עוברים להתקפה: המערכה הבלתי נגמרת ביהודה ושומרון

הפעם זה קרוב לבית. הכי קרוב שאפשר. סיירתי בעזה ובגבול לבנון כדי להביא מהשטח את קולם של המילואימניקים, אבל גם בלב הארץ מתרחשת מלחמה מול גורמי טרור, שאותה מובילים מילואימניקים. יצאתי לפגוש את האנשים ששומרים על הבית שלי בעפרה שבחבל בנימין, בארבעת החודשים האחרונים, רגע לפני שחזרו איש־איש למשפחתו ולשגרת יומו.

את סא"ל (מיל') צחי, מג"ד 7053, אני פוגשת בשער עפרה. על הג'יפ של חפ"ק המג"ד יש כתם לבן גדול, הודות לבקבוק צבע שנזרק עליהם. "הוקפצנו ב־7 באוקטובר ועלינו מייד להחליף את הכוחות הסדירים שירדו דרומה", מספר צחי, 40, נשוי ואב לארבעה ממצפה דני, בעברו עיתונאי וכיום איש חינוך. "כמעט בפקודה אמרתי לחיילי הגדוד שאף אחד לא יראה סרטונים קשים, זה לא טוב לנפש וזה מסיט אותנו מהמשימה. העברתי את כל קבוצות הווטסאפ הרגילות לארכיון, ונשארתי רק עם הקבוצות הצבאיות, הכל כדי להיות מפוקס על המשימה".

יוצאים מעפרה צפונה אל הפילבוקס שליד הכפר השכן, סילוואד. הקור מרעיד עצמות, אך שעת הדמדומים צובעת את הרי בנימין הנוקשים ברכות מלטפת. צופים אל סילוואד, כפר שתושביו תומכי חמאס, ושממנו יצאו חאלד משעל ואיברהים חאמד. "בהתחלה כל כניסה שלנו לשם התקבלה בהפרות סדר אלימות", מספרים אמיל, רועי ואלחנן מחפ"ק המג"ד.

"היינו כאן בסדיר כבר לפני 20 שנה, והיום זה מקום אחר לגמרי. אז היו כאן בתים מתפוררים והיום יש פה רבי קומות יפים וקניון. מהרגע הראשון לא נכנענו לאלימות, והיא הלכתה ופחתה. נוהלי הפתיחה באש שונו ואפשרו לנו לא רק להתמגן. כשאתה עובר להתקפה, הם הולכים צעד אחד אחורה".

סא"ל (מיל') צחי: "הפעילות שנעשתה רק על ידי יחידות מיוחדות, נעשית כיום על ידינו, חיילי המילואים. אין מקום שלא נכנסו אליו, אם ברמאללה ואם בקלנדיה או בג'ילזון. אני יכול בתוך 20 דקות לבצע מעצר בכל נקודה"

מרבית לוחמי הגדוד הם יוצאי דובדבן ודוכיפת, וגילם נע בין 21 ל־60. כולם מעידים על כך שבשירות המילואים הנוכחי עשו מה שלא עשו בשירות סדיר - פעולות התקפיות בכפרים, בלב "הבירה הפלשתינית" רמאללה ובסמטאות מחנות הפליטים. מה שקורה בגזרת בנימין הוא חלון הצצה למערכה באוגדת איו"ש כולה. בארבעת החודשים האחרונים נעצרו ביו"ש 3,060 מבוקשים, בעוד הממוצע השנתי עומד על 2,500. כמו כן, חוסלו 360 מחבלים. אין פלא שמדדי הטרור נמוכים במיוחד.

לא עוד ערי מקלט

בהנהגתו של המאו"ג הקודם, אבי בלוט, ומחליפו בתפקיד, יקי דולף, מתרחשת מהפכה ביו"ש. תחילה היה חשש באוגדה שהמילואימניקים לא יצליחו לעמוד במשימות ההגנה וההתקפה, אבל מהר מאוד הוכח ההפך. דווקא הניסיון, הבגרות והרצינות שלהם הביאו לעשייה מדויקת ומקצועית.

המילואימניקים הובילו את המערכה למיטוט חמאס ביו"ש. יותר מ־200 פעולות שונות, שחלקן נמשכו 40 שעות ברצף, נעשו במחנות הפליטים. שיאה של המערכה התרחש במחנות הפליטים בג'נין, בשכם, בטול כרם וברמאללה. הם כללו סריקה של בית אחר בית, מתוך מטרה לפרק את תשתיות הטרור ולא לאפשר עוד ערי מקלט למחבלים. נוסף על כך, נסגרו עמותות צדקה שתמכו בחמאס, הוחרמו 17 מיליון שקלים של כספי טרור ונאטמו בתי עסק ודפוס שהפיצו חומרי הסתה.

