כשאולפנינו התמלאו בסרבני הניצחון

בחיי כל ישראלי מגיע הרגע שבו פשוט נמאס לו ממלחמות. קל וחומר אחרי שלושה חודשים של מלחמה עיקשת, אחרי יום שבו נהרגו 24 לוחמי צה"ל, כשהחטופים עדיין חטופים, המפונים עדיין מפונים וסינוואר עדיין חי. למה לא לסגור את העניין וזהו?

הקריאות להפסקת לחימה נשמעו בכל אחת ממלחמות ישראל עד עתה, וגם בזו. וזאת, אף על פי שרוב אזרחי ישראל לא באמת מכירים מלחמות. המלחמות הארוכות ביותר שרובנו זוכרים הן מלחמת יום כיפור, שנמשכה 19 יום, מלחמת לבנון, שנמשכה 16 שבועות וארבעה ימים, ומלחמת לבנון השנייה, שנמשכה כחמישה שבועות. מאז אנחנו מכירים רק "מבצעים" בין גל פיגועים אחד למשנהו, בין מטח טילים אחד למשנהו, בין טבח קטן לטבח 7 באוקטובר.

חרבות ברזל שברה את שיאי האורך שמוכרים לאזרח הישראלי הממוצע. אין פלא שיש כאלה שרוצים להפסיק הכל ולחזור הביתה, למציאות הישנה והמוכרת, שבה מתעלמים מהמפלצת עד שזו מגדלת 700 ק"מ של מנהרות, טילים כבדים מדויקים ונשק גרעיני. נשמע טיפשי כרגע לדבר על "שלום עכשיו"? בסדר. אפשר "פתרון מדיני". אפשר, אם חייבים, להצהיר כבר עכשיו שאין דרך לנצח את חמאס, או שניצחנו מספיק.

גישה כזו הציע פרשן חדשות 12 אמנון אברמוביץ', שהכריז השבוע כי "נגמר עידן הניצחונות", וכדי לנחם את הצופים הציע תחליף ניצחון בדמות "תמונות ניצחון" אפשריות, כמו צה"ל בפרלמנט העזתי וטנקים בכיכר פלשתין. כמה ימים אחריו הודיע רונן ברגמן באולפן חדשות 12 שאי אפשר להשיג את מטרות המלחמה. והם לא היחידים. תקצר היריעה.

חבר הקבינט המצומצם גדי איזנקוט מוכן לוותר גם על התמונות של אברמוביץ'. בראיון ל"עובדה" הוא התבקש להצביע על אור בקצה המנהרה, והשיב: "אני לא יודע אם יש אור בקצה". הוא רוצה מנהיגות שתאמר לאזרחים את האמת הזו, ומוכן להסתפק בפגיעה בחמאס ובעסקה להחזרת החטופים.

על עיתון "הארץ" אין צורך להרחיב. מבחינתו ניצחון אף פעם לא היה אופציה, וגם על מטרות מוגבלות יותר הוא לא מעז לחלום: "שלושה חודשי לחימה הוכיחו גם לצה"ל: המנהרות מתחת לעזה כאן כדי להישאר", הכריזה כותרת השבוע. בקיצור, חברים, כמו שהציע שימי תבורי ברגע של חולשה - בואו ננסה לגמור את זה יפה.

לישראל יש ניסיון מצטבר בפתרונות מדיניים עם הפלשתינים. חלקם אפילו היו יפים במובן של פרס נובל לשלום. אמנם אוסלו לא הצליח למנוע את החינוך הנאצי שנהוג במוסדות הפלשתיניים, וגם לא את ההתחמשות ביו"ש או את ההתעקשות על תשלום שכר לרוצחי יהודים, כולל מרצחי 7 באוקטובר; אבל יש להודות שהמצלול של המילה "פתרון" - מדיני (עם לבנון) או "שתי המדינות" (במקרה של הפלשתינים) - הוא נעים לאוזן יותר מאשר מלחמה לחיים ולמוות, שבסופה החיים לנו והמוות לאויבינו. זה נשמע כל כך פרימיטיבי.

לא נעים לחשוב במונחים כאלה, ולכן יש להמציא פלשתינים בלתי מעורבים, אלה שכל מה שהם רוצים זה לחיות בנחת ולפרנס את משפחותיהם, ורק בטעות רובם המכריע תומך ללא פשרות בחמאס בכלל ובטבח 7 באוקטובר בפרט. אבל לנצח אותם במובן של להוציא להם בכוח את רעיון השמדת היהודים מהראש? חלילה. בואו נלך על מדינה פלשתינית במחיר נורמליזציה עם סעודיה, שתוכל לצפות ממרחק בטוח בהתאבדותה של מדינת ישראל.

החזרת החטופים תמורת הפסקת הלחימה תהיה דחייה בכמה חודשים או שנים של עוד חטופים ועוד מלחמת שמד

הרתיעה הישראלית המסורתית מניצחון נקלטה היטב אצל אויביה. בסוף דצמבר התראיין חאלד משעל לעיתון צרפתי, וסיכם: "לישראל היו מלכתחילה שתי מטרות - להשמיד את חמאס ולשחרר את בני הערובה. היום דעת הקהל הישראלית שואלת אם אלה מטרות ריאליסטיות". את איזנקוט ציטט כוח קודס האיראני. חסן נסראללה מרבה להתייחס בנאומיו לרוח התבוסתנית של התקשורת הישראלית ושל בכירי מערכת הביטחון לשעבר.

רון בן ישי, הפרשן הצבאי הוותיק ולוחם בצנחנים, סיכם: "אם במלחמת השחרור היו התקשורת והרשתות החברתיות של היום - לא היתה היום מדינת ישראל (...) התקשורת טבועה בשכול ובמחדלים. צבאית - הולך לנו טוב בעזה, אבל מי שצופה בחדשות מקבל תחושת תבוסה".

לפני כמה ימים התיישב שוב משעל לראיון נינוח, שבו הסביר בכנות את עמדתו בנוגע ל"פתרון שתי המדינות": "מדובר בפתרון שלא מתקבל על הדעת", אמר. הוא רוצה מדינה פלשתינית "מהנהר לים, מהצפון לדרום", ופתרון שתי המדינות הוא משהו שאומרים בגלל "אילוצים פוליטיים". כלומר, עוד שלב בתוכנית שאינה "שלום" ולא "פתרון מדיני", אלא פתרון סופי לבעיה היהודית.

כ־1,200 אזרחים וחיילים נרצחו או נפלו במתקפת 7 באוקטובר. מבין 556 חללי צה"ל במלחמה - 267 נפלו ביומיים הראשונים. חמאס, הרש"פ, חיזבאללה ואיראן מסורים במוצהר למטרה אחת ויחידה: השמדת מדינת ישראל על כל אזרחיה. הם גלויי לב בנושא, ולא טורחים אפילו להעמיד פנים שהם רוצים מדינה פלשתינית, אלא אם חייבים לומר זאת בגלל "אילוצים פוליטיים" - כלומר, ממשלות המערב וכמה ישראלים היסטרים ואובדי דרך. ניצחון צבאי מוחץ הוא האופציה היחידה להתמודד עם איומים כאלה.

כחצי מיליון ישראלים נולדו לפני קום המדינה. חלקם זוכרים את המלחמה הארוכה בתולדותינו: מלחמת השחרור. היא נמשכה שנה ושמונה חודשים, שביעית מלוחמינו נפלו בקרבות ויותר מ־2,000 אזרחים. זו היתה "מלחמת לואו־טק", וללא איום גרעיני מצד איראן, והיא היתה מלחמה ארוכה לחיים ולמוות על עצם קיומה של מדינת ישראל. כזו היא מלחמת חרבות ברזל.

גם מי שלא רוצה לנצח - אין לו ברירה. תבוסה אין פירושה הסכם מדיני לא נעים. החזרת החטופים בתמורה להפסקת הלחימה לא תהיה רק סיבה לאנחת רווחה קולקטיבית, אלא גם דחייה בכמה חודשים או שנים של עוד חטופים ועוד מלחמת שמד, הפעם גרעינית. רוב אזרחי מדינת ישראל מבינים את זה, והלוחמים יותר מכולם. גם כי הם ניצבים ישירות מול פני הרשע, ואולי גם כי אין להם קליטה סלולרית, ולכן הם מנותקים מהתקשורת הישראלית.