הפסיכולוג אנדרס אריקסון פרסם לפני כ־30 שנה את מחקרו על "עיקרון 10,000 השעות". לדבריו, המפתח להישגים מיוחדים ולמצוינות בכל התחומים אינו גאונות טבעית או תכונות מולדות יוצאות דופן, אלא פשוט עשרת אלפים שעות של אימון. מי שמתאמן 3 שעות בכל יום במשך עשור, צפוי להגיע להישגים משמעותיים. בהיעדר ההשקעה הממושכת קשה להצליח באיזשהו תחום, יהיו נתוני הפתיחה של האדם טובים ככל שיהיו.
העיקרון של אריקסון מזכיר במידה רבה מדרש מפורסם, המובא בהקדמה לספר "עין יעקב" - כמעט 6,000 פסוקים יש בתורה, וקשה לנסות לדרג איזה מהם חשוב יותר מאחרים. ולמרות זאת, חז"ל מנסים לקבוע מהו הפסוק המקיף ביותר, הכולל בתוכו את היסוד והעיקר של התורה כולה. שלושה חכמים ניסו להשיב לשאלה:
"בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים'.
שום מערכת יחסים, שום הישג מקצועי, שום שיא אולימפי ושום נאמנות או מסורת לא יכולים להיבנות ללא היכולת הפשוטה לקיים את התנועה הקבועה, החוזרת והמורגלת
הדעה הראשונה מובנת ומוכרת. הפסוק "שמע ישראל" הוא הכרזת האמונה היהודית הבסיסית ביותר השגורה על פיו של כל יהודי. סיפורי הגבורה של הכוחות שהגיעו בשמחת תורה לחלץ לכודים מהממ"ד בקיבוצי העוטף, והתבקשו על ידיהם לקרוא "שמע ישראל" כדי לוודא שהם אכן יהודים, הם רק דוגמה אחת למרכזיות הפסוק הזה במסורת היהודית.
גם הדעה השנייה קלה להבנה. הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" הוא היסוד לכל המצוות שבין אדם לחברו, ולכל מערכות היחסים שבין הבריות. לא בכדי קבע ר' עקיבא כי זהו "כלל גדול בתורה".
אך קשה להבין את הדעה השלישית, דעתו של ר' שמעון בן פזי, הבוחר בפסוק מפרשתנו, פרשת "תצווה", וקובע כי הפסוק היסודי והמקיף ביותר בתורה הוא הפסוק המצווה על הקרבת קורבן התמיד, שהיה מובא במשכן פעמיים בכל יום - "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות כט, לט). באופן מפתיע ותמוה מכריז המדרש כי "הלכה כבן פזי", וכי פסוק זה הוא אכן הפסוק הכולל כביכול את כל התורה כולה.
סבא וסבתא שלי חיו באותו בית במשך כ־60 שנה, מהיום שעלו ארצה ועד שהלכו לעולמם. ההורים שלי עבדו באותו מקום עבודה במשך כמעט 40 שנה. אך לעומתם אשתי ואני הספקנו לעבור דירה חמש פעמים בתוך שנים ספורות, ומקומות עבודה כבר מזמן הפסקתי לספור. נראה לי שאנחנו לא חריגים בנושא הזה, ושמדובר באחד השינויים הדרמטיים שעברה התרבות שלנו בעשרות השנים האחרונות.
אנחנו חיים בעולם שמקדש את החידוש ואת השינוי. אנחנו מסרבים להפטיר כאשתקד ולא מוכנים להתפשר על מה שלא מתאים לנו. התנועה הזו מאפשרת שיפור, שכלול והתקדמות, אבל יש לה גם מחירים לא פשוטים. לא רק דירות ומקומות עבודה מחליפים אצלנו בקצב, אלא גם בני ובנות זוג, חברים ואמונות. הדרישה לחיבור ולהתאמה למי שאני, גובה מחיר כבד בכל מה שקשור להתמדה ולקביעות.
התביעה הבלתי נגמרת "לדייק" את הרצונות שלי בכל התחומים הופכת את האדם לטיפוס הפכפך ובוגדני. כי הרצון "לדייק את עצמי", שבלא מעט מקרים הוא פשוט כניעה לכל גחמה ותשוקה מזדמנת, גורם לאדם לעזוב ולשנות, להיפרד ולהתפטר מכל מה שדורש ממנו קצת עמל, ומכל מערכת שלא מתכופפת אוטומטית בפני כל התכתיבים שלו.
כך קורסות להן הזוגיות והמקצועיות, כך נעלמים העומק והוותק. הניסיון וההתמדה נבלעים במשולש הברמודה של הרצון "להתחבר", "לחוות" ו"לדייק". שום מערכת יחסים משמעותית, שום הישג מקצועי, שום שיא אולימפי ושום נאמנות או מסורת לא יכולים להיבנות ללא היכולת הפשוטה לקיים את התנועה הקבועה, החוזרת והמורגלת.
פעמיים ביום, בכל יום, בכל עונה, בכל מזג אוויר. ביום חול ובשבת, בחג ובמועד - בלי יוצא מן הכלל, בלי חופשות ובלי חריגות. זוהי התנועה של קורבן התמיד, זו שבלעדיה אי אפשר לכונן שום דבר - לא בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו. לא עַם, לא תורה, לא ארץ. לא משפחה, לא קהילה ולא מדינה.
המקדש חרב ונעלם מעולמנו, ועולם הקורבנות כבר מזמן אינו חלק מחיינו, אך הפסוק המצווה על קורבן התמיד הוא עדיין העצה הטובה ביותר שאני מכיר לזוגיות, למקצועיות ולנאמנות. המפתח הוא בהתמדה היומיומית, בעשרות אלפי שעות של אימונים. לא במקרה חושבים חז"ל שהוא הפסוק הכי חשוב בתורה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

