרב חלקים גדולים בעם - משפחות חטופים, מפונים, מילואימניקים - שמלובה בידי גורמים אינטרסנטיים, משיב לרחובות את אווירת מלחמת האחים, שקיווינו שנפטרנו ממנה בשבת השחורה לטובת אחדות.
הפסד של כולם
כמו שהזהרנו פה כבר כמה פעמים, לפני המלחמה ואחריה - זה ייגמר בדם. המרוויחים יהיו אויבי ישראל; המפסידים יהיו אוהביה, בבית ובחוץ. זה דורש התעשתות מהירה של כל הצדדים. של המוחים, שמאבדים תמיכה במטרות שלהם, ושל הממשלה, שיכולה וצריכה לגלות קצת יותר אמפתיה לטרגדיות שסביבה. העובדה שנדרשו לראש הממשלה שישה חודשים להיפגש עם הורי החיילות והחיילים שחטופים בעזה היא עדות לקהות חושים. העובדה שהוא לא פגש עד כה את מפוני בארי, כפר עזה, ניר עוז ונחל עוז מלמדת שהחשיבה שלו וסביבו היא פוליטית, ולא מנהיגותית.
רוב הציבור מעוניין בהליכה מהירה לבחירות. נתניהו טוען שזה יפגע בניהול המלחמה. אפשר להסכים עם דעתו או לחלוק עליה; אי אפשר לחמוק מהמחשבה שזה המשך ישיר להימנעותו מקבלת אחריות למה שקרה במשמרתו. וגם אם מחכים עם הבחירות, אין שום סיבה להמתין עוד עם ועדת חקירה ממלכתית, שתחקור את האסון הנורא בתולדות ישראל.
צה"ל כבר החל בתחקירים, וגם מבקר המדינה מתחמם על הקווים ובודק שורה ארוכה של נושאים ביטחוניים ואזרחיים. סביר שמתישהו בקרוב גם יתחיל צה"ל (וגם השב"כ) בהזזת חלק מהגורמים שהיו מעורבים במחדל הנורא - במודיעין, בשטח ובמפקדות. זה תהליך מתבקש, שהתעכב עד כה בגלל המלחמה, אבל הירידה באינטנסיביות שלה מאפשרת להתחיל בו כדי לאפשר הזרמת דם חדש למערכת.
מערכת הביטחון תקיים תחקירים יסודיים ותבדוק את עצמה במסרקות ברזל. היא תעשה זאת לא רק כי זה הדנ"א שלה, אלא כי ברור לה שכל ניסיון להסתרה או לשיבוש ייחשף ויוקע מייד. הבעיה היא שתהליך דומה לא יתקיים בדרג המדיני, מה שאומר שהלקח לא יילמד והמסקנות לא יופקו, וגם שהאחראים לא ישלמו את המחיר המתבקש על כישלונם.
כדי למנוע מצב כזה, ועדת החקירה חייבת לקום מייד. התירוץ "שקט יורים" לא מחזיק עוד מים: עזה מדשדשת, כאמור, וכבר לא מתנהלת בה מלחמה אלא לחימה, ששואבת רק קשב מוגבל מהצמרת הביטחונית ומהדרג המדיני. ואם הכנסת יכולה לצאת לפגרה, זה אומר שאנחנו כבר עמוק בשגרה, ואת השגרה הזאת צריך לנצל כדי לפתוח בתהליך, שבסופו יקבלו אזרחי ישראל את התשובות שמגיעות להם.
יממה של פרשת דרכים
הוויכוח כיצד היה נכון לנהוג בשבוע הראשון של המלחמה ניטש בצמרת המדינית־ביטחונית עד היום. בתמצית: ב־11 באוקטובר היתה לישראל הזדמנות להנחית מכת מנע משמעותית בלבנון. הנושא עלה לדיונים ולהכרעות. מערכת הביטחון, בהובלת שר הביטחון גלנט, לחצה לביצוע. ראש הממשלה נתניהו היסס. אריה דרעי מיהר להזעיק את בני גנץ וגדי איזנקוט לבלום את ההצעה; זה הרגע שבו הם נכנסו למעשה לקבינט המלחמה.
אין לדעת כיצד היתה מתפתחת המערכה לו ישראל היתה תוקפת אז. כמה דברים ברורים: היא היתה נקלעת למלחמה קשה פי כמה מול חיזבאללה, עם נזק משמעותי לעורף העמוק שלה במרכז הארץ. היא גם היתה מתמקדת בצפון, ולא מגיעה למלחמה מול חמאס, כלומר משחררת אותו בפועל מאחריותו למתקפת 7 באוקטובר. הטענה שאחרי מערכה קשוחה בצפון היא היתה ממשיכה למערכה קשוחה בדרום נתונה למחלוקת; ישראל לא בנויה לכך, וספק גם אם העולם היה מאפשר לה מרחב פעולה אינסופי.
הלוגיקה של מי שתמכו בפעולה היתה כזאת: צריך להתחיל באויב החזק והמסוכן, ויש הזדמנות נדירה - אולי חד־פעמית - לעשות זאת. אם ישראל תפגע קשות בחיזבאללה, כל האזור יראה ויפנים, ובראשו איראן. אם היא תתמקד בעזה, היא עלולה לא להגיע לצפון, כלומר להותיר בלי טיפול את כאב הראש הגדול באמת.
הלוגיקה של מי שהתנגדו לפעולה היתה כזאת: חמאס צריך לשלם על הפשעים שביצע ב־7 באוקטובר, וישראל צריכה להעביר את שלטונו מהעולם. היא לא יכולה לדחות זאת - ביטחונית ומוסרית - בוודאי כאשר יש לה כ־250 חטופים בעזה (נכון לאותה העת), והיא תזכה בתמיכת העולם. וצה"ל נדרש לזמן הכנה לא קצר של כמה שבועות כדי להיכנס למלחמה - זמן שיש לו בעזה, ולא יהיה לו אם תיפתח מערכה מיידית בלבנון.
כאשר יותרו לפרסום פרטי היממה ההיא, ילמד הציבור כיצד מתקבלות החלטות בישראל. איך חיכו מטוסים מונעים וחמושים באוויר ועל המסלול, חלקם כדי לתקוף וחלקם במוכנות למלחמה, שהיתה נפתחת בוודאי מייד לאחר התקיפה. ואיך מזמז נתניהו את ההחלטה, בידיעה שהמטוסים מחכים ושעת הקצה מתקרבת, עד שהודיע שצריך להיוועץ בוושינגטון. "ברגע האמת הוא עשה במכנסיים ורץ לאמריקנים שיצילו אותו", אמר השבוע גורם בכיר.
יש בצפון אנשים נהדרים, חזקים, ציונים, שרוצים לחזור הביתה. הדאגות העיקריות שלהם כרגע הן אזרחיות־כלכליות: הלימודים, הפיצויים – עניינים שהמדינה יכולה לפתור בקלות. אבל את המדינה זה לא מעניין: עובדה שעד עכשיו לא הוקמה מנהלת ייעודית לנושא
סופו של סיפור: הדדליין עבר, וישראל לא תקפה. הנשיא ביידן נאם את ה־Don't המפורסם שלו, שפורש אז כאזהרה חמורה לחיזבאללה ולאיראן שלא יעזו לתקוף את ישראל. לימים התבהרה התמונה המלאה: האזהרה היתה דו־צדדית, והיא כוונה גם לישראל - שהתבקשה להתמקד בעזה, ולא להתפתות להרפתקאות בחזיתות אחרות, שעלולות היו להצית תבערה אזורית ואף עולמית.
בלחץ הימים ההם פעלה ישראל באימפולסיביות. החשש ממתקפה קרקעית של חיזבאללה בצפון גרם לפינוי המוני של תושבים. זה היה מובן ביישובים סמוכי הגדר; זה היה משגה בקריית שמונה. מרגע שהעיר פונתה, חיזבאללה שוחרר לפגוע בה. ספק אם היה נוהג כך לו העיר היתה נותרת מיושבת: עובדה שהוא נמנע משיגורים לעבר צפת ונהריה, מחשש שישראל תגיב בתקיפת צור וצידון.
ההרתעה - והמחיר
השבוע עליתי לצפון. התחלתי בקריית שמונה, בפלאפל של שמעון עמר. הוא פונה לתל אביב, אבל אחרי כמה חודשים נקלע לדיכאון והחליט לחזור. רעייתו בתיה נותרה בתל אביב: היא סגנית מנהלת בבית הספר שהועתק לסינמה סיטי בגלילות. בסופי שבוע הוא מצטרף אליה, ובימי השבוע הוא בפלאפל. מאכיל בחינם חיילים ומוכר קצת למי שמגיע.
השיחה היתה כאובה. במהלכה באו והלכו קומץ אנשים - מרחק שנות אור מההמולה שהיתה סביב הפלאפל לפני המלחמה. הטון הכללי היה של עיר מרוסקת. רבים לא יחזרו גם כשהמלחמה תיגמר. הצעירים עברו למרכז, רואים כי טוב ויישארו שם. ההורים לילדים יכריעו לפי מבחן 1 בספטמבר: אם עד אז המלחמה תיגמר, הם יחזרו לקריית שמונה ויתחילו בה את שנת הלימודים הבאה. אם המצב לא ישתנה, הם ירשמו את הילדים במקום אחר, כלומר אין מה לדבר על חזרה שלהם עד קיץ 2025, ואז מי יודע מה יהיה.
כאשר יותרו לפרסום פרטים על מה שקרה ב־11 באוקטובר, ילמד הציבור כיצד מתקבלות החלטות בישראל. איך חיכו מטוסים מונעים וחמושים באוויר ועל המסלול, ואיך מזמז נתניהו את ההחלטה, עד שהודיע שצריך להיוועץ בוושינגטון. "ברגע האמת הוא עשה במכנסיים ורץ לאמריקנים שיצילו אותו", אמר השבוע גורם בכיר
מקריית שמונה המשכתי למטולה. דוד אזולאי, ראש המועצה, לקח אותי לסיבוב בין הבתים שנפגעו מטילי נ"ט. זה היה מסע בדילוגים מהירים בין החצרות, כדי שלא להיפגע במושבה שמאוימת מלבנון 270 מעלות. אזולאי העריך ש־15-10 אחוזים מהתושבים לא יחזרו; אם המלחמה תימשך, המספר יכפיל את עצמו. הממשלה, אמר, רחוקה מלהבין את המשבר, ורחוקה עוד יותר מלתת לו מענה. לשרים לא אכפת: למעט קומץ, איש מהם לא ביקר במושבה. זה צורם במיוחד כשמדובר בשרי האוצר והחקלאות, אבל נמאס לו לקוות. אחרי חצי שנה הוא הנמיך ציפיות, ומתפלל שצה"ל יעשה את העבודה וירחיק את חיזבאללה מהגדר.
ממטולה נסעתי לאביבים, ליקב של מאיר ביטון, שהושמד כליל לאחר שספג בשבוע שעבר שני טילי נ"ט מהכפר הלבנוני הסמוך מארון א־ראס. סבא של מאיר נהג להכין מאחיה בבית במרוקו, וכשעלה לארץ הקים את היקב, שעבר לבנו ואחר כך לנכדו, מאיר, שניצל בנס מהטילים. הוא נשבע לחזור, חזק יותר וגדול יותר, אבל המילים שאמר הדהדו לי באוזן עוד שעות ארוכות לאחר שנפרדנו. "אני לא מפחד מנסראללה", הוא אמר, "אני רק מפחד שמס רכוש יעשו לי בעיות ולא יפצו אותי על הנזקים שנגרמו לי".
הביקור הזה בצפון הוביל אותי לכמה תובנות. הראשונה, שיש בצפון אנשים נהדרים, חזקים, ציונים, שרוצים לחזור הביתה. השנייה, שהדאגות העיקריות שלהם כרגע הן אזרחיות־כלכליות בעיקרן: הלימודים, הפיצויים - עניינים שהמדינה יכולה לפתור בקלות. השלישית, שאת המדינה זה לא ממש מעניין: עובדה שעד עכשיו לא הוקמה מנהלת דמוית "תקומה", שתטפל בעניינם של יישובי הצפון ותושביו. והרביעית, שהזמן אוזל, ושאם דברים לא יתחילו לזוז אנחנו עלולים לאבד את חבל הארץ הזה.
ויש, כמובן, גם העניין הביטחוני. טקטית, ידו של צה"ל על העליונה, בפער. אסטרטגית, אנחנו בבעיה קשה. הצפון מפונה, רצועת הביטחון מתקיימת בשטח ישראל, ובאופק לא נראה פתרון שירחיק את חיזבאללה מהגדר לאורך זמן. גם אם יהיה הסכם, הארגון יפר אותו כפי שעשה לאחר מלחמת לבנון השנייה, וגם אם תהיה מלחמה יגיע היום שאחריה, שבו חיזבאללה ישתקם וישוב להיבנות ולאיים.
הפתרון הוא שישראל תחליף דיסקט. לא היום, אלא ביום שאחרי. שברגע שחיזבאללה ירים ראש בדרום לבנון, ישראל תוריד לו את הראש - גם במחיר של חידוש הלחימה לזמן מסוים. אחרי פעם ופעמיים ושלוש, חיזבאללה יבין את המסר. יהיה לזה כמובן מחיר, בעיקר בצד האזרחי: החקלאים אולי לא יוכלו לעבד את האדמות עד לרגב האחרון, והצימרים יחוו תקופות שוממות. המדינה צריכה לדעת לפצות על כך כלכלית, אבל אם המנגנון הזה יפעל על כל חלקיו - זה שתוקף וזה שמסייע ומפצה - ההרתעה תשוב לגבול הצפון לשנים רבות. נדרש רק שהממשלה תתעורר, ותתעלה לגודל האתגר. נכון לשבוע זה, היא עדיין ישנה.