ישראל מדשדשת: מחפשים הכרעה - אבל עדיין רחוקים

ביום ראשון נציין 100 ימים למלחמה, והאמת צריכה להיאמר: ישראל רחוקה מהשגת היעדים שהציבה לעצמה, ולא ברור אם ביכולתה להשיגם בתנאים שנוצרו. צה"ל אמנם הכריז כי צפון הרצועה הוכרע, אבל המציאות מורכבת יותר. על פי נתוני הצבא, באזור הזה היו 14 אלף אנשי חמאס, שמתוכם חוסלו 8,000, כלומר 6,000 עדיין פעילים. מרגע שצה"ל ייצא מהשטח הם ישובו אליו, ויתחילו בשיקום יכולות. המשמעות היא שהאיום לא הוסר כפי שהובטח.

עדות לכך ניתנה בשלטים שהוצבו השבוע בנגב המערבי. "דרך בטוחה", נכתב בהם, "הקמת קירות הסתרה ושביל אופניים לאורך כביש 34 וכביש 232". הרעיון הוא להקים נתיבים שבהם לא תתאפשר פגיעה בירי וטילים מעזה. "לא הבנתם כלום", ריסס מישהו על אחד השלטים, וביטא בכך את תחושות התושבים. הבטיחו להם להסיר את האיום, לא להסתיר אותו.

הצמרת המדינית־ביטחונית פיזרה הרבה הבטחות מאז 7 באוקטובר, ומתקשה לעמוד מאחוריהן. חמאס רחוק מהכרעה, והחטופים רחוקים מחזרה. אין הוכחה שהלחץ הצבאי קידם במילימטר את עניינם, כפי שנטען. למעשה, נדמה שההפך הוא הנכון: גם אם אף חטוף לא נהרג מאש צה"ל (מעבר למה שידוע), עדיין עשרות מהם בסכנת חיים מתמדת בשל היעדר טיפול בפציעות או בשל מחסור בתרופות.

המתווה שבו מדובר כעת בעייתי מאוד, בלשון המעטה. הוא מערב, לראשונה בתולדות ישראל, הסדר מדיני בעניינם של חטופים. בעבר המחיר שישראל שילמה בעסקאות היה מותאם למה שקיבלה: שבויים תמורת שבויים, גופות תמורת גופות. הפרופורציות במחיר ובתמורה אולי היו שונות, אבל העיקרון נשמר בקפדנות. הפעם מדובר ברכיבים נוספים, מהפסקת הלחימה ועד אפשרות לגלות מרצון של הנהגת חמאס. זה תקדים מסוכן, שיגדיל את התיאבון לחטיפת ישראלים בעתיד.

לרוע המזל, לישראל אין אלטרנטיבה. היא התחילה את המלחמה בתבוסה, והיתה יהירה מכדי להודות בה בשלב מוקדם ולמזער נזקים. כתמיד, מי שהתמהמה לעשות עסקה בימים הראשונים, משלם מחיר גבוה פי כמה ככל שעובר הזמן. מאז השחרור האחרון של חטופים (נשים וילדים) חלפו כבר 6 שבועות. כל מי שראה השבוע את תמונותיהן של ארבע הצעירות החטופות שפרסם ה"דיילי מייל" הבריטי, יכול רק לדמיין בחרדה מה הן עוברות.

כשישראל יצאה למלחמה, החטופים אפילו לא היו חלק ממטרותיה. עד כדי כך היא היתה בהלם, או בטירוף לנקמה, או בשניהם. רק כניסת בני גנץ וגדי איזנקוט לממשלה כיילה את מטרות המערכה, והכניסה לתוכן את "יצירת התנאים להשבת החטופים". אלא שהמציאות נותרה כפי שהיתה כמעט מראשית הדרך: רק חטופה אחת (אורי מגידיש) שוחררה במבצע צבאי, וכל היתר בעסקה עם חמאס.

בשבוע החולף השקיע צה"ל מאמץ כביר בנושא. בשני המוקדים שבהם הוא פועל - חאן יונס ומחנות הפליטים במרכז הרצועה - מוקדה הפעילות בהנהגת חמאס ובחטופים, שעל פי כל ההערכות מוחזקים בסמוך לה. שני אלה מהווים בוודאי יעד מרכזי של המערכה, אבל מתבקש לתהות אם לא מוטב היה להשקיע את הכוחות בהכרעת גדודים נוספים של חמאס, כלומר לתעדף את הכמות על האיכות.

למעשה מדובר בהימור. ישראל הולכת על הישג שעיקרו תודעתי, בתקווה שיטלטל את חמאס עד כדי כך שניתן יהיה להכריעו. זה תסריט שיש בו לא מעט חורים, בעיקר משום שגם אם ההנהגה תחוסל - וסביר שסינוואר ושות' חכמים מכדי לתת לישראל את האפשרות לחסל את כולם בבת אחת - יקומו לה יורשים שינסו לאגד את הכוחות, להשתקם ולהשיב מלחמה. מאחר שבשלב הנוכחי נראה שישראל לא מתכוונת לפעול ברפיח וגם לא להשתלט על ציר פילדלפי (ואפשר שגם לא להשלים את כיבוש כל העיר חאן יונס), תיוותר לחמאס די קרקע להמשיך ולפעול.

החבל האמריקני מתקצר

ישראל סיפרה לעצמה שיש לה זמן בלתי מוגבל למלחמה, אבל המציאות מוכיחה אחרת. צפון הרצועה טופל, אבל לא הוכרע לגמרי וישמש יעד לשלב השלישי של פשיטות וסיכולים מהאוויר. דרום הרצועה עדיין פעיל, וכדי להכריעו יידרש להתמיד בשלב השני של מערכה רחבה וכוחות גדולים. הבעיה היא שישראל התחייבה בפני הממשל האמריקני לצמצם את הכוחות ואת הפגיעה באזרחים, שמרביתם מרוכזים בדרום הרצועה, ובעיקר ברפיח, שפעילות בה מסכנת את ישראל בעימות עם מצרים.

מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, שביקר כאן השבוע, לא הסתיר את מורת רוחו מההתנהלות הישראלית. הוא אמר בדרכו שישראל קיבלה חבל ארוך לנצח, והיה עליה לנצלו ביתר יעילות, וכעת עליה לצמצם משמעותית את פעילותה הצבאית כדי לצמצם את הפגיעה הנגזרת בתושבי עזה.

היו לא מעט גסי רוח שהמליצו לאורח האמריקני לשוב כלעומת שבא, כאילו שיש להם תחליף לכסף האמריקני, לווטו האמריקני ולאמל"ח האמריקני. כתמיד, הוכח שישראל משוכנעת שמגיע לה הכל, ושהיא לא צריכה לתת בתמורה דבר. במקום לדון עם האמריקנים, ולו למראית עין, במה שחשוב להם - בעיקר בסוגיית היום שאחרי - בחרו אותם גסי רוח להתריס בכוונה. שוב דיבורים על טרנספר ("מרצון"), ושוב דיבורים על השמדת עזה ושריפתה.

וכל זה נעשה כשישראל נאבקת בתביעה המסוכנת של דרום אפריקה לבית הדין בהאג, בטענה שבעזה מבוצע רצח עם. עצם הנרמול של השיח הזה רע לישראל, והעובדה שיש פוליטיקאים שמתמרצים אותו גם עתה היא חרפה מוסרית וסכנה מדינית. בימים כתיקונם ניסים ואטורי אינו מצדיק התייחסות, אבל הימים אינם כתיקונם וכל התבטאות כזאת משמשת מיידית את אויבי ישראל.

נדמה שישראל צריכה לארגן מחדש את המחשבות בכל הנוגע למטרות המלחמה ולוח הזמנים להשגתן. עזה וחמאס לא יוכרעו בזמן הקרוב. לציבור הישראלי מגיע לדעת איך ומתי זה עתיד לקרות, בהינתן דילול הכוחות ושינוי דרכי הפעולה, ותחת הלחץ הבינלאומי הגובר והרצון להחזיר את תושבי הדרום הביתה.

תקומה, כמבחן לציונות

אם העניינים יתנהלו כמתוכנן, בחודש הבא ישובו לבתיהם כל מי שמתגוררים במרחק של 7-4 קילומטרים מהרצועה. מי שיבחרו שלא לחזור, יוכלו להישאר במלונות עד 30 ביוני. לגבי 24 הקיבוצים שנמצאים במרחק של עד 4 קילומטרים מהגבול, התמונה שונה: 20 מהם מתוכננים לחזור ב־1 ביולי, וארבעת הקיבוצים שנפגעו הכי קשה - כפר עזה, נחל עוז, בארי וניר עוז - יחזרו בטווח של שנתיים-שלוש.

כדי שהתוכנית הזאת תתממש, נדרש קודם כל להסיר את האיום הצבאי בעזה, אחרת אף קיבוצניק לא יחזור לכרם שלום כשמעבר לגדר רפיח מאיימת מתמיד. גם ככה נדרש להסביר לתושבים שמה שהובטח להם - אפס איומים, שקט מוחלט - אינו בר־השגה בטווח הזמן הנראה לעין, וגם בעתיד ישוגרו רקטות (אם כי בכמות ובתדירות נמוכות יותר).

תיאום הציפיות הזה קריטי לחלק השני והלא פחות חשוב של המערכה, הניצחון האזרחי - התקומה של הנגב המערבי מהשפל הגדול בתולדותיו לפריחה ושגשוג. כרגע זה נשמע כמו חלום רחוק, אבל במנהלת תקומה משוכנעים שזה יקרה. כתמיד בישראל, הדרך לשם רצופת מהמורות וביורוקרטיה מורטי שערות ועצבים.

דוגמה: רבים מהבתים בקיבוצים שנפגעו אינם ראויים למגורים. מנהלת תקומה מבקשת שייהרסו, ובתים חדשים ייבנו תחתם. מס רכוש מתנגד: הוא מעדיף שהם ישופצו, עניין זול בהרבה. חוששים שם מתקדים שיעלה מיליארדים למשק בתביעות על נזקי עבר ובכאלה שיהיו בעתיד. במנהלת תקומה מנסים לשכנע שאיש לא יסכים לגור בבית שנשרף, נבזז, או שחלק מדייריו נרצחו ונאנסו. זה לא רק עניין פיזי אלא גם פסיכולוגי. אבל מס רכוש בשלו. אם אתם רוצים, הם אומרים לאנשי מנהלת תקומה, תממנו מהתקציב שלכם את ההפרש שבין שיפוץ להריסה.

במנהלת תקומה משוכנעים ששיקום חבל הארץ הזה הוא מבחן לציונות, לא פחות. אם ישראל תצליח כאן, היא תצליח בכל מקום. אם היא תיכשל כאן, היא תיכשל בעתיד גם במקומות אחרים. לכן ההסתכלות היא מרחיבה, נדיבה.

משה אדרי, שעומד בראש המנהלת, הנחה שבכל מקום שיש ספק - אין ספק. זה נכון במקרים הפעוטים לכאורה: במלונות שחשבו שאפשר להסתפק רק בארוחות בוקר וערב ולתת בצהריים כריכים, או שאפשר לשכן זוג הורים עם שלושה מתבגרים בחדר אחד. וזה נכון במקרים המורכבים יותר: במרכיבי ביטחון ליישובים, בתוכניות להרחבת כבישים ולהקמת שכונות, ואפילו ברעיון להקים מרכז ספורט ותרבות שישרת את תושבי האזור ולצידו מרכז רפואי שיחסוך את הצורך לרוץ בכל עניין לבאר שבע או לתל אביב.

גם על הזיכרון מתקוטטים

הרעיון הוא להפוך את השבת השחורה מנקודת שפל לנקודת זינוק. לשם כך נדרשים משאבים רבים, שמוערכים ב־20 מיליארד שקלים לחומש הקרוב, שיתוף פעולה מלא של כל משרדי הממשלה, ונכונות של התושבים. שני הסעיפים הראשונים הם טכניים, ודורשים רצון טוב וראש גדול של הממשלה ושל פקידיה; הסעיף השלישי הוא בעיקר פסיכולוגי, ומותנה לא רק במימושם של השניים הראשונים אלא קודם כל בכך שבנגב המערבי יהיה ביטחון.

על הביטחון אחראי צה"ל. הוא יצטרך לכונן אמנה חדשה מול התושבים. זה ייקח הרבה שנים, ויצריך הרבה כוחות. שום דבר לא ייראה עוד כפי שנראה לפני 98 ימים: לא בהיקף הכוחות, לא באמצעים, לא באופי הפעילות, וצריך לקוות שגם לא באיום ממערב.

ועדיין, כדי שהניצחון יושג צריך גם את האזרחים. חוזקם של הקיבוצים הוא בקהילות: כרגע הן שבורות. רבים מתאבלים על מי שנרצחו, או חרדים למי שחטופים, או גם וגם. רבים גם לא יודעים אם ישובו, ומתי, ולאן. זה תלוי בביטחון, וזה תלוי בקהילה. ההיאחזות בה היא עניין דרמטי; לכן גם הקפידו הקיבוצים לעבור כמקשה אחת למגורים חליפיים, שבהם יוכלו לשמר את השיתוף.

במנהלת תקומה הובטח להם שהדנ"א הקהילתי יישמר גם בעתיד: הקיבוצים יאוכלסו באנשים שלהם, ולא במי שאופיים ודרכם זרים למקום.

שני עניינים נותרו פתוחים. הראשון נוגע למי שמכונה "זכאי נבדל". אלה שבחרו להתנתק מהקהילה, או שיבחרו לעשות זאת בעתיד. עד לשבת השחורה הקיבוץ היה בשבילם הכל: בית, פרנסה, חינוך. עכשיו הם נשארו בלי כלום: הבית שייך לקיבוץ, והם צריכים להתחיל מאפס, לפעמים ממינוס. זה אתגר עצום, שמחייב יצירתיות ורוחב לב בפתרונות, שני מצרכים שממשלת ישראל חסרה בהם.

העניין השני נוגע להנצחה. כל קיבוץ יוכל להקים את חדר הזיכרון שלו, אבל כדי להימנע ממודל רמת הגולן של אנדרטה על כל מטר, הוחלט כי ההנצחה הלאומית תיעשה באתר אחד מרכזי שיוקם בנגב המערבי, ואליו יגיעו בני נוער ותיירים וכל מי שירצו לזכור ולהיזכר. גם העניין הזה לא יסתיים בלי קרב: נכון להשבוע, משרדי החינוך והמורשת מתקוטטים ביניהם מי יקים את המוזיאון, ומאיזה תקציב.

הבטחות לא יספיקו

לדרום יש את מנהלת תקומה, לצפון אין כלום. עשרות אלפי תושבים מפונים, נזק עצום לרכוש פרטי, ציבורי וחקלאי, ויותר סימני שאלה מתשובות לאן האזור הזה הולך, צבאית ואזרחית.

כמו בדרום, הכל מתחיל בביטחון. צה"ל היכה השבוע משמעותית בחיזבאללה: מחיסולים ועד תקיפת מאות מטרות, חלקן משמעותיות לארגון. הנזק שהוא ספג בתגובה היה נסבל: למעט נזק מסוים שנגרם בבסיס הבקרה האווירית במירון, לא נפגע שום דבר קריטי. יש לזה פלוס ומינוס. הפלוס הוא בכך שלחיזבאללה כואב יותר. המינוס הוא שזה כאב חולף, כלומר הישגים טקטיים שאפשר לשקם אותם במהירות יחסית.

במצב הדברים הנתון אין לישראל פתרון טוב לצפון. בוודאי לא כזה שישיב את התושבים הביתה ויבטיח להם אפס דאגות בעתיד. אלטרנטיבה אחת היא מלחמה. המשמעות שלה היא נזק עצום ללבנון, אבל גם נזק כבד לישראל וחוסר ודאות לגבי מה שיקרה בסיומה. למי שמבטיח ניצחון קל כדאי להיזכר בקשיים שחווה צה"ל בעזה ובמחיר שהוא משלם, ועזה היא משחק ילדים לעומת לבנון.

אלטרנטיבה שנייה היא הסכם. האמריקנים דוחפים בכיוון הזה, ושואפים להסדיר על הדרך גם את מחלוקות הגבול בין ישראל ללבנון. הסיכוי להסדר כולל קלוש (לחיזבאללה יש אינטרס לשמר מחלוקות עם ישראל), והסדר מצומצם יהיה על הקרח, כי לא יהיה מי שיאכוף אותו. אותה קהילה בינלאומית שלא מנעה מחיזבאללה להתחמש או לרדת אל מדרום לליטני, כפי שקובעת החלטה 1701 של מועצת הביטחון, לא תעשה זאת בעתיד.

ממשלת ישראל התחייבה שהאיום יוסר, וספק אם תעמוד בכך. צה"ל אמנם ינייד בשבועות הקרובים כוחות סדירים מעזה לצפון, אבל יעשה זאת כדי לאפשר את שחרורם של עשרות אלפי חיילי מילואים שיחזרו לעבודה וללימודים. ממילא הוא יתקשה לנהל שתי מלחמות ברצף, כשהראשונה עוד לא הסתיימה והשנייה קשה מהראשונה. הוא זקוק למילוי מצברים ומלאים לפני שייצא שוב לקרב.

התסריט הסביר הוא שיושג הסכם כלשהו שיוצג כהצלחה, ועל בסיסו ייקראו תושבי הצפון לשוב לבתיהם. צה"ל יישאר בגבול במסה שלא תאפשר לכוחות רדואן לפשוט על יישובים, ויחפש דרכים אחרות להרתיע את חיזבאללה.

כדי שהתושבים יאמינו, ויחזרו, נדרשים שני עניינים. הראשון הוא שלא יתקיים מלבנון איום ישיר, בעיקר של טילי נ"ט שזרעו הרס ביישובים. השני הוא שהממשלה תחבק אותם, בדיוק כמו בדרום. שתקים מנהלת לטיפול בנזקים, שתנהג לא בקמצנות אלא ברוחב לב, שתסייע לעסקים, לחקלאות, לחינוך, לבריאות. שהצפון יפסיק להיות פריפריה ויהפוך לחבל ארץ ששווה לגור בו.

המילים אמנם נאמרות, אבל בינתיים יש מעט מאוד מעשים שמגבים אותן. אחרי 7 באוקטובר זה לא מספיק. לצפון מגיעות לא רק הבטחות, אלא גם תשובות.