לא איש דברים, או מה הציפייה שלנו מהמנהיגים

כשהיינו בגן, למדנו כולנו שמשה רבנו היה מגמגם. זהו אולי אחד הפרטים הביוגרפיים המפורסמים והידועים ביותר על דמותו של גדול המנהיגים שידע עם ישראל. אך יש בכך רק בעיה אחת קטנה, הפרט הזה לא ממש כתוב בתורה.

כשמוצגת לראשונה דמותו של משה רבנו, בתחילת ספר שמות, הוא מעיד על עצמו "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). ובהמשך הסיפור נאמר עליו פעמיים כי היה "עֲרַל שְׂפָתָיִם" (שמות ו, יב). הדעה המפורסמת כי משמעות הביטויים הללו היא כי משה סבל מפגם כלשהו בדיבור מצויה אמנם בספרות המדרשית, אך מעיון בפסוקים קשה להבין שאכן כך היה. לאורך כל המסע במדבר מציג משה רבנו יכולות ורבליות מרשימות - הוא מדבר אל העם בשטף ומתחנן ומתפלל לקב"ה באינספור הזדמנויות. צירוף המילים "ויאמר משה" או "וידבר משה" מופיע בתורה יותר מ־70 פעמים. לא בדיוק מה שהיינו מצפים ממי שסובל מלקות בדיבור.

נראה לי שההסבר הפשוט ביותר לקושי של משה בתחום המילולי היה מה שמספר הוא על עצמו - "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם" (שמות ד, י). משה רבנו פשוט לא היה איש של מילים ודיבורים, אלא של מעשים. הביטוי "איש דברים" הוא ביטוי סמלי למדי כשעוסקים במשה, בהתחשב בעובדה שהוא מי שעתיד רגע לפני מותו, 40 שנה מאוחר יותר, לנאום בפני העם את כל ספר דברים.

יותר מ־100 ימים חלפו מאז פרצה המלחמה. חיילינו הגיבורים נלחמים בעוז ובתעצומות, שספק אם אי־פעם נראו כמותם - המוטיבציה בעננים, האחווה גואה, הכוחות מדהימים, ובכל זאת דומה שהמלחמה עוד רחוקה מסיומה.

יותר מ־130 חטופים וחטופות עוד שבויים בידי חמאס, תושבי הדרום עדיין לא שבו לבתיהם. על תושבי הצפון עדיין מוקדם אפילו לדבר. רשימות החללים מתארכות, וטילים עדיין נורים בכל יום מצפון ומדרום.

אני נזכר בהצהרות של הפוליטיקאים שלנו מהימים הראשונים של המלחמה. ההבטחות מלאות הרהב של ראש הממשלה כי "אנו נשנה את פני המזרח התיכון", וההתחייבויות הנחרצות "למוטט", "להשמיד" ו"לחסל", נראות לאחר שלושה חודשים וחצי של מלחמה, מאות הרוגים ואלפי פצועים, עדיין רחוקות מאוד מלהתממש.

אין לי חלילה שום ביקורת על הלוחמים הפועלים בגבורה עילאית, וגם לו הייתי בין מקבלי ההחלטות ספק אם הייתי יודע להציע איזושהי תוכנית אחרת ממה שנעשה בעזה. אך נראה לי כי ראוי ונכון היה לדבר פחות, להימנע מהבטחות שווא או, למצער, להודות בצניעות במגבלות הכוח והיכולת. ההצהרות הבומבסטיות שנשפכו כמים בימים הראשונים של המלחמה נראות כעת, לאחר זמן כה רב, כהמחאה ללא כיסוי. מתברר שהמשימה קשה ומורכבת ממה שנראה היה מהאמירות הפשטניות והחד־משמעיות שאמרו הפוליטיקאים והמפקדים בתחילת המלחמה.

במובן מסוים, אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. כבר שנים שאנחנו משלימים עם תרבות פוליטית של מילים ודיבורים. עצרנו את נשימתנו בכל פעם שהם נאמו לאומה. התרשמנו עד בלי די מפוליטיקאים שטובים בלדבר, והתמלאנו ביתר גאווה כשהם עשו זאת אפילו באנגלית שוטפת. לגלגנו על אלו שקוראים ללא כריזמה מהפרומפטר, וצחקנו על מי שחלשים בשפות זרות. השלמנו עם זה שיועצי תקשורת, המקצוע המיותר והמזיק בעולם, הפכו להיות מוצר צריכה בסיסי ששום פוליטיקאי לא זז בלעדיו. כאילו כך ראוי להעריך מנהיג - על פי היכולת שלו לייצר מילים.

דמותו של משה רבנו היא ההפך הגמור מהמודל המטופש הזה. משה לא טוב בדיבורים. זה לא פגם גופני או מנטלי, זו פשוט לא נקודת החוזקה שלו. ההתמחות העיקרית שלו היא במעשים. כשהוא רואה את האיש המצרי מכה את אחיו העברי, הוא לא פוצח בנאום חוצב להבות אלא פשוט "וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יב). כשהוא רואה את הרועים במדיין מתנכלים לבנות יתרו, הוא לא מתראיין בחריפות בנושא, אלא ממהר להצילן מידם ומסייע להן להשקות את הצאן.

אין לו שום בעיה להכות במצרים עשר מכות נמרצות וקשות. אבל כשהקב"ה אומר לו לדבר עם פרעה, הוא מסרב בטענה שהוא אינו איש דברים. כשהאחים שלך סובלים צריך לעשות, לא לדבר. על שפת ים סוף, כשהמצרים רודפים אחרי בני ישראל, ינזוף הקב"ה במשה - "מַה תִּצְעַק אֵלָי" (שמות יד, טו). כי רגעי צרה הם זמן למעשים, לא לצעקות. ההתעקשות של משה על מעשים ולא על דיבורים, היא גם מה שחטא בו. הוא מכה בסלע במקום לדבר אליו, ובכך הוא הופך למנהיג היחיד בהיסטוריה, שעשה יותר מדי ודיבר פחות מדי. בדיוק הפוך מכל מה שאנחנו מכירים.

משה רבנו לא נבחר להיות מושיען של ישראל אף שלא היה נואם גדול, אלא משום שלא היה נואם גדול. העובדה שלא היה עסוק במילים, אפשרה לו להתפנות למעשים. במקום לפזר הצהרות שחץ, הוא פשט פעל ועשה, היכה וניצח. כמו בציטוט הידוע מאותו סרט ישן - "If you have to shoot, shoot. Don't talk".