"הפעילות הזו, שבעבר נעשתה רק על ידי יחידות מיוחדות, נעשית על ידינו, חיילי המילואים", אומר צחי. "אין מקום שלא נכנסו אליו, אם ברמאללה ואם במחנות הפליטים בקלנדיה ובג'ילזון. היום אני יכול בתוך 20 דקות לבצע מעצר בכל נקודה בגזרה".

מהפילבוקס נעים דרומה לפסגות, אל עמדות התצפית במוצב הנושק ליישוב. מתחתינו העיר רמאללה, והבתים שבפאתי שכונת אל־בירה מרוחקים רק מאות מטרים מבתי היישוב פסגות. צחי: "בימים הראשונים שברתי את הראש, מה עושים אם המונים מרמאללה עולים על בית אל ופסגות. זה היה על הכתפיים שלי. אחרי שלושה ימים בלי שינה, ישנתי חצי שעה, קמתי ואמרתי לחיילים שאני מרגיש רענן ושיש לי הרבה מרץ לארגן פעילות. רק אחרי כמה ימים הבנתי כמה המשפט הזה הזוי".

במשך שלושה שבועות לא יצאו הביתה, אחר כך החלו סבב יציאות, אבל הוא כמג"ד כמעט לא יכול היה לעזוב. הוא לא הלך להלוויות של חברים, ולהבדיל גם לא לחגוג את ימי ההולדת של ילדיו. כשהגיע יום ההולדת של רעייתו, יצא איתה לכמה שעות בים. "היא הביטה אל הגלים, ואני הייתי בנייד וארגנתי פעילות. אחרי כמה שעות הבנו שאין לזה טעם", הוא אומר.

הניתוק המחשבתי מהבית וההתמקדות בתפקיד הגיעו לשיאם כאשר דווח על חשש חדירה ליישוב מכמש. "כמג"ד ידעתי מהר שהכל בסדר. עדכנתי את המח"ט ואת כל הגורמים הרלוונטיים. מצפה דני צמוד למכמש, ואשתי עמדה חצי שעה עם האקדח בפתח הדלת של הקרוואן, כי רק אותה שכחתי לעדכן שהכל בסדר". אני שואלת אם זה בסדר שאזכיר את הסיפור הזה בכתבה. הוא מתקשר לרעייתו אפרת, וזו עונה לו שהיא מסכימה, בתנאי שלא נגדיר אותה לביאה. אפרת יקרה, את לא לביאה, אך בכל זאת רצינו לומר לך שאנחנו מעריצים אותך.

נכנסים ל"בית של רונן" בתוך היישוב פסגות. זהו צריף עץ יפהפה של פינה חמה לחיילים, שריח של מרק חם ממלא אותו, ועוגות ושוקולדים מוגשים בו בשפע. הבית, שמנוהל על ידי חיה בן שימול, הוקם לזכרו של רונן לוברסקי, לוחם דובדבן שנהרג מסלע גדול שנזרק עליו בעת פעילות באל־עמראי ברמאללה בשנת 2018. אחיו הבכור של רונן, א', גויס למילואים ב־7 באוקטובר לגדוד של צחי והוצב בין השאר במוצב בפסגות, וכך זכה להשתמש כלוחם ב"בית של רונן".

"שמענו שמקימים פינה חמה לחיילים בפסגות", מספר א', בן 29, נשוי ואב לשניים, תושב רחובות. "רונן נהרג במרחק קילומטר מפה, והחוליה שעצרו ביצעה ירי על פסגות. באנו ליישוב עם הרעיון לקרוא לפינה חמה על שמו, והם התלהבו. חנכנו את המקום לפני כחמש שנים בטקס מרשים עם המח"ט וראש המועצה".

לא היתה לך התלבטות כאח שכול, וכמי שנותר בין יחיד להוריו, לצאת למילואים?
"לי? לא. לא היתה".

ולהורים?
"לא שאלתי אותם. זה היה ברור שלא אפסיק לעשות מילואים. יש הרבה אחים שכולים שממשיכים לשרת, כולל בתוך עזה. זה נראה לי בייס. אני גם לא מסוגל לשבת מהצד. אבא בסדר עם זה. הוא רגוע, אבל בכל יום שואל אותי מה קורה. אמא בהתחלה היתה לחוצה ובתחושה של אפוקליפסה. היה לה קשה לראות אותי במדים, אבל היא נרגעה. האמת היא שהיא גם לא סגורה על מה בדיוק אני עושה. אני לא אומר לה שירו עלינו".

ירו עליכם?
"היה אירוע יחיד שירו עלינו בג'ילזון. היינו לקראת קיפול בסוף פעילות, ואז נורה צרור לכיוון שלנו. ראיתי את הנותבים. זו פעם ראשונה שירו עלי, אבל לא הרגשתי בסכנת חיים. עשיתי במילואים האלה הרבה דברים שלא עשיתי בסדיר כלוחם בדוכיפת".

א', אחיו של רונן לוברסקי ז"ל: "היה ברור שלא אפסיק לעשות מילואים. יש הרבה אחים שכולים שממשיכים לשרת, כולל בעזה. זה נראה לי בייס. לאמא היה קשה בהתחלה לראות אותי במדים, אבל היא נרגעה"

הוריו עלו מרוסיה, והוא החל בתהליך של חזרה בתשובה במהלך השירות הצבאי, שאחריו למד בישיבת מכון מאיר. כיום הוא עובד סוציאלי בכלא איילון. "קצת מביכה אותי הקרבה הזו ל'בית של רונן', כי כולם מדברים איתי עליו. אבל מרגש לראות כמה החיילים אוהבים את המקום".

ב־7 באוקטובר היה בישיבת מצפה רמון עם משפחתו. "מישהו אמר שפרצה מלחמה, אבל לא פתחתי את הנייד. רק בצהריים ראש הישיבה אמר שכל מי שהוא מילואימניק יפתח את הטלפון, ואז ראיתי שכבר ב־9:00 הקפיצו אותנו, אז נסעתי. בכל התקופה הזו אשתי הפתיעה לטובה. קשה לה, אבל היא חזקה. אלו מילואים עוצמתיים וזה נותן לה כוח".

מה התוכנית שלך לשחרור הקרוב?
"אמורים להיות לי 12 ימי חופשה שהצבא נותן לנו, כימי התרעננות והסתגלות. אני מתכוון לטייל, להיפגש עם חברים, ללמוד, לשבת בבית ולתת לדברים קצת לצוף".

מה תוכל לספר לנו על רונן אחיך הצעיר?
"יש הרבה מה לומר עליו", הוא עונה מהורהר ומביט בתמונה של רונן המתנוססת על הקיר שמעליו. "רונן היה כותב הרבה מחשבות. אני זוכר בעל פה מה כתב במחברת אחרי סיור בהר הרצל: 'בסוף, בחלקה החדשה, שם היה הכי קשה, לראות הרוגים ששמענו עליהם והכרנו. היה לי ממש קשה לראות תאריכי לידה שקרובים לתאריך של א'. עוד מקודם עברנו באנדרטה של נפגעי האיבה ושם ראינו קיר ריק שמיועד לנפגעים העתידיים, ופה הבנו למה אנחנו קרביים וביחידת דובדבן - למנוע כמה שיותר שמות שיתווספו לקיר'. זה רונן, שלא נותן לדברים לעבור לידו, וכשהוא עומד מול הקיר הקשה הזה, הוא מוציא מזה דלק ומחפש את המשמעות".

בסוף, זה נוגע בכולם

מפסגות נוסעים לבית אל, גם היא נושקת לרמאללה. מכיכר הטנק, המכונה כך על שום הטנק שהוצב בו בחומת מגן, משקיפים על העיר המודרנית והצפופה, ועל החושך הסמיך היורד על הגזרה. משם נכנסים לאוגדה למפגש עם שלושה מפקדי פלוגות: אוריאל, אוראל ועידן. שניים מהם נאבקו בלילה במחבלים וכעת נאבקים בעפעפיים הכבדות. "גם בלילות בבית אנחנו לא ממש ישנים. יש לנו תינוקות", הם צוחקים, "בגלל זה אנחנו משתדלים לא לצאת הביתה".

אוראל מפתח תקווה. הוא סיים לימודי חשמל, ולפני חמישה חודשים נולד לו בן בכור. הוא נסע עם רעייתו והתינוק בן השבועיים למקסיקו, ואז "כשהבנתי שפרצה מלחמה, התחלתי לחפש טיסות. הגעתי לארץ ב־10 באוקטובר. אשתי נשארה שם עוד שבועיים ואז חזרה. אני חושב שמתוך חמישה חודשים הייתי עם התינוק חודש וחצי. אפשר לומר שאני לא ממש מכיר אותו".

"לי יש שלושה ילדים. את זה אני יודע בוודאות", צוחק עידן, סטודנט למנהל עסקים שעובד כמנהל פרויקטים בענף הבנייה, מרחובות. "אבל אני לא סגור על הגילים שלהם. נראה לי שהקטן בן שמונה חודשים. שלא תראי אותי ככה, אני אבא מאוד מעורב. כשאני מגיע הביתה הילדים שלי ואני כמו דבק".

כדי לא לעשות פדיחה עם גילי הילדים, הוא מתקשר לסמ"ך שלו: "וולף, שומע? אני פה ליד הכתבת, בני כמה הילדים שלי?" וולף עונה לו שהבכור הראל בן 6, קדם בת 4, ולשחר מלאה שנה. כך מתברר שהוא בפיגור של ארבעה חודשים. "הבכור צמוד אלי, אבל עם הקטנה יותר קשה לעשות את החיבור. בהתחלה סגרנו פה שבע שבתות רצוף. את אשתי זה שבר שהבת לא רצתה לבוא אלי".
לאוריאל, סטודנט לרפואת שיניים מירושלים, שעובד כקצין מתקן בבתי המשפט, יש ילדה אחת בת 4. "היא תמיד העדיפה את אמא שלה. דווקא המלחמה חשפה את זה שיש לה געגוע גם לאבא. הרווחתי משהו", הוא אומר.

שלושתם בראשית שנות ה־30, השאירו מאחוריהם את הלימודים, העבודה והמשפחה והתמסרו כליל לתפקידם כמ"פים. "כמעט בכל ערב יש פעילות והגענו למקומות בתוך רמאללה ששנים לא נכנסו אליהם", אומר אוראל. "אנחנו נכנסים חופשי בלי תיאום עם שוטרים פלשתינים".

"בסדיר פיקדנו על חיילים צעירים שלא ממש בשלים, פה במילואים אתה נדרש לטפל באנשים שמגיעים מכל הקשת הישראלית", מסביר עידן. "אנשים בשלים בדעות שלהם ויש להם שאלות עמוקות. דורשים להבין מה אנחנו עושים פה. יש גם מתח פוליטי בגלל שזה יו"ש".

"חייל כתב לי מכתב לפני המלחמה, שבו הודיע שהוא יפסיק לשרת במילואים, כחלק מהמחאה, אבל בסופו של דבר הוא התייצב ראשון. אנשים מבינים שכדי שהמאמץ בצפון ובדרום יצליח, אנחנו צריכים להגן על יו"ש", אומר אוראל. "כולם רואים שתושבי היישובים מכאן מגויסים בהמוניהם למלחמה בעזה ובצפון. אין יישוב שאין לו הרוגים". השלושה מספרים שבכל היישובים הם זוכים לפינוקים ולמעטפת חמה - אוכל, כביסות, אירוח משפחותיהם בשבתות והפקת אירועים, כולל חתונה.

כמו כולם, איבדו חברים, אבל אוריאל איבד את חברו הטוב. "בתוך כל הבלגן של 7 באוקטובר, החבר הכי טוב שלי, אוריאל ביבי, הוכרז כנעדר", מספר אוריאל. "כשהודיעו שנהרג זה היה הלם. זה נגע במקום הכי קרוב. יש לי גם חיילים משדרות ומאופקים שממש חוו את הירי. זה נוגע בכולם, ואין ברירה אלא להתנתק ולהתמקד במשימה שהוטלה על כתפינו".

לנשים בבית הם מספרים באופן כללי על הפעילות, בלי לפרט אם ירו עליהם, והאמת היא שירו הרבה. "מה שהיא לא שואלת אני לא מספר", אומר עידן. "כמ"פ אתה חווה את בדידות המפקד. לא תמיד האישה יכולה להבין את זה. בתוך המרוץ הזה קשה להסביר את מה שעובר לך בנפש".

כשאני שואלת אם יש להם כבר תוכנית לשחרור הקרוב, הם מגיבים בהלם. עוד לא היתה להם שנייה לחשוב על זה. "זו תהיה כאפה לחזור לבית, ללימודים, לעבודה", אומר אוריאל. "יהיה מורכב אבל נעבור את זה. עד הפעם הבאה שיקראו לנו".