שבת חילונית בבתרונות רוחמה. 30 ק"מ צפונה הגשם לא מפסיק לרדת. ופה שמש נגב מערבית זורחת על צומת בוצי. ג'יפים עירוניים מתלבטים אם להיכנס לצומת, והיקר מביניהם מחליט להמר. כמה גלישות והתחפרויות, הג'יפ עובר את הביצה, ואחריו נכנסות שאר המכוניות ליער וחונות מתחת לעצים. מתוכן מגיחים משפחות וזוגות מבוגרים לחיפוש אחר "האדום האדום הזה". בכל שבת אחרת זה היה סיפור ללא עניין לציבור. אך הזמן והמקום הופכים גם את ציד הכלניות למשהו אחר.
"אל תבואו, אנחנו לא בבית", כתב בר חפץ מקיבוץ נירים, בפוסט ששותף אלפי פעמים, מהדהד את רוח הזמן ותושבי העוטף. מארגני אירועי "דרום אדום" התלבטו, ולבסוף נכנעו למסת השיתופים והכריזו על ביטול אירועי הסופ"ש. הדגלים שנתלו לאורך כבישי הנגב נותרו להתנפנף ברוח, והכלניות שנזרעו לאורך הכבישים פרחו מבלי להיות מודעות לסערה האדומה. זוג לבוש לחורף הארקטי עם מקלות הליכה מסיים סיור כלניות מעט מיוזע. האישה מתפעמת: "איזה יופי, יש הרבה יותר כלניות מאשר בשנים שעברו", ובן זוגה עונה לה, "טוב, עם ישראל לא הגיע לבקר השבת".
ולמה אתם כאן, אני שואל, לא שמעתם שאירועי דרום אדום התבטלו? "עם כל הכבוד לתושבי העוטף ולמה שהם עברו, למה לבטל אירוע יפה כזה? אם אנחנו לא יכולים לבוא ולראות כלניות בעוטף - זה ניצחון לחמאס. וחוץ מזה, אנחנו לא באים אליהם הביתה, אנחנו באים לראות כלניות, מה כל כך רע בזה? עם כל הכבוד להם, למה להפוך אפילו פרחים לעניין פוליטי? לא מבין את זה". ומהיכן אתם? אני שואל. "עזוב, בלי שמות או פרטים מזהים. לא נעים מאנשי העוטף".
"דרום אדום", "תיירות שכול/אופל/טרור/זוועות" - תבחרו את השם, השאלה מה המהות שמסתתרת מאחור. עוטף עזה הפך מאז תחילת המלחמה ליעד תיירותי, כולם - מהארץ ומהעולם - רוצים לראות את המקום שבו הכל קרה. בשבת המשטרה חסמה את הכניסה הצפונית אל העוטף אחרי שדרות. המתוחכמים ידעו לעקוף את זה בקלות, שלא כמו חבורת משפחות מאוכזבות שהגיעה בסוף אל הקבר של אריק ולילי שרון: "רצינו להיכנס לעוטף ולראות את המקומות שבהם הדברים קרו.
ההרגשה היא אחרת כשאתה נוכח במקומות האלו. לא מבינים למה המשטרה חוסמת דווקא ביום שבת. למה באמצע השבוע אפשר ובשבת לא? מה זה נהיה כאן, קטע דתי? או שדווקא כי בשבת באים המטיילים החילונים אז הם אוסרים את הכניסה? מזל שיש כאן את הקבר של אריק שרון, גיבור ישראל. אנחנו לא אנשי ליכוד, אבל זה ששרון קבור כאן, מול עזה, ולא בהר הרצל, רק מראה לך כמה הוא האמין שהתנתקות היתה הדבר הנכון לעשות, ולא כמו כל המתנחלים שעכשיו חוגגים על זה, כאילו בגלל זה קרה מה שקרה". גם הם, אגב, העדיפו לא לגלות מהיכן הגיעו, "כי לא נעים מאנשי העוטף".
לא רחוק מקבר הזוג שרון אני פוגש את רן אלמליח, חבר להקת "כנסיית השכל" ותושב קיבוץ דורות. אני תופס אותו באמצע בניית לול לתרנגולות מטילות בחצר ביתו, על סף היער. אחרי שלושה חודשים בבית מלון בירושלים חזרו לאחרונה אנשי הקיבוץ לבתיהם, והבית משתנה. "אתה רואה את הגדר הזאת?" מכוון אלמליח את מבטי אל קצת השדה, "זה קרה מאז המלחמה, לפני כן יכולת ללכת היישר לתוך היער".
אולי זה נועד גם כדי שהתיירים שמגיעים ל"דרום אדום" לא ייכנסו אליכם בטעות?
"אין לי בעיה עם מי שרוצה לצאת לטייל בטבע - זכותו. אבל לעשות פסטיבל ולפתוח דוכני אוכל? זה נראה לי לא בסדר. גם כלפי החטופים. זה גם לא בסדר שתושבי המקום יתנהגו כאילו לא קרה כלום ואנחנו חוזרים לשגרה, כי אנחנו לא צריכים לחזור לשגרה. ככה בדיוק עובדת שיטת הסבבים. יורים טילים, יוצאים למבצע קטן, אומרים הרתעה, וכאילו חוזרים לשגרה. אני זוכר כשגנץ היה רמטכ"ל, לאחר אחד הסבבים הוא אמר שאפשר לחזור והכל בסדר, 'צאו לראות כלניות', ואנשים יצאו לראות כלניות ונפל קסאם על ילד והוא נהרג. אנחנו לא סומכים יותר על החזרה לשגרה הזאת".
כלומר, זה חוסר אמון ברעיון שהחזרה לשגרה היא ניצחון?
"לא, זה חוסר אמון בתפיסה המתגוננת הזאת. אנחנו לא צריכים להיות בעמדה מתגוננת. אנחנו לא מנצחים כי 'חזרנו לשגרה', אלא מפסידים אם חזרנו לשגרה כשהמצב ממשיך להיות חסר היגיון".
"עדיין, הכל כאן מבולבל"
באלונית שבקיבוץ כפר עזה אני פוגש את המוכר טארק. "וואלה, בהתחלה היה קצת ריק, אחר כך הגיעו הרבה חיילים, ועכשיו לא חסר אנשים. מלא אוטובוסים ומיניבוסים, כל הזמן יש אמריקנים, צרפתים, כל העולם בא לראות".
אחר הצהריים אפרורי, ותחנת הדלק הומה תנועה. עובדי האלונית ממלאים את המדפים, בחוץ חבורת צרפתים צעירים מלהגת בקולניות על מוסלמים בפריז. כמה נערים עם ציציות מסיימים ביקור לזכר חבריהם שנפלו ביום ההוא. וכל הזמן הזה חיילים מגיעים ונוסעים ללא הרף. באזור שבו ההיצע מוגבל, האלונית של כפר עזה היא שער להרבה מהבאים והיוצאים מהעוטף.
אני עוצר כאן מסיבה אנוכית. שנים רבות שאני מגיע עם רעב ממרחקים לכל מיזם של שני "קוקלה" מקיבוץ מפלסים. אני די בטוח שיש לה שם משפחה, אבל ככה זה כשאת אחת המוכשרות בכל מה שנוגע לטעם בנגב המערבי. אנשים זוכרים את מעשייך הטובים.
להפתעתי אני מגלה שמשאית האוכל בתחנה הפכה להיות "קוליס פוד טראק", המנוהלת בידי בני הזוג הדס ו"קוליס" ממושב יבול. אני שמח לגלות שהאוכל נשאר טעים. ולא רק בגלל ש"אין שום דבר טוב לאכול מכאן ועד עזה", כפי שאומר אחד החיילים המאוכזבים שמגלה שכל האוכל נגמר. שניצל, חביתה או דגים, הכריכים של קוליס מוגשים בחלה לאורך כל השבוע. משקפים את אווירת ה"עדיין שבת", שרוחה משוטטת באזור הדמדומים של העוטף.
הדס: "זה השבוע השלישי שאנחנו פתוחים. היינו בתל אביב שלושה חודשים, ובסוף זה היה סיוט. החלטנו לחזור ולפתוח. מגיעים לפה אוטובוסים של תיירים, ילדי מכינות תגלית, והם שואלים אותנו איך היה ומה קרה לכם, מבקשים שנספר את הסיפור שלנו. אמרתי להם: חברים, אני רק נותנת לכם לאכול, אני לא חלק מהסיור".
למה זה מפריע לכם בעצם?
"אני מבינה שזה מעלה את המודעות, אבל זה כמו לרקוד על הקבר. החוויה לא פשוטה. זו הרגשה מוזרה". הדס מביטה על כפר עזה הסמוך: "זה לא מוזיאון, זה בתים של אנשים! בחיים לא הייתם פה ועכשיו אתם עושים סיבוב הריסות ובאים להצטלם בסלפי מיגונית? מילא שהנובה נראה כמעט כמו פסטיבל בלתי פוסק של קבוצות ואנשים סקרנים ורוצים לראות, אבל אני לא מבינה את אלו שרוצים להגיע לתוך היישובים עצמם - מה יש לכם לחפש בתוך ההריסות? ואני לא מבינה גם את המדיניות - בשבתות זה אסור ובימי חול מותר? כרגיל לגבי העוטף אין מדיניות, הכל מבולבל".
חבר של השניים, שבא לסייע להם לסגור את היום, מהרהר במורכבות האירוע מזווית הראייה שלו: "מצד אחד טוב שהם באים לראות וטוב שיבינו שיראו מה קרה פה, שלא יראו רק דרך הטלוויזיה. חשוב שחיילים מהמרכז ומשאר הארץ יבואו לראות מה כל הסיפור. אחותי חיה בגרמניה ובאה לבקר, וביקשה ממני לעשות סיבוב בעוטף. בסוף היא אמרה שמה שרואים בטלוויזיה ובתמונות לא דומה למה שרואים במציאות.
"אני לא מתנגד לסיורים, ואני מבין שאם יש כאלה אז תהיה גם מסחרה של העניין. אני כן מתנגד לסיפור של פסטיבל 'דרום אדום' בתקופה הזאת, כי כמו שכתב בר חפץ מנירים - זה כמו שלא תבוא לעשות ביקור בבית שלא נמצאים בו אנשים. זה אותו הדבר. זה אזור מלחמה, אנחנו מפונים מהבתים שלנו ולא נמצאים בהם, וההרגשה היא שזה לא נכון. בסוף הפסטיבל הזה כל הפעילויות שלו והדוכנים... נו, זו לא תיירות, מילא אם היינו חוזרים לשגרה, אבל אנחנו עדיין תקועים באמצע".
"דרום אדום" זה לא תיירות? זה העוגן התיירותי הכי גדול של האזור בשנה.
קוליס: "'דרום אדום' זו תקופה גרועה - באים, קוטפים וגונבים תוצרת חקלאית, הורסים שדות, נכנסים לכל מקום כאילו זה ספארי. בתחילת הדרך זה היה לייט, אבל בשנים האחרונות בשבתות של 'דרום אדום' אנחנו לא יוצאים מהבית, ואם יוצאים צריכים לקחת תוספת נסיעה של עוד שעה וחצי פקקים בדרך. בתור בעל עסק שעובד עם תיירות זה מעולה, אבל בתור תושב המקום - הרבה פחות.
"ובימים האלה זה מוזר מאוד שבאים לך לתוך האסון, למרות שלחלק יש כוונות טובות. אבל אם תצרף את הסקרנות היהודית עם התנהלות ישראלית חסרת גבולות, אתה מבין שהסקרנות הזאת לא תמיד נעימה. תושבי כפר עזה כבר מגרשים אוטובוסים, כי אנשים חודרים להם לפרטיות ללא הרף. אני מבין שלא רחוק היום וכל בתי הספר יגיעו לכאן, כי מה שקרה זה באמת אירוע היסטורי, אבל אני לא כל כך בטוח שאנחנו יודעים איך לחיות בתוך אירוע היסטורי".
עושים מסחרה מהטרגדיה
השער הצהוב סגור. לא ברור על איזה מצדדיו הוא מגונן. קבוצת תיירים עומדת בתחנת האוטובוס שלצד קיבוץ בארי. דגל ישראל מתנופף בגדול, מתחתיו דגל ארה"ב בקטן, מתחתם כל מספרי קווי האוטובוס שעברו כאן. כחלק מפרויקט "החייאת" המיגוניות מישהו צייר ילדה בעולם חלומות כחול על הבטון האפור של המיגונית. על הציור נוכחת סוגה חדשה של הנצחה - מדבקות הזיכרון. תמונה, ציטוט, תזכורת קצרה והבטחה ש"לא נשכח". הגשם שירד בלילות העוטף כבר גרם לחלק מהמדבקות להתקלף בקצוות. תחילת השכחה כבר כאן, אבל הזיכרון עוד חזק מהגשם. מדריך מסביר על המיגונית, ומה עלה בגורל האנשים ששהו בה, מדי פעם הוא מסמן אל עבר הקיבוץ שמאחור. הפנים מהנהנות בהזדהות עם הצער הגדול, זזות לצדדים אל מול הלם המעשה. המדריך מסביר בעברית, אני מנסה לברר מהיכן הם מגיעים ומקבל את התשובה הקבועה: "עזוב, לא חשוב, לא נעים מאנשי העוטף".
"אני מתכנן לחזור לבארי מתישהו, אבל לא עשיתי את זה עדיין. אנשים אחרים הציעו להגיע לבית ולהציל דברים, המקסימום שיכולתי היה להגיע למלון בים המלח. תבין, החזרה לשם זה דבר קשה מאוד, זה משהו שצריך להתכונן אליו..." קולו של יותם קיפניס מבארי דועך לעבר קצה המשפט.
אביתר (תרי) ולילך, שני הוריו של קיפניס, נרצחו בבארי ב־7 באוקטובר. אני מכיר אותו שנים כאוהב אדם, מעורב במאבקים חברתיים ולוחם בלתי נלאה לחירות הפרט. אני תוהה איך הוא מרגיש עם שלל התיירים שמגיעים לאזור העוטף ולקיבוצו כדי לראות מקרוב את הטרגדיה שהיכתה בחייו. "צריך לעשות הבחנה. יש לא מעט אנשים שהדריכו סיורים שבאו להעלות את המודעות למצב, ולזה יש כבר איזו משמעות פוליטית הסברתית, וזה לגיטימי בעיניי. אבל שמעתי שיש אנשים שמתחילים לעשות דברים כאלו בשביל הרבה כסף, וזה כבר לעשות מסחרה נוראית מהטרגדיה הזאת, זה דבר שילווה אותי כל חיי".
מה אתה חושב על הטענה שאם נוותר על "דרום אדום" זה בעצם ניצחון לחמאס?
"ראיתי דיון על זה גם בין משפחות החטופים. האם זה שאנחנו ממשיכים בחיים אומר שאנחנו לא נכנעים לטרור? זה לא עולה בקנה אחד עם העובדה שהיישובים שלנו פונו, והם עדיין מפונים. ואם היישובים פונו ויש תיירות, יש הרגשה שזה לחלוטין לא נכון. דרום אדום בוטל השנה בידי המארגנים, בדיוק בשל ההבנה שיש משהו לא נכון בזה שיבואו כשהאנשים שגרים כאן לא יהיו בבתיהם".
תייר אחד אמר שהוא לא מבין מה הבעיה, זה כמו ללכת ל"יד ושם". ההקשר הזה מאוד נוכח, לטענתו די ברור שבעוד כמה שנים גם יהיה כאן אתר הנצחה.
"עד כמה שאני יודע, 'יד ושם' הם לא חברה מסחרית", עונה קיפניס בלאות. "שוב, אני משתדל להבדיל בין מי שמארגן את הסיורים האלו לבין מי שמשתתף בזה. אני אולי יכול להבין את הסקרנות של מי שמשתתף בזה, ואני באמת מקווה שהוא לומד מזה משהו. השאלה היא מה הדבר משרת. האם זה מעלה את רמת המודעות למה שקרה לנו, האם ידאגו לנו כך שלא נחזור למדיניות הסבבים וחיזוק חמאס? האם ימשיכו להתייחס לתושבי הנגב כאל כאלו שלא באמת שווים הרבה? האם הסיורים האלו יעלו את המודעות לחיינו ולבעיות שלנו? או שהסיורים האלו משקפים את מה שהיה פה לפני 7 באוקטובר, וזה שוב יהיה מקרה של 'איזה מסכנים אתם, נבוא לחבק אתכם ונקנה אבוקדו מנירים', או שמא זה באמת עניין של להבין - וואלה איך אנחנו עוזרים לכם לשנות את המצב הזה. זה קריטי, אנחנו לא רוצים להיות 'עורף חזק' ו'גיבורים', רק רוצים לחיות. ובשביל זה לא צריך סיורים או רחמים - צריך מדיניות ברורה ביחס למקום הזה ושיחזירו את כל החטופים במהירות האפשרית".
האדמה הקדושה
אני ממשיך דרומה לתוך העוטף. האור מתחיל לגווע, אך זרם האוטובוסים והמיניבוסים שנכנסים ויוצאים אל ומהאזור לא פוסק. אני מגיע אל יער בארי, היעד המרכזי שאליו מגיעה עיקר התיירות בעוטף כיום.
אלפי צעירים וצעירות רקדו בקרחת היער במסיבת קהילת הנובה. מאות מתוכם נרצחו בגיא ההריגה. מאז הפך אתר המסיבה והיער כולו לאתר זיכרון. שלט שחור ענק פרוש על גבעה בדרך למתחם המסיבה. פרחים אדומים, צהובים ולבנים מחפשים את השמיים מתוך קרקע צהובה. מעל השלט פרושה כרזה ארוכה עם קריאה להשבת החטופים באנגלית. באופק מתפוגגות פטריות עשן מעל עזה. טורי חיילים יוצאים מקרחת היער. ראשיהם שחוחים, הדיבור מהוסה, בין המילים נמתחות שתיקות ארוכות. שתי נערות דתיות מחכות שהחיילים יעברו כדי להיכנס פנימה מבלי להתלכלך בבוץ השלוליות.
במרכז קרחת היער הוצבו מאות עמודים, בראש כל אחד מהם תמונת נרצח או נרצחת. חברים ומשפחות כתבו על כל אחד מהם, מייחדים את זכרו באמירות, סיפורים ומזכרות מחייו. יותר מכל שובר את ליבי קוף פרווה קטן שמחבק את אחד העמודים.
בין העמודים עוברים כמה נערים חרדים, מכונסים בעצמם הם מביטים ארוכות בקולאז' תמונות הנרצחים. בצד המיצב עומדת קבוצה גדולה של צלמים ומפיקות. "אנחנו מחכות שהאור יסתדר ואז נתחיל לצלם", מבהירה האחראית. בין המפיקות עומדת אישה לבושה שחור שכולם מכרכרים סביבה. עוזרות הפקה נשלחות קדימה ומבקשות מהאנשים לזוז הצידה ולפנות את המיצב לצורך צילום. אחד המפונים נעמד לצידי ושואל במבטא רוסי "מה זה, למה היא סוגרת את המקום?".
כל התנאים מסתדרים, האנשים פונו, הצלמים שועטים קדימה, והאישה בשחור מתחילה לצעוד לבד בין עמודי הזיכרון. על פניה מבט דרמטי ומהורהר, ושלל הצלמים מתעדים אותה. אחת מעוזרות ההפקה ניגשת אלי. "אל תצלם", היא מצווה. אני תוהה מתוקף איזו סמכות היא אוסרת לצלם באתר ציבורי. "האישה הזו לא רוצה שיצלמו אותה", היא אומרת בתוקף זועף. אם כך, חבל שהיא שכרה כל כך הרבה צלמים שיתעדו אותה, אני משיב. העוזרת מאיימת עלי בצעדים משפטיים, ואני מבהיר לה שהיא מקשקשת ומתנהלת בכוחניות ובבריונות וללא שום סמכות חוקית. היא מקפלת את הטפרים המזויפים ונעלמת.
קמים מהמסך כדי לעזור
תיירת אמריקנית מבחינה בהתרחשות. היא ניגשת ותוהה אם אני יודע מי האישה שאותה אין לצלם. לפי המצלמות הרבות אני מניח שהיא איזו סלב או משפיענית רשת שכזו. התיירת מביטה ארוכות באישה שממשיכה לצעוד בין העמודים לבדה, מוקפת צלמים, ולבסוף היא מסננת "אולי סלבית אנונימית במיוחד".
היא במסגרת קבוצה של פסיכולוגים ומטפלים מכל רחבי ארה"ב, שהגיעו לכאן כדי להתנדב ולסייע בטיפול בטראומה, ומטרת הסיור הנוכחי היא להכיר את האירוע. "כשאני כאן ואני חושבת שבמקום הזה הם רקדו ופה הם נרצחו, ואני עומדת על אותה האדמה, אני מרגישה את זה בעוצמות אדירות, זו אדמה קדושה. כאן זה נוגע בי וקורע אותי מבפנים, זו פעם שלישית שאני מגיעה לכאן מאז 11.9".
היא עוצרת לרגע, ואז מתקנת את עצמה "מאז 7.10, ותראה את השערות ביד שלי, הן עדיין סומרות. מבחינתי כל מה שאני רואה וחווה כאן זה כמו הסיפורים שה'נאנה' שלי היתה מספרת לי על השואה. ברור לי לחלוטין שהסיפור הזה הוא חלק מההיסטוריה והמורשת של העם היהודי".ֿ
כל מי שסיפר לי על "קרנבל" הזיכרון בעוטף הזכיר את משאית האוכל בכניסה ליער כהוכחה לשפל המסחרי של הזיכרון. על המשאית כתוב בגדול "איש טבח שמו", ועליה תמונות של נופלים ואינסוף כתובות תודה והערכה. בחור מבוגר מנקה את הדשא מהאשפה בסוף היום. אני תוהה למה הוא הקים את משאית האוכל שלו כאן ואיך העסקים.
"עסקים?" תוהה שלומי מבאר שבע, כמעט נעלב, "אני כאן מ־10.10, מכין אוכל לחיילים בהתנדבות. התחלתי עם האוטו שלי, וכשזה נהיה יותר מדי הבאתי את המשאית הזו. אין כאן שום עסקים, זה רק למען החיילים ואנחנו לא מוכרים למטיילים. מתוך כבוד למקום אפילו רדיו אני לא שם כאן, שלא יגידו שאני לא מכבד את זכרם של הנרצחים. הכל בהתנדבות". הוא שולף ערימת שטרות קטנה מכיסו: "אתה רואה? זה כל הכסף שנשאר לי כדי להאכיל את כל החיילים עד סוף השבוע. אתה יכול לעזור לי להשיג תרומות מהקוראים?".
אני נפרד משלומי והולך לעבר הרכב. רכב עוצר לידי, בפנים יושב זוג דתי. "היי, שמענו את השיחה שלכם מקודם על האישה בשחור, ורצינו להגיד לך שזאת שריל סנדברג, היא יהודייה ומיליארדרית מפייסבוק וגוגל. אבל הרבה יותר חשוב, היא זאת שדיברה בפני הקונגרס על כל הפגיעות המיניות שעשו אנשי חמאס, אז יכול להיות שהצוות שלה לא הכי נחמד אבל היא עושה דברים חשובים למען העם היהודי".
אני מודה לשניים, נכנס לאוטו ונוסע אל מחוץ לעוטף. כל הדרך אני חושב על מיעוט האופורטוניסטים לעומת שלל האנשים הטובים שפגשתי. אנשים שבאו כי משהו בהם קרא להם לבוא ולצאת מעמדת הצופה הפסיבי מול המסך. הרצון להיות כאן אנושי ומובן כל כך. היזהרו מלחשוד בכשרים, אמרו חז"ל, וידעו למה. כל כך קל לסדר את המציאות לפי הטיות ועמדות מוקדמות.
במדינה שבה כל צומת שני נושא בתוכו מורשת קרב וכל גבעה 69 היא אתר מורשת, העוטף נמצא בדרכו להיות "גראונד זירו" ישראלי. כמה זמן זה ייקח, ואיך זה ישתלב עם החיים שבתוכו - אלו שאלות שכבר מתגלגלות אל אנשי העתיד הקרוב, והתשובות להן לא יהיו פשוטות.