הכדור אצל הפוליטיקאים: צה"ל מוכן לגייס את החרדים

רמדאן. אם לא חסרו לישראל כאבי ראש בחודשים האחרונים - בקרוב היא תידרש להתמודד גם עם החודש הנפיץ ביותר בלוח השנה המוסלמי. חמאס כבר מנסה לשלהב את הרוחות סביב החג, ולהצליח במקום שבו כשל ב־7 באוקטובר - ללכד את כל הזירות נגד ישראל.

ישראל הצליחה עד כה להימנע מכך, גם כדי לא לגלוש למלחמות מיותרות, ובעיקר כדי שתוכל להתמקד בהכרעת חמאס בדרום מבלי שתידרש להיקרע בין כמה זירות בו בזמן. סכנת ההסלמה בצפון וביו"ש נותרה אמנם ברמה גבוהה, אבל ישראל שולטת בינתיים בגובה הלהבות ונמנעת מטעויות שעלולות לסכן את האסטרטגיה שקבעה לעצמה.

זאת מכונה מורכבת שדורשת ניהוג עדין ביותר, שנשען על פעילות צבאית, תבונה מדינית ורגישות ציבורית. למרבה הדאגה, ניתנה גישה למכונה הזאת לכמה גורמים שסכנתם אומנותם, ובראשם השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. הצעותיו שנוגעות להר הבית הן מתכון בדוק לסערה גדולה, שבקצה שלה גם אפשרות לתבערה גדולה (ומיותרת) בירושלים ובאזור כולו.

הר הבית הוא לא עוד סוגיה - הוא ה־סוגיה. לרוב המוסלמים בעולם אין מושג איפה ישראל או ירושלים נמצאות, אבל לכל אחד מהם יש תמונה של מסגד אל־אקצא בסלון. זה מחייב את ישראל לנהוג בתבונה וברגישות בבואה לטפל במקומות הקדושים לאסלאם - בוודאי בתקופה הנוכחית - כדי לא להפוך את מלחמתה בחמאס למלחמת דת של יהודים במוסלמים.

תקלה ברמדאן תסכן את כל הישגי המלחמה. גרוע מכך, היא תסכן את ישראל במערכות אחרות ובפגיעה ביחסיה עם מדינות ערב. מנגד, אם תצליח לחצות בשלום את החודש המאתגר הזה, שיחל ב־10 במארס ויסתיים ב־9 באפריל, היא תוכל לשוב ביתר קלות למשימות שהגדירה לעצמה, ובראשן - הכרעת חמאס בעזה והרחקת חיזבאללה מגבולה הצפוני.

ייתכן שהדרך לעבור את החודש הנפיץ הזה עוברת בהסכם חדש עם חמאס, שיאפשר שחרור חטופים בתמורה לשחרור אסירים פלשתינים ולהפוגה מסוימת בלחימה. אם השקט יחול בימי הצום, הפלשתינים יוכלו להתמקד בו ולא בשנאתם לישראל. אפשר להניח שניסיונות פיגוע יהיו בכל מקרה, אבל כלל גורמי הביטחון מאוחדים בדעתם שמספרם יאמיר משמעותית אם ישראל תיתפס כמי שפוגעת במוסלמים ובדברים שמקודשים להם דווקא בימים אלה.

כדי למזער טעויות וסיכונים, ראש הממשלה נדרש לקחת לידיו את המושכות בכל הנוגע לענייני הר הבית. כך נהג נתניהו בעבר, בוודאי בתקופות משבריות. הוא הבין שגלי ההדף של פיצוץ בהר הם אדירים, ומגיעים לליבו של כל מאמין בכל פינה בעולם. מתבקש שינהג באופן דומה כעת, בוודאי כשבמשרד לביטחון לאומי יושב אדם שמלחמת גוג ומגוג היא משאת נפשו.

מתחת לאלונקה

בקשת המדינה מבג"ץ לקבל ארכה בניסיון להגיע להסכמות בנוגע לגיוס חרדים היא תרגיל מוכר וידוע: הממשלות נוקטות אותו כבר כמה עשורים בוורסיות שונות, בניסיון לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה, בתקווה שמשהו יקרה והן לא יצטרכו להכריע.

ההישענות על המלחמה בבקשה הנוכחית היא מוצדקת ומגוחכת כאחת. מוצדקת כי ישראל אכן נלחמת וראשה טרוד בנעשה בעזה ובצפון, ומגוחכת כי המלחמה לא שינתה שום דבר בנתוני היסוד של הבעיה. ההפך הוא הנכון - היא רק הקצינה את ההבנה שיש מי שסבור שב־7 באוקטובר לא קרה משהו שמחייב אותו לשנות באופן יסודי מדרכו ומאמונותיו.

עד למלחמה הדברים היו ברורים למדי. החרדים לא רצו להתגייס, וצה"ל לא ממש היה צריך אותם. הוא אמנם סבר שראוי ערכית שכל בני ה־18 ישרתו את ארצם בשירות צבאי או אזרחי, אבל לא התעקש על כך. הירידה בהיקף האיומים והעלייה בעוצמתו של צה"ל - לצד ההישענות הגוברת על חיל האוויר ועל מערכי המודיעין - הובילו לצמצום מתמיד בגודלו של הצבא הסדיר ובמספרם של אנשי הקבע. זה התבטא מיידית במוטיבציה לשירות, וגם בתנאים של המשרתים, שלא נתפסו עוד כמי שמגינים על המדינה בגופם, אלא כמי שנהנים מקופתה העשירה.

המלחמה שינתה את כל זה מהיסוד. לא רק ההבנה שיש מי שמשלם בגופו ובדמו ומי שלא, אלא הצורך המשווע במסה של חיילים ומפקדים. זה נובע לא רק מההיקף העצום של הרוגים, פצועים והלומי קרב מקרב הכוחות, אלא גם מההחלטה להגדיל משמעותית את צה"ל כדי להתמודד כראוי עם האתגרים הביטחוניים העתידיים. דוגמה קטנה: כדי לשמור אחרת בשנים הקרובות על כל יישוב בגבול עזה או בגבול לבנון, יידרש להציב בהם או בסמיכות אליהם כוחות צבא, שחסרים כיום, משום שצה"ל יידרש לשלל משימות מבצעיות נוספות, ולשמירת כשירות ואימונים שישאבו את מרב הכוחות הקיימים.

כדי להתמודד עם האתגר, צה"ל נקט כמה מהלכים מיידיים: הארכת השירות הסדיר לשלוש שנים לגברים (ולנשים בתפקידים מקבילים), הארכת שירות המילואים לגיל 46 (ולמפקדים עד גיל 50), ואפילו קיצור שנות השירות, המכינות הקדם־צבאיות והישיבות עבור 1,300 צעירים, כדי להקדים את גיוסם כבר לחודש הבא.

הצעדים האלה פותרים חלק מהבעיה, אבל לא את כולה. גם אם מאגר המתגייסים הקיים ימוצה עד תום, לא יהיה בו די לכסות על צורכי הצבא, והוא נדרש להביא חיילים נוספים ממקורות נוספים. כאמור, מדובר בצורך ענייני, ולא בניצול הזדמנות לתיקון ערכי שגם בו יש ערך. השבוע אמר שר התקשורת שלמה קרעי כי מי שלומד בישיבה בגיל הגיוס משרת את מדינת ישראל שלוש שנים בהגנה עליה בלימוד תורה. זו דעה לגיטימית שמקורה באמונה, שאין שום דרך להוכיח את תרומתה לביטחון הלאומי; תרומת המשרתים בפועל, לעומת זאת, לא זקוקה להוכחה.

בדיון בכנסת דיווחה השבוע נציגת צה"ל כי מאז 7 באוקטובר התגייסו כ־540 חרדים, פחות מהתוכנית השנתית שנקבעה לפני המלחמה. כלומר, לא רק שהמלחמה לא גרמה לחרדים להתנדב עצמאית, אלא היא אף גרמה לרבים לשנות מתוכניותיהם ולא להתגייס. הנתון השני שדווח בישיבה היה מדהים הרבה יותר: כ־66 אלף חרדים בני 26-18 נמצאים כיום במעמד "תורתו אומנותו", כלומר - גיוסם הצבאי נדחה (ובפועל בוטל) כדי לאפשר להם ללמוד תורה.

אחד מחבריי תהה השבוע באוזניי עד כמה הצבא ערוך לקלוט את החיילים החרדים, אם בכלל. התשובה מורכבת: מצד אחד, צה"ל צבר לא מעט ידע בנושא. מנגד, צה"ל לא ערוך לשלב מסה כזאת של מתגייסים חרדים. זה ידרוש ממנו גמישות והתאמות

בראשית המדינה קבע דוד בן־גוריון כי יהיו חרדים שלא ישרתו בצה"ל, כדי לשמר את גחלת לימוד התורה, שכמעט נכחדה בשואה. נקבע אז מספר של 400 תלמידי חכמים, המקבילה התורנית לספורטאים ולנגנים מצטיינים. אלא שמאז המספר האמיר דרמטית, ולצד הריבוי הטבעי הגבוה הגיע למספרים הנוכחיים - כמעט שלוש אוגדות במונחים צה"ליים.

צה"ל לא זקוק לכל החרדים; הוא בוודאי זקוק לטובים ולמוכשרים שבהם. החברה הישראלית, לעומת זאת, זקוקה לכולם, עד האחרון שבהם. גם מי שלא מתאים לשרת בצבא יכול בקלות לשרת את המדינה בדרך אחרת: בבתי חולים ובקופות חולים, בשלל ארגוני ההצלה, ואפילו בבתי ספר, בגני ילדים ובמוסדות סיעודיים. ולמען הסר ספק: גם האוכלוסייה המוסלמית נדרשת לתרומה זהה. ערביי ישראל בחרו צד ב־7 באוקטובר, ומהלך כזה יאפשר להשלים את שילובם בחברה. זה גם יהיה משקל־נגד ראוי לניסיונות המסוכנים והאנטי־דמוקרטיים להגביל אותם בדרכים שונות, בין היתר בעלייה להר הבית, כפי שמציע השר לביטחון לאומי.

אחד מחבריי, שאת דעתו אני מעריך במיוחד, תהה השבוע באוזניי עד כמה הצבא ערוך לקלוט את החיילים החרדים, אם בכלל. התשובה מורכבת: צה"ל צבר לא מעט ידע בנושא בשלושה עשורים (כמעט) שחלפו מאז החל לעסוק בגיוס חרדים, תחילה לנח"ל החרדי ואחר כך גם למסגרות נוספות. זה אפשר לו ללמוד מה צריך לעשות ומה אסור לעשות בשלל תחומים - מכשרות וזמני תפילה, ועד להקפדה על יחידות שבהן לא יתאפשר לנשים לשרת.

מנגד, צה"ל לא ערוך לשלב מסה כזאת של מתגייסים חרדים. זה ידרוש ממנו גמישות והתאמות: למשל, להקים בסיסי טירונים ויחידות נוספות שאליהם יגיעו רק חרדים. בצה"ל טוענים שזה אפשרי ליישום, ואפילו בלוח זמנים קצר - כמה חודשים מרגע שתתקבל החלטה.

אלא שקשה לראות את ההחלטה הזאת מתקבלת. החרדים הליטאים מתנגדים לה בתוקף. בשבוע שעבר, השבועון "חדשות בקהילה" אף הקדיש את כל השער שלו לנושא. תחת הכותרת "סכנה בפתח" הוא קבע שעולם התורה חשוף לאיום דרמטי: היעדר אפשרות להעברת חוק הגיוס (שבמקור, כזכור, כלל כוונה להשוות את שכר האברכים לזה של המשרתים במדים). ספק אם מנהיגי הציבור הזה יגמישו את עמדתם; הם חיים בעולם שכולו טוב, שבו אחרים משרתים ונופלים, עובדים וכורעים תחת הנטל עבורם.

הקהילה הספרדית, לעומתם, פתוחה יותר לשיח. כמה משרי ש"ס רמזו על כך בראיונות בתקופה האחרונה. ציניקנים יטענו שהם מנסים לשטות בציבור כדי להרוויח זמן, ללא כוונה לשנות משהו במציאות. אני סבור אחרת: התפקוד של חלק מהשרים האלה במהלך המלחמה הוא מרשים, ומלמד על רגישות חברתית, על הבנת המצוקות ועל רצון להתמודד עימן. הם יכולים (וצריכים) להיות פרטנר לשיח על שירות לכולם: צבאי למי שיכולים, אזרחי ליתר.

צריך להיות אופטימיסט מושבע כדי להאמין שזה יקרה. הוויכוח הזה מתקיים כבר עשרות שנים, ותמיד החרדים ניצחו בו. מנגד, משהו יסודי מאוד נסדק כאן ב־7 באוקטובר, והמשהו הזה מחייב עכשיו תיקון יסודי מאוד. בעיניי זאת הזדמנות אמיתית, אולי חד־פעמית, לייצר מדינה שבה השותפות והערבות ההדדית בין כלל חלקי החברה גדולות מהקיטוב שמייצרים מנהיגיה. יש הרבה דרכים לתקן את מה שקולקל כאן בהתמדה; שערי הבקו"ם הם מקום טוב להתחיל בו.

שריון מפלדה

יש הרבה לקחים למלחמה הזאת. לקח אחד, שבולט מכל פעילות, הוא הצורך להגדיל דרמטית את יחידת הכלבנים עוקץ, שהצורך בה עצום ושהתפקוד שלה פנומנלי, לא פחות. לקח אחר הוא הצורך להגדיל דרמטית את יחידת ההנדסה הקרבית יהל"ם, לנוכח אתגר המנהרות העצום בדרום (וגם בצפון), שמחייב כוח אדם מקצועי וגדול פי כמה מזה שקיים כיום.

לקח שלישי הוא חיוניותו של השריון. החיל הזה ידע עדנה בעבר: הוא היה גיבור המלחמות הגדולות, וגם שילם בהן את המחיר הכבד ביותר. מאז נשחק מעמדו, והצורך בו ירד בהתמדה. אחרי מלחמת לבנון השנייה, והמחיר הכבד ששילמו הטנקיסטים בקרב המיותר בסלוקי, היו מי שטענו שהשריון מת ושאין בו עוד צורך. ממילא צה"ל עבר למלחמות רוויות חיל אוויר ומודיעין, וגם מיקוד הפעילות באזורים אורבניים צפופים, שבהם נדרשות זריזות וגמישות, אותת לכאורה שהטנקים גמרו את הסוס.

התוצאה היתה ירידה מתמדת במספר חטיבות השריון בצה"ל, מ־25 חטיבות אחרי מלחמת יום כיפור ל־11 כיום (בסדיר ובמילואים). זה נבע מהעלות המאמירה של הטנקים, בגלל היכולות המשופרות שלהם בתמרון, באש, בטכנולוגיה ובמיגון, וגם מהעובדה שכל טנק היום יודע לבצע משימות שדרשו כמה טנקים בעבר. אבל זה גם נבע מהמחשבה ששדות הקרב הגדולים עם קרבות השי"ן בשי"ן של פעם חלפו מהעולם, ושהטנקים יידרשו בעתיד ככוח אש מסייע ותו לא.

תא"ל אוהד מאור, קצין שריון ראשי, אומר כי הלוחמות שמשתלבות בחיל "הן טנקיסטיות מעולות, שהוכיחו את עצמן והצטיינו בייעוד שלהן". הוא מעריך שמספרן יגדל. סביר שזה יקרה בעיקר ביחידות שעוסקות בהגנת הגבולות

המלחמה בעזה לימדה אחרת. דווקא שם, במקום הצפוף והמאתגר ביותר ללחימה בעולם, התברר שהטנקים נחוצים מתמיד. יכולת האש והשרידות שלהם הן גיים־צ'יינג'ר משמעותי באינסוף קרבות, ומובילות לכך שעיקר הפעילות לא מתבצעת ללא טנקים בראש הכוח הגדודי, החטיבתי והאוגדתי. זה נכון בעזה, וזה נכון גם בצפון, מול חיזבאללה. שם נשמר לשריון תפקיד מרכזי בקרבות ההגנה ובכל מתאר התקפי עתידי.

שאלתי את קצין שריון ראשי, תא"ל אוהד מאור, מהן המסקנות שלו עד כה מהמלחמה. הוא אמר שעזה אתגרה את הטנקים בהתחלה בגלל הצפיפות שלה והאיום המורכב - מהקרקע, מתת־הקרקע וגם מהקומות הגבוהות בבניינים ובאמצעות רחפנים ומטעני עלוקה - אבל הכוחות למדו לאבטח את עצמם, וגם השילוב שריון־חי"ר ושריון־חיל האוויר, שהשתפר בהתמדה, אִפשר לצמצם סיכונים ולמקסם הישגים.

מאור דיבר על עוד כמה לקחים מיידיים, בין היתר על הצורך להסב פלוגות מילואים לפלוגות סדירות כדי לאפשר ריענון לכוחות וטיפול בכלים, על ביטול הדיפרנציאליות בין סדיר למילואים, על הצורך להשביח את המיגון והטכנולוגיה גם בטנקים הפחות מתקדמים, ועל הכוונה להשוות את מספר הטנקים בכל החטיבות. בעתיד, אמר, גם יישקל להגדיל את קצב הייצור של טנקי המרכבה, במטרה להחליף בהקדם טנקים ישנים יותר.

שאלתי אותו על מה שהוא שומע מהלוחמים. הוא דיבר על מוטיבציה חסרת תקדים, על עבודה משותפת עם כוחות אחרים, על גאווה חילית ויחידתית גבוהה ועל רצון להמשיך קדימה עד לניצחון, למרות המחיר. לחיל השריון היו במלחמה 64 הרוגים, עוד אחד שמקום קבורתו לא נודע (שי לוינסון מגבעת אבני, שגופתו נחטפה בידי חמאס) ויותר מ־300 פצועים, שחלקם החלימו ושבו ללחימה.

שאלתי אותו גם על המוטיבציה לגיוס. במחזור נובמבר האחרון נרשם ביקוש של 113 אחוז לגיוס לשריון - עלייה דרמטית בהשוואה למחזורים קודמים. אם בעבר נאלץ השריון להתדפק על דלתות בתי הספר כדי לשכנע מתגייסים - כיום הוא מתקשה לקלוט את כולם, ונאלץ לדחות לחלקם את הגיוס כדי לאפשר להם להתגייס לשורותיו במחזורים הבאים. "מה שקורה בעזה מחלחל לדור הצעיר", הוא אומר. "אנשים רוצים לבוא, ואנחנו צריכים אנשים טובים שיהיו טנקיסטים טובים".

ושאלתי אותו גם על שילוב הנשים בשריון. ב־7 באוקטובר הן תפקדו מצוין, הצילו חיי ישראלים והרגו מחבלים רבים. "הן טנקיסטיות מעולות, שהוכיחו את עצמן והצטיינו בייעוד שלהן", הוא אומר, ומעריך שעל הרקע הזה מספרן יגדל. סביר שזה יקרה בעיקר ביחידות שעוסקות בהגנת הגבולות - שגם בהן הצורך בטנקים גדל משמעותית כלקח מהמלחמה - אבל צה"ל יידרש לבחון את שילובן גם ביחידות המתמרנות. המספר הגדול של נשים שהשתתפו בלחימה בעזה, בהצלחה מרובה, מלמד שגם בנושא הזה הגיע הזמן לשבור מוסכמות ולהתקדם הלאה.