עשרה דברים שלמדתי מיציאת מצרים

דניאל וייס על חורבות בית הוריו יהודית ושמוליק ז"ל
, יוסי זלינגר — דניאל וייס על חורבות בית הוריו יהודית ושמוליק ז"ל . צילום: יוסי זלינגר

1.

שאין באמת ניצחונות של "זבנג וגמרנו" - לכל מי שנמצא בצרה יש פנטזיה ילדותית שכל הצרות יסתיימו בבת אחת, ושכל האויבים יושמדו בלחיצת כפתור. סיפור יציאת מצרים מלמד שאפילו לקב"ה בכבודו ובעצמו זה עשוי לקחת עשר מכות.

2.

שהכל מתחיל ונגמר באחווה - עם ישראל הידרדר לשעבוד מצרים בעקבות סכסוך בין אחים, ויצא מעבדות לחירות בזכות חיבור בין אחים. הקנאה והשנאה של האחים ליוסף הובילו למכירתו לישמעאלים ולירידת בני ישראל לגלות. השילוב והחיבור בין משה, אהרון ומרים אפשרו את הגאולה משם.

3.

שקשה מאוד לשנות קונספציות - גם אחרי שיצאו בני ישראל לחירות ונחלצו מציפורני מי ששעבדו אותם, הם לא מיהרו לשנות את התודעה שלהם. הם התלוננו על משה בכפיות טובה מובהקת: "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" (שמות יד, יא), והמשיכו להתגעגע למקום שבו היו עבדים: "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות טז, ג). מתברר שיותר קל להוציא את בני ישראל ממצרים מאשר להוציא את מצרים מבני ישראל.

4.

שהמנהיגות האמיתית אינה של בני אדם - למשה ולאהרון היה אמנם תפקיד משמעותי מאוד ביציאת מצרים, אך לא הם מי שבאמת עמדו בראש המחנה והובילו את עם ישראל במסעותיו במדבר. מייד אחרי יציאת מצרים מבהירה התורה: "וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם" (שמות יג, כא). רק המנהיגות האלוהית היא זו שראויה להתוות דרך ולהוביל את העם. תפקידם של אנשי ציבור הוא לשרת את העם, ולא להנהיג אותו.

5.

שלפעמים הדרך הקצרה היא הארוכה והארוכה היא הקצרה - לאף אחד אין סבלנות למסעות ארוכים, וממילא יש לרובנו נטייה לחפש קיצורי דרך. אך כשבני ישראל יוצאים ממצרים, הקב"ה בוחר להוביל אותם דווקא בדרך הארוכה, שחוצה את המדבר, ולא במסלול הקצר יותר, דרך ארץ פלשתים. ההסבר פשוט: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות יג, יז). הדרך הקצרה צפויה להיכשל, ועם ישראל ימצא את עצמו חוזר להשתעבד, חלילה. עד היום מחפשי הדרכים הקצרות עדיין לא למדו את הלקח.

6.

שברגעי משבר צריך לקבל החלטות קשות - על שפת ים סוף עמד משה בדילמה בלתי אפשרית. המצרים מצד אחד, הים מן העבר השני, וכל החלטה שתתקבל תגבה כנראה מחיר כבד. אך ההנחיה של הקב"ה ברורה וחדה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו). מי שנושא באחריות לא רשאי להסתפק בלצעוק, ואין לו את הפריבילגיה לא להחליט.

7.

שצריך להפוך את הגורל לייעוד - יציאת מצרים היא לא רק האירוע ההיסטורי המכונן של עם ישראל, אלא גם הבסיס המוסרי לשליחותו של עם ישראל בעולם. העם שסבל מעבדות מצווה להביא את בשורת החירות לעולם כולו. "זכר ליציאת מצרים" הוא הנימוק שנותנת התורה לאינספור ממצוותיה, כמו דין המנוחה בשבת, המצווה לשחרר עבדים והחובה להיטיב עם הגר, היתום והאלמנה. הגורל שסבל עם ישראל הופך לייעוד שלו. ההכרזה "לעולם לא עוד" אינה רק הדאגה שזה לא יקרה לנו שוב, אלא החובה לוודא שזה לא יקרה גם לאחרים.

8.

שמי שמוציא את עצמו מן הכלל הוא רשע - בליל הסדר, כשאנו מספרים בכל שנה את יציאת מצרים, אנחנו מזכירים את הבן שהתייחס לכל הצרה הנוראה הזו כאילו היא לא נוגעת עליו, שלא השתתף וסירב לקחת חלק. "אילו היה שם לא היה נגאל", נאמר עליו בהגדה, וקוראים לו בביטוי החריף "הבן הרשע". גם היום, אין מילה מתאימה יותר מזו כדי לתאר את הקבוצות בעם ישראל שלמרות המלחמה שמשתוללת בחוץ - בוחרות להשתמט מהחובה הפשוטה להשתתף בה.

9.

שגם בזמנים קשים, צריך לדעת לשיר - לאחר שבני ישראל חוצים את ים סוף בנס מדהים, הם עוצרים לרגע של שירה והודיה בהובלת משה ומרים. כדאי לזכור - הם עדיין עמוק במדבר, רחוקים מכל עוגן מוכר ונתונים בסכנה גדולה וקשה. האופק עוד מצוי באפלה, והמסע עוד יהיה קשה וכואב. אך באותו הרגע הפלאי שלאחר קריעת ים סוף, הם עוצרים ושרים ומודים על הנס. השירה הזו נותנת לעם כוח להמשך הדרך, ועד היום אנחנו ממשיכים לשיר אותה.