נראה שגם הטבע חוגג את גבורת החזרה לשגרה. השדות לובשים ירוק עז, מרבדי חרציות קורצות בחיוך שובב, והשמיים מאירים מבעד לשמיכת ענני פוך בלבן בוהק. הדרך לשדרות יפה מתמיד. "כמה טוב שחזרת הביתה לשדרות", מכריז השלט בכניסה לעיר, שמחסום צבאי עוד שומר עליה, מזכיר שמשהו קרה כאן.
באוקטובר הגעתי לכאן, לעיר שהיתה אז ריקה מאדם ומלאה באש. קשה היה למצוא נפש חיה ברחוב, וטיל מעזה התפוצץ לא רחוק ממני. עכשיו שדרות הומה בהולכי רגל ובמכוניות, החנויות פתוחות ובקופה של רמי לוי כבר עומדים בתור. פארק הילדים הענק ריק בשעה הזו, שבה הילדים עוד בבית הספר, אבל נער אחד מתנדנד בעוז על הנדנדה.
אבל את סיפור חזרת הילדים לבית הספר אי אפשר להזכיר במשפט אגב. הוא לב הדברים. לשם כך התכנסנו כאן. ביום שני השבוע היתה החניה של בית הספר היסודי "גיל רבין" בשדרות עמוסה במכוניות. בשער עמד השומר הקבוע, ולצידו שחקן חיזוק בדמות חייל מילואים. הבנות של כיתה ו' שיחקו כדורגל במגרש, המורים התרוצצו בין הכיתות והילדים עשו מה שלא עשו כבר חמישה חודשים - ישבו ולמדו בכיתת האם שלהם.
"אתמול פתחנו בהתרגשות גדולה. זה היה מפגש עוצמתי", אומרת עידית דיין (41), מנהלת בית הספר בשלוש השנים האחרונות. "הגיעו 320 ילדים מתוך 584. היום כבר עלינו ל־348, שזה 60%. יש לנו 23 כיתות, שלוש מתוכן חינוך מיוחד. פתחנו כמעט עם צוות מלא, 85% נוכחות. יש מורים במילואים ומורות מהקיבוצים שמפונות לצפון. זו התרגשות גדולה ושונה מ־1 בספטמבר. פה לא היו חודשיים של חופש שבהם הילדים נפגשים בקייטנות, אלא חמישה חודשים של נתק וגעגועים. לראות את השמחה על הפנים של הילדים וההורים זה מרגש. אחד הילדים נכנס והרגשתי את העיניים שלו חוששות ומתלבטות אם לגשת אלי, הגשתי לו את הידיים לחיבוק והוא הושיט לי את הידיים פתוחות בחזרה. ואז את יודעת שחזרת הביתה אל החום והחיוך. זה המקום שבו הלב מתמלא מחדש".
היא נשואה לשמעון ואם לארבעה, גרה במושב ניר ישראל. גדלה באשקלון והיתה שם מורה שנים רבות. בחמשת החודשים האחרונים הקימה וניהלה את מרחבי החינוך במלונות ים המלח. "זה היה סוג של מילואים. המשפחה שלי היתה בבית כי אנחנו לא מפונים, והגעתי הביתה רק בסופי שבוע או שהם הגיעו אלי. בהתחלה הילדים באו איתי, אבל כשמסגרות החינוך שלהם חזרו לפעול הם חזרו הביתה ואני נשארתי בים המלח, לתת מענה ל־700 ילדי שדרות ששהו שם. התחלנו בבית ספר אחד שבו כולם למדו יחד - דתיים, חרדים, חילונים וחינוך מיוחד. לאט־לאט הגענו לחמישה בתי ספר, תשעה גנים ושלושה מעונות יום, הכל בשיתוף פעולה של אנשים טובים מהרשות המקומית וממשרד החינוך. ב־19 בפברואר סגרנו את המרחבים החינוכיים, ואז לקחתי יום חופש בשביל להחליף תקליט, ומ־20 בפברואר אני כאן. חזרתי הביתה".
להתאהב במקום מחדש
אלא שבית הספר שלו היא קוראת בית שינה את פניו. במשך חמישה חודשים התארחו בו 450 חיילים. "בשעות הראשונות הייתי בהלם. הרהיטים של כיתה ו' היו בכיתה א'. השידות והארונות מפוזרים בחוץ. בימים הראשונים, יחד עם אב הבית ומורים מתנדבים, סידרנו את הכל והחזרנו את בית הספר למראה הטבעי שלו. ואז התחלנו בימי היערכות בית־ספרית, לצוות הניהולי, לצוות המורים, ויום הורים שבו כל מחנך ישב עם ההורה ועם הילד כדי לקבל תמונה מלאה על מה שעבר על הילד בחמשת החודשים האחרונים".
מה היה הרגע הכי קשה עבורך בגלות ים המלח?
"הרגע שהרגשתי שהצוות שלי מתפרק. המתנה הגדולה של בית הספר זה הצוות. יש פה צוות עם לב גדול, אנשים שהחינוך זורם להם בדם, אנשים שמגיעים עם רצון לחולל שינוי להיות משמעותיים ולתת מעצמם. אין חשבון לשעות ולזמנים. הילדים עבורם הם הכל, גם אם צריכים להגיע אליהם אחרי הצהריים ולגשת לגינה ציבורית או לביקורי בית. בדצמבר הרגשתי שאני מאבדת את הצוות כי הוא מתפרק. כל אחד יצר קשרים במקום שבו הוא היה - בתל אביב, ירושלים, אילת או ים המלח - וזה פגע בתחושת השייכות לצוות המקורי של בית הספר. ניסיתי לשמור על קשר גם אישי וגם קבוצתי באמצעות ישיבות צוות בזום כל שבוע, אבל זה לא אותו דבר, זה לא המשרד הפתוח שלי, זה לא המפגש היומיומי, הדיבורים, החיבוקים. היה לי מאוד קשה ושיתפתי את המפקחת בתחושות".
בעקבות השיחה עם המפקחת נולד הרעיון למפגש פנים אל פנים של הצוותים החינוכיים. כ־800 אנשי חינוך מ־20 בתי ספר משדרות נפגשו באירוע גדול שאחריו כל צוות ישב בנפרד כשלוש שעות. "זה נתן לי אוויר לעוד חודש. לקראת הסוף שוב הרגשתי שזה המון זמן ושוב נכנסתי לחרדה שאאבד את הצוות. בית הספר מושתת על הצוות. זה שאני פה זה יפה, אבל אם לא יהיה לי צוות מגובש, מגויס ורתום - אי אפשר להגשים חלומות. עכשיו חזרנו ומתגבשים לאט־לאט מחדש. אנחנו צריכים להתאהב במקום מחדש. אני מאוהבת בו מהיום הראשון. בשדרות יש קסם, בעיר, באווירה, באנשים. יש פה משהו מיוחד".
והקסם הזה יכול ברגע להפוך לצבע אדום.
"אנחנו ממוגנים ויודעים מה לעשות במקרה כזה. ברור שזה יעורר חרדה, אבל אנחנו במקום בטוח, המבנים שלנו ממוגנים והילדים למודי ניסיון. אף אחד לא מבטיח שלא יהיו אזעקות, אנחנו עוד בעת מלחמה. אנחנו מודעים למצב ונתמודד איתו. אין אפשרות אחרת. זה הבית שלנו. לא ינצחו אותנו. נעזוב כל מקום שקשה? אנחנו חיים במדינה שבכל גבול, בכל מקום, יש משהו שמערער את הביטחון. אני לא חוששת. אני מאמינה שיש לנו צבא ששומר עלינו. נכון, 7 באוקטובר ניפץ עבורנו הרבה דברים. הרגשנו השפלה. חשבנו שצה"ל הצבא הכי חזק בעולם, ופתאום היה אובדן שליטה. זה מערער, אבל יש בי את כוח האמונה שגם מזה נצמח ונלמד".
בית הספר מטופח באופן מיוחד. יש בו משהו מזמין שמשרה אווירה חמה. ספסלי עץ בכל פינה, אמרות מחכימות על הקירות, ילדים ואנשי צוות פונים זה לזה בתחושת קרבה. כבר שעת צהריים' וההורים מגיעים לאסוף את ילדיהם הביתה. בין ההורים גם מוריה בן־חמו, אם לחמישה. את האושר על חזרת מערכת החינוך לפעולה אפשר לראות על פניה המאירות.
"אנחנו כבר חודשיים בשדרות", מספרת מוריה. "חזרנו בגלל חברת הבנייה של בעלי. אני עוסקת בראיית החשבון של החברה. זה היה מאוד לא פשוט לעבוד עם חמישה ילדים קטנים בבית. חיכינו מאוד לימים האלה של פתיחת שנת הלימודים. הילדים מאושרים. בית הספר פה מאוד מחבק והם התגעגעו אליו מאוד. עבורי זו תחושה של הקלה אדירה".
בפנים עדיין יש מערבולת
אחרי שהמולת הילדים נרגעת ומסדרונות בית הספר מתרוקנים, אני יושבת עם יסמין גבאי, 51, אם לארבעה, סגנית מנהלת בית הספר. האמת שבשבילה נסעתי. פגשתי אותה בבית המלון גראנד קורט בירושלים, שם ניהלה את המרחב החינוכי. בראיון הראשון סיפרה על טראומת 7 באוקטובר, כאשר נרצחה האחיינית של בעלה ומחבל הסתובב בגינת ביתם. אז אמרה שהיא לא חושבת שתצליח למצוא את הכוחות לחזור לשדרות. והנה היא כאן.
"לא רציתי לחזור, זה נכון. כשהבנתי שהתקבלה ההחלטה ומערכת החינוך בשדרות נפתחת, לקחתי את זה מאוד קשה. רציתי לחפש עבודה בירושלים".
לא מאסת בחיים הזמניים במלון?
"בחודשים האחרונים שכרנו דירה סמוך לבית המלון, וכל יום הגעתי לעבודה. התאהבתי בירושלים. כבר הרבה שנים לא ישנתי כל כך טוב, ופתאום המחשבה על חזרה, ועל הצורך להתמודד עם מאורעות 7 באוקטובר, היו עבורי מאוד קשים".
"כשיסמין אמרה שהיא לא רוצה לחזור הרגשתי אותה כאן בבטן, כי יסמין ואני זה תמיד יחד", אומרת עידית. "כשהתקבלה ההחלטה לחזור היו לה יומיים קשים. היא פחות היתה בתקשורת איתי, פחות הגיבה, פחות ענתה. הבנתי שזה יושב על הלחץ של החזרה, שכבר אי אפשר לדחות את ההחלטה. לקח לה יומיים להתבשל ולהבין שזה הבית".
אבל לפני שחזרה הביתה סגרה יסמין מעגל עם התלמידים והצוות החינוכי שאותם הובילה בחמשת החודשים האחרונים. "נפרדתי בצורה מסודרת גם מהילדים וגם מהצוות, עשינו טיול בעין יעל ובסדנת נגרות. עבורי התקופה בירושלים היתה שיא מקצועי. פרחתי שם. היה לי חשוב להוכיח לעצמי ולאחרים שאני מסוגלת לנהל, ואני חושבת שהוכחתי זאת בהצלחה גדולה מאוד. במובן הזה, המחשבה לחזור לשדרות לא היתה קלה עבורי. עידית ואני חולקות הכל, אבל זה עדיין אחרת".
את השיחה קוטעת דפיקה בדלת. גבר עם זר פרחים ססגוני נכנס לחדרה של יסמין. זהו אלברט, בעלה. אל דאגה, לא בכל יום הוא מגיע עם זר. מתברר שיסמין והוא חוגגים יום הולדת עברי, שניהם נולדו באותו היום. בהמשך שוב ושוב תיפתח הדלת: תלמידה שרוצה מילים טובות מיסמין, והיא חולקת לה אותן בשפע מחמם לב; אנשי צוות ששואלים לגבי השיבוץ; מישהי שזקוקה לעצה קטנה. אבל כשהדלת נסגרת מתקלפת יסמין מדמות האישה החזקה המהווה כתובת לכולם.
"בבית הספר אני נותנת את המקסימום, אבל בפנים יש את המערבולת. עידית ואני מטפלות אחת בשנייה, לא נותנות זו לזו להישבר. בבית הספר אני משדרת חוסן, אבל בבית הכל יוצא. אני לא ישנה טוב בכלל. אני כבר ב־5 על הרגליים. בירושלים הייתי קמה ב־7 בכוח מהמיטה, וזה אחרי שהלכתי לישון מוקדם. הגעתי לפה - וכל הפחד צף שוב. לא חשבתי שזה יקרה.
"מייד אחרי 7 באוקטובר הייתי שבורה, אבל אז העשייה החינוכית עשתה לי מאוד טוב ולא טיפלתי בפחדים, שעכשיו התעוררו מחדש. כל רעש מקפיץ. כשאני יוצאת מהבית אני מביטה קודם לכל הצדדים. בחושך אני בכלל לא מעזה לצאת לבד, אפילו לא לתלות כביסה. גם הבוקר בבית הספר הייתי תורנית בחצר, כי אין לנו מספיק כוח אדם. כל הזמן ספרתי את הילדים והסתכלתי איפה הם, שאם יהיה משהו אספיק להכניס תוך כמה שניות את כולם לממ"ד".
"לא מפקירים תלמידים"
ה"אם יהיה משהו" אכן מתממש כבר באותו הערב, כששדרות נצבעת שוב בצבע אדום. יסמין היתה אז בנתיבות, אבל בנה בן ה־17 היה לבד, והיא מיהרה לשוב אליו. "הבן בגיל שהוא רוצה ליהנות עם חברים. בשבוע שעבר הוא נסע פעמיים לתל אביב, עד שאמרתי לו שהוא לא יכול לעשות לי את זה. אני לא מצליחה לתפקד כשהוא לא נמצא בבית. גם כשהוא הולך באמצע השבוע לחבר, אני כל שנייה מתקשרת אליו. הוא אמר לי: 'אמא, אני לא יכול ככה, את מלחיצה אותי'. קשה לו להבין את החרדה שלי. אני מנסה לאט־לאט לשחרר, אבל בסוף זה חיים עם עננת פחד שמרחפת מעליך. אני יודעת שיגיע הרגע שבו אהיה חייבת לטפל בעצמי".
איך התקבלה ההחלטה לחזור?
"הבנתי שאין אפשרות לא לחזור, שאני צריכה לחזור כי יש לי תפקיד, ואני לויאלית למערכת ולבית הספר. גם הבן אמר שהוא רוצה לחזור לחברים וגם העסק של בעלי פה. יכול להיות שבסוף השנה נעזוב את שדרות, אבל לא אפקיר תלמידים באמצע שנה".
יסמין מספרת שלקח לה זמן להרגיש חלק, להתרגש מהחזרה. "כשחזרנו לימי היערכות הייתי מאופקת, היה לי קשה להשתחרר. אתמול, ביום ראשון ב־6 בבוקר, אמרתי לבעלי: 'תקשיב, אני לא מתרגשת, משהו לא תקין'. ואז הגעתי ועמדנו וחיכינו לילדים בשער והכל עלה בבת־אחת. הרגשתי את עוצמת הגעגוע, את השמחה לחזור, את האושר לחבק שוב את הילדים. חינכתי כיתה לפני 7 באוקטובר, במקביל לסגנות, אז עכשיו פגשתי תלמידים שחינכתי ולא ראיתי חודשים. זה היה מרגש. כרגע לא חזרתי לחנך, כי הצטברה המון עבודה ניהולית".
מה החלום שלך?
"לפני המלחמה זה היה ניהול, אבל דברים השתנו. זה עדיין חלום, אבל כרגע החלום שלי הוא לפתוח קליניקה ולטפל באנשים. תכננתי השנה ללמוד NLP, שזה אימון אישי דרך התת־מודע. הלימודים התחילו כשהייתי בירושלים, והיה בלתי אפשרי לנסוע בערבים לאשקלון. עכשיו חזרתי לזה ואני מאמינה שזה גם משהו שיעזור לי אישית וגם אוכל לעשות טוב לאחרים דרכו".
