בימים שלאחר סערת השימוע בקונגרס החלו להבות הביקורת ללחך את גלימותיה של צמרת ההנהלה בהרווארד. עם הקוראים לפיטוריה של הנשיאה קלודין גיי נמנו מחוקקים אמריקנים, בכירים במשק וראשי קהילות יהודיות ברחבי המדינה. גם התנצלותה של גיי וניסיונה לתקן את תשובותיה השנויות במחלוקת בקונגרס לא סייעו להנמכת הלהבות. חבר המנהלים של הרווארד נאלץ להתכנס בבהילות כדי להחליט על עתידה.
"הדיונים הנרחבים שקיימנו מחזקים את ביטחוננו בכך שהנשיאה גיי היא המנהיגה הנכונה לעזור לקהילה שלנו להחלים ולטפל בסוגיות חשובות שאנו מתמודדים איתן", הסבירו חברי ההנהלה את החלטתם להשאיר בתפקיד את גיי, שבכהונתה הקצרה הביאה על אוניברסיטת היוקרה האמריקנית מטחי ביקורת, לעג וגינויים בעקבות התנהלותה מול אירועים שהתקיימו בקמפוס לאחר מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר.
"נאמר לי על ידי שני עיתונאים, כי אחד השיקולים שהקשו על הדירקטוריון לפטר את גיי היה החשש שלהם כי זה ייראה כאילו נכנעו לי", כתב אז איש העסקים ביל אקמן בחשבון ה־X (טוויטר לשעבר). "הכתבים ציטטו בפניי את אחד מחברי ההנהלה שאמר כי 'אם ביל היה מפסיק לצייץ, היינו מגיעים להחלטה הנכונה'", הוסיף. פחות מחודש לאחר מכן גיי התפטרה מתפקידה, אך אקמן פתח חזית נוספת והשיק קמפיין שהתפשט בסערה לשאר אוניברסיטאות העילית בארה"ב.
עד המלחמה שמו של אקמן (57) היה מוכר בעיקר בעולם העסקי־כלכלי. הוא נתפס כגאון בתחום ההשקעות בזכות כישרונו וחושיו העסקיים המחודדים, שהובילו אותו לעמוד בראש קרן הגידור האמריקנית Pershing Square המחזיקה כיום בתיקי השקעות של מיליארדי דולרים ומניבה רווחי ענק ללקוחותיה ברחבי העולם. שנים רבות לפני שיצא פומבית נגד הרווארד הוא היה בן בית במסדרונות הקמפוס היוקרתי בבוסטון, כשהשלים בהצטיינות תואר ראשון באמנויות ותואר שני במינהל עסקים.
קרן הגידור הראשונה שלו, Gotham Partners, השקיעה בחברות ציבוריות, ובתוך זמן קצר ניהלה נכסים בסך כולל של 500 מיליון דולר. בעזרת ההון שצבר הקים אקמן ב־2004 עם שותפים את Pershing Square, שלפי דיווחים הניבה יותר מ־10 מיליארד דולר ללקוחותיה בתוך עשור. בשל הצלחתו הכלכלית המסