"יש פה אנשים שיחזרו לעולם אחר, שהתקדם בלעדיהם"

ברוכים הבאים לרצועת הביטחון החדשה. מזל טוב, תכף היא חוגגת מאה ימים לקיומה. פרה אבודה על כביש במרכז היישוב, חלונות מוגפים, רחובות ריקים. אזרחים Out, חיילים In.

ביום שלישי השבוע סיירתי לאורך הגזרה המערבית בגבול הצפון, מזרעית ועד לראש הנקרה. מחסומים צבאיים כמעט בכל צומת, יישובים נטושים, חיילים מחופרים בשוחות, מוצבים שכל מי שמרים בהם ראש סופג נ"ט, ואזורי נפילות שהותירו כתמים שרופים בתוך החורש הירוק. פעם היתה לנו רצועה ביטחון בעומק שטח האויב כדי להגן על יישובי הצפון. בשלושת החודשים האחרונים, רצועה ברוחב 4 ק"מ לאורך הגבול בשטחנו, נראית, נשמעת ומריחה כמו רצועת הביטחון ההיא.

"רצועת הביטחון בלבנון היתה אירוע קבוע. מה שקורה עכשיו בצפון זה מציאות זמנית שתשתנה", מתקומם מול ההשוואה דן סוריאנו, מפקד גדוד המילואים 9308 בחטיבת הנח"ל הצפונית. "המצב בצפון יחזור להיות יותר טוב ממה שהיה. המציאות של 6 באוקטובר, לא 7 באוקטובר, לא תחזור. המצב הזה שתושבי הצפון חיים פה תחת איום, זה משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. כרגע אנחנו בהגנה, אבל אם צריך תהיה גם התקפה. בקרב ההגנה התוצאה כרגע היא 1:10 לטובתנו, מבחינת ההישגים שלנו מול הישגי האויב. בסוף אנחנו דרג טקטי ונעשה מה שיאמרו לנו, אבל על התוצאה אנחנו מסכימים – תושבי הצפון יחיו פה בשלום ובנחת והאויב לא יהיה איפה שהיה. אין לי ספק בזה".

חוץ מהנחישות, שום דבר בדן, המכונה דן־דן או רסטה, לא משדר צבאיות, בייחוד לא המראה המלבב של רעמת הרסטות שהפכה לחלק מהותי מזהותו בחמש השנים האחרונות. הוא בן 36, תושב טל שחר, נשוי ואב לשניים. גדל במועצה אזורית משגב, ואחרי שנת שירות בחברה להגנת הטבע, שירת בפלס"ר נח"ל והשתחרר ב2014. בתום שבע שנים כמ"פ במילואים, מונה למג"ד. בימי שגרה המשמעות היא 100 ימי מילואים בשנה. בימי מלחמה, הרבה יותר.

שותפות בחירה

ב־7 באוקטובר האזעקות תפסו אותו בריצת שטח שאותה המשיך עד הסוף "כי הכי חשוב לי שלא ישבשו לנו את שגרת החיים". כשחזר לטל שחר, אשתו והילדים היו בממ"ד של השכן, כי בביתם אין כזה. באותו היום התגייס הגדוד בצו 8. "אחרי לילה לבן של ארגוני ציוד, עלינו צפונה על הנגמ"שים. היו 100 אחוזי גיוס, כולל אנשים שלא רצינו שיגיעו כי הם היו חיילים לא טובים, אבל הם התעקשו לבוא".

לפני שנתיים חבר שאל אותו מה יקרה אם תתחיל מלחמה ויהיו טילים, אם לא ירצה לקחת את האישה והילדים ולברוח מייד. "אמרתי לו, בדיוק הפוך. בנקודה הכי קשה אומר לאשתי ולילדים שאני אוהב אותם, ואלך לחזית. זה שכולנו עשינו את זה והתייצבנו, זה מרגש אותי כמפקד ברמות שקשה לי להסביר. זה ממש גורם לי לבכות מרוב הערכה", הוא אומר ובעיניו לחלוחית. "זו לא שותפות גורל, זו שותפות בחירה. בחרנו להיות פה במציאות הכי מורכבת, שבה אין יום בלי שיורים עלינו. עד כה לא היו לנו נפגעים, אבל מימיננו ומשמאלנו היו".

בשיחה שהעביר לפני כחודש לכל הפלוגות בגדוד, הוא אמר ללוחמים את מה שכולם יודעים, אבל לא ממש מדברים עליו - המדינה לא באמת יכולה לשפות מילואימניקים על הנזקים שהם סופגים.

"לסטודנט עוד אפשר לתת הקלות ומענקים, אבל אבא שמפסיד שלושה חודשים עם הילדים, והילד שלא רואה את אבא שלו, זהו לא שווה ערך לכסף, ואין דרך לשפות על זה. לכן אני גאה בבחירה להיות כאן. לפעמים אומרים על אנשי המילואים שזה לא מובן מאליו. אני אוהב להסתכל לחיילים בעיניים, לבני ה־50 ולבני ה־22, ולומר להם שמובן מאליו שהם פה. כי מי שנמצא פה, זה אנשים שיש להם אחריות, ציונות, ערכיות ואומץ, ולכן מובן להם מאליו שהם כאן. בגלל זה אני כל כך אוהב את האנשים שלי".

כששואלים אותו באזרחות מה התחביב שלו, עונה דן־דן ללא היסוס: מילואים. "לא יודע למה, אבל אני באמת אוהב את המקצוע, ואוהב עוד יותר את הקשר האישי עם הלוחמים. אני המג"ד והוא החייל, אבל אנחנו באמת־באמת שווים לגמרי".

את הקשר הבלתי אמצעי, נטול גינוני הדרגות, בין דן־דן ללוחמים, אפשר לראות בעיניים. אנחנו יוצאים יחד לשטח אל עמדה קדמית בתוך מפעל נטוש. הושט היד וגע בה, בחומת גדר המערכת. מפקד העמדה הוא אורי בן ה־35 מהשומרון. בבית השאיר אישה וחמישה ילדים, והתייצב. בהתנדבות. לפני שלוש שנים תרם כליה, וקיבל פטור ממילואים. בכל זאת הוא כאן, מפקד על מחלקה בלי להיות קצין.

"היום זה היום ה־95 וחצי למילואים. יש לוח על הקיר. זה בדוק", אומר אורי. "הזמן עושה את שלו ויש שחיקה. זה קשה. ובייחוד לא קל להיות בעמדת ההגנה ולא התקפה. אבל אנשים מבינים את החשיבות וזה מקל שיוצאים הביתה פעם בשבוע וחצי".

דן־דן: "בהתחלה היינו חודש בלי לראות את הבית. אבל אז הבנו שצריך אורך נשימה. אנחנו כאן למרתון, לא לספרינט".

ואם זה ייקח שנה?
"שנה ברצף?" נדהם דן־דן מהשאלה. "אין סיכוי", הוא עונה בשלוף, אבל אחרי מחשבה מתקן. "זה לא באמת נכון שאין סיכוי. אם יאפשרו לנו את ההפוגות הנכונות, אז הכל אפשרי".

אורי דווקא לא מופתע מהשאלה. "אני חושב על זה הרבה. אם זה ייקח המון זמן, נידרש לחשוב איך עושים את זה נכון. אנחנו פה עד הסוף הטוב. יש פה אנשים מכל המגוון: דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, קיבוצניקים, מתנחלים, ומדברים על הכל".

"חרדים אין פה", מעיר אחד הלוחמים.

"יש פה חרדים מבית, אבל הם בארון", עונה אורי, אבל לא ממש מצליח להשתיק את התרעומת.

ערב הוקרה לבנות הזוג

עם ג'יפ ממוגן, קסדות ושכפ"ץ מתקדמים למוצב גדול צמוד־גדר. הנסיעה, שכוללת אזורים החשופים לאויב, מסוכנת. קשה להאמין, אבל באוגוסט האחרון טיילו כאן עם הילדים, ברכב אזרחי, באווירה פסטורלית ובנוף הרים מסחרר. השקפנו אז אל השכנים הלבנונים, כמעט נופפנו להם לשלום. לא שיערנו שבתוך חודשיים הציר יהיה חסום לאזרחים, וגם חיילים לא יוכלו להרים בו את הראש.

נכנסים לבטן האדמה המבוטנת, אל מוצב מסודר וגדול הבנוי ונקי לתפארת. יש פה שירותים ומקלחת, מטבח, שלוש מכונות כביסה, גיטרה והרבה חיילים. חלקם צמודים למסכים המשדרים את תמונות המצלמות במרחב, אחרים ישנים במסדרון אחרי משמרת לילה, עוטפים את הפנים בחם־צוואר, כדי להשיג לרגע פרטיות מדומה. יש מיטות וחדרים לשינה, אבל בגלל הסד"ק הגבוה אין מקום לכולם, ולכן הם לנים במעבר. בחלק אחר של המסדרון, חייל יושב ליד שולחן ופותר תרגילים סבוכים מול המחשב. הוא שמח ששנת הלימודים התחילה, כי אחרת היה מאבד אותה לגמרי, אבל בכלל לא קל להיות סטודנט בתנאים הללו.

גם לנשים בבית לא קל, ודן־דן מודע היטב גם לזה. "אני משתדל לחזק את העורף. כבר לפני המלחמה הקמתי קבוצת ווטסאפ לבנות הזוג, אבל היו חברות בה רק 30 נשים. עכשיו זה עלה ל־170. חיברתי אותן אחת לשנייה, וזה פתאום נותן להן מקום. ועכשיו אנחנו מארגנים להן ערב הוקרה מושקע. לא קל להיות מילואימניק, אבל הוותיקים לעולם טובים יותר. גדוד מילואים כשיר יותר למלחמה מאשר גדוד סדיר. בסוף מה שמנצח זה לא הנשק אלא הראש והניסיון, שיקול הדעת ולא הנמרצות".

גם ניר שמרי, מג"ד 7056 בחטיבת הצנחנים הצפונית, נחרד כאשר אני שואלת אותו אם אנחנו ברצועת הביטחון החדשה. "חס וחלילה. להגיד שבשטח ישראל יש רצועת ביטחון, זה בעיניי לא קביל".

לא קביל לשאול?
"לשאול אפשר הכל, אבל זה לא קביל לתפוס את זה כרצועת ביטחון. זה שכרגע פינו תושבים לתקופת ביניים, זו החלטה שכאזרח וכמפקד אני מבין, אבל לחשוב על זה כך, זה מאוד בעייתי".
תקופת הביניים נמשכת כבר שלושה חודשים.

"אנחנו עם יישובים מפונים כדי שאזרחים לא ייפגעו. אלה העובדות, אין על כך מחלוקת. אבל אוי ואבוי אם תפיסת ההגנה שלנו תתבסס על נסיגה לאחור. לא תהיה רצועת ביטחון בשטחנו. אם תהיה רצועת ביטחון בשטח לבנון, זו שאלה מדינית ומטכ"לית. ברמה האישית זה קורע את הלב להיות במרחב שבו היישובים ריקים".

"צריך להחזיר את התושבים", מצטרף אייל מרגולין הצלם לשיחה. כפליט ממלכיה שפונתה, המתגורר זמנית בראש פינה, הוא יודע היטב על מה הוא מדבר.

"לשם צריך לחתור", עונה לו שמרי. "בכובע הצבאי זה יותר קל שאין אזרחים, אבל ברמה הלאומית זה אסון, זו אנומליה שצריך לשנות אותה כמה שיותר מהר".

יש ניצנים בדרום ובצפון של מרד אזרחי. תושבים אומרים שלא יחזרו עד שהמצב ישתנה מהיסוד, כי הם כבר לא מאמינים שזה ישתנה אחרי שהופקרו שנים.
"יש לי אמון בצבא. כל מי שאני מכיר בדרגים מעלי, חותר למגע. יש אילוצים שונים, ומי שצריך לקבל את ההחלטה זה הדרג המדיני. אנשים פה מתים לצאת להתקפה, ולא קל להחזיק את הקפיץ הזה".

חתונה מאוחרת

שמרי, 49, תושב הרצליה, הוא עו"ד שותף במשרד עורכי דין גדול בתל אביב. "המשרד מאוד מפרגן. כל שבוע שולחים פינוק לאשתי ולעוד כ־40 משפחות עובדים מגויסות". הוא נשוי לעדינה, שאותה הוא מגדיר אישה חזקה, ואב לחמישה בנים. הבכור משרת בחיל הים. בבית היה בשבוע שעבר. "מרגע שהבנו שזה לא הולך להיות קצר, אנחנו מקפידים - למען בריאות הנפש של החיילים - לצאת הביתה. כשאני מגיע הביתה אני מרגיש נטע זר. אתה לא בלופ. התיק שלך באמצע הבית, אתה לא פה ולא שם, ואתה כבר עוד רגע הולך. אני מ־98' במילואים, הייתי בלבנון השנייה, אבל משהו כזה לא חווינו".

ועוד לא ממש התחלנו.
"נכון. יש פה הישגים, אבל לא הישגים שהיינו מצפים להם בסוף. היינו כאן ביוני בתעסוקה מבצעית, זה לא נראה אותו דבר. אז כוח רדואן היו 10 מטרים מאיתנו, היום אנחנו לא רואים אותם, כי הם נסוגו או מסתתרים. יש פה מערכה יומיומית. אנחנו פוגעים בהם והם מנסים לפגוע בנו. זה לא פשוט להחזיק קו הגנה, הרבה יותר טבעי לנו לצאת להתקפה. אבל אנחנו מבינים את ההיגיון בדבר הזה, ועושים את הכל כדי לא לסבך את המדינה עם משהו שכרגע הוא לא העיקר".

יש תחושת פספוס על זה שאתם לא חלק מהמלחמה בעזה?
"ברמה המקצועית יש, אבל כמי שמכירים את הגזרה הצפונית, אנחנו המתאימים יותר למשימה כאן ואין היגיון לשלוח אותנו לעזה. אתמול, אגב, ביקרתי בעוטף עזה וראיתי שדות נחרשים. זה היה מרגש ועוצמתי. צריך גם לדעת שיכול להיות שבעוד דקה יהיה פה פתאום אירוע גדול, שיאלץ אותנו לעבור את הגדר ולדהור ללבנון. אנחנו ערוכים לזה עם תוכניות התקפה ברורות".

בינתיים אנחנו מסיירים בעמדת ההגנה על רכס אסטרטגי. ברזנטים המתנפנפים ברוח, ומשטחי עץ על אדמה בוצית, הפכו לביתם של הלוחמים. קפה שחור מתבשל על האש ומדי פעם יש מי ששולח חץ בתמונה גדולה של הנייה, שהפכה ללוח מטרה במרכז המתחם. מפקד העמדה הוא אביתר כהן גבורה, ממושב בית עזרא, שהחבר'ה עוד שרים לו שירי חתונה. "היינו אמורים להתחתן ב־15 באוקטובר ודחינו. בסוף התחתנו ב־2 בינואר. היה מאמץ גדודי כדי שכל החבר'ה יבואו לשמח והיה מדהים", אומר גבורה, שנישא ביום שלישי - וביום ראשון שאחריו כבר חזר למילואים.

הברזנטים פה החצי־פתוחים מחזיקים בגשם.
"כן. בזכות החיילים הגיבורים. ויש לנו ציוד לקור. לא חסר שום דבר".

כל כמה זמן יוצאים הביתה?
"כל שבוע", עונה אחד החיילים.

"מה פתאום. תעשה אותנו קרביים. כבר חודש לא ראיתי את אשתי", אומר הלץ המתמסכן.

"הוא בכלל לא נשוי", מבהיר הראשון.

חוץ מהבדיחות יש אווירה מחשמלת בין החבר'ה. הם שרים יחד שירי נשמה וארץ ישראל, ומנהלים שיחות עומק על החיים, במה שנראה כמו קמפינג מתמשך. מעורר קנאה. בעורף הרבה יותר מבאס.

ה"תינוק" של החבורה הוא שאולי. "אני בן 12", הוא אומר, והאמת היא שהוא לא נראה רחוק משם. שאולי מפנק את החבר'ה באוכל מבושל, והחמגשיות שקיבלו לצהריים נותרות מיותמות. ה"סבא" של החבורה זה אוריה בן ה־37 מנוב, שאשתו בסוף חודש תשיעי והוא מחכה בכל רגע לקריאת אזעקה מהעורף. "אנחנו מדברים פה על הכל, כולל פוליטיקה, ויש לי מסר חשוב", אומר אוריה. "הבשורה לחברה הישראלית תבוא מהחבר'ה פה. יש פה חבר'ה שהיו בטיול הגדול בדרום אמריקה ועזבו הכל. יש סטודנטים ויש בעלי עסקים. הצעירים האלה, שנראים כמו ילדים, הם יהיו מחוללי השינוי".

השיחה נקטעת כשבקשר מכריזים על התרעה מודיעינית חמה. מתמגנים בשכפ"ץ ובקסדה, ומתקרבים למבנה המגנן הצמוד לעמדה, שצר מלהכיל את כולם. צמוד אלינו אזור מפוחם בלב החורש הירוק, עדות לטיל מדויק שנחת קרוב מדי. החבר'ה מדברים על רחפן שנצפה מעלינו, ולא ברור הלנו הוא - אם לצרינו.

חוץ מן האויב שמעבר לגדר, התמודדו הלוחמים עם אויב זעיר ומטריד במיוחד. זחל התהלוכן הנשיר פה את שערותיו הרעילות, וכל מגע עם האדמה יצר צריבה וגירוי חזק. הגשם, שלא קל מצד עצמו, שטף הכל, והציל את המצב.

בין הלוחמים אפשר למצוא את מי שמגן על ביתו ממש. "ההורים שלי פונו משלומי למרכז", מספר יפתח. "מתוך 7,000 תושבים בשלומי, נותרו בה כרגע 500 איש שבחרו להישאר. לאחרונה יש כאלה שחוזרים, כי כבר לא מסוגלים להיות רחוקים מהבית. תמיד ידענו שהאזור הוא צמוד גדר, אבל לא דמיינו משהו בסדר גודל כזה, של שלושה חודשים להיות מפונים. אין ברירה. נעבור את זה".

טעויות בניווט

יוצאים מהעמדה ועולים חזרה לג'יפ. אני שואלת את שמני המג"ד מה הכי קשה לו, והוא עונה "הג'אגלינג בין עבודה, בית וצבא, לזמן כה ממושך. גם בשגרה להיות מג"ד זה תובעני ומאתגר, ואני כבר חמש שנים בתפקיד. ב־2017 עשיתי 137 ימי מילואים, אבל עד השנה לא חזרתי לזה. בשנים קודמות עשיתי 60 ימי מילואים. יכולתי להיות גם 200 ימים בשנה במילואים."יש תמיד מה לעשות,

אבל למדתי לבחור ולארגן את הלו"ז, כך שאוכל להחזיק קריירה ומשפחה. אני אומר למ"פים שלי שלהיות שיאן ימי מילואים זה אחלה, אבל זו לא המטרה. השנה החיילים שלי עשו חודש תעסוקה בקיץ, ועכשיו עוד שלושה חודשים, כך שהגענו למספרים דמיוניים של ימי מילואים. זה עומס מטורף. יש הרבה מילים טובות בשיח על אנשי המילואים, אבל זה לא מספיק. צריך ליצור מצב שהאנשים שלנו לא נפגעים, גם לא באופן עקיף.

"יש לנו חיילים שהמעביד קרא להם לחזור לעבודה. הם עבדו 30 יום ואז פוטרו. יש חברות הייטק שבהן העובד מוכרח לעשות 'העברת ידע' למישהו אחר בארגון. המשמעות היא שהמילואימניק יחזור לעמדת נחיתות, גם אם לא יפטרו אותו. עובד שהיה בעשירייה הפותחת של הארגון, יאבד את מעמדו".

יש למדינה מסוגלות לפצות על זה?
"במשך שנים סחבנו את עולם המילואים בלי לבקש יותר מדי פריבילגיות. ידענו שאנחנו מיעוט שנושא בנטל בלי שוויון. חיינו בשלום עם זה שכל אחד עושה מה שהוא טוב בו, ועוזר למדינה כפי שהוא מבין. היום אנחנו בסיטואציה אחרת. ברמה האישית, למרות שכבר רבעון לא ביקרתי במשרד ולא לקחתי שום תיק חדש, אני לא מוטרד. אחזור למשרד, ייקח לי שבועיים לבהות במסך, אתאפס ואתניע מחדש. אבל יש פה אנשים שיחזרו לעולם אחר, שהתקדם בלעדיהם. צריך לייצר מצב שהמילואימניק הוא סוג של 'עבודה מועדפת', מישהו שמשתלם כלכלית להעסיק, כי יש הטבות למעסיקים".

בינתיים הקים שמרי אקדמיה בזום לפקודיו, שיעורים בתחומים שונים, כדי ללמד את הצעירים איך להתנהל באזרחות. גם שלמות התא המשפחתי של חייליו מעסיקה אותו.

"לחזור לשגרה זה אירוע. יש קושי. יחזרו מפה אנשים אחרי עומס רגשי ותחושה שהם עשו את שלהם, לבנות זוג שסחבו הכל לבד על הגב, שיאמרו - עכשיו תורך. יש גם פער בין מה שעובר על העורף, שחשוף לתקשורת, לבין מה שאנחנו עוברים. כשאני בבית, אני לא מסוגל לראות טלוויזיה. אני לא מתאבל כמו המדינה. יום אחד אתעסק עם זה, אבל כרגע יש לי משימה".

בדרך חזרה לעורף אני שוב מאבדת את הצפון, כמו בדרך הלוך. אז הווייז התעקש שאני בביירות, כך שנסעתי לזרעית דרך אדמית וערב אל־עראמשה. אחרי שהכביש הפך לשביל עפר צמוד מדי לגדר המערכת, התקשרתי לגורם צבאי מוכר. "תסתובבי עכשיו ומייד. רק חסר לנו אזרחית חטופה בידי חיזבאללה", נזף אישי בטלפון.

גם בדרך חזור הוכחתי שבלי ווייז, אני סובלת מנכות קשה באוריינטציה. אחרי חמש שעות נסיעה, במה שאמור לקחת שלוש שעות, הגעתי מביירות הביתה בשלום. לי לפחות יש בית. עבור אחיי בצפון ובדרום - זה עוד רחוק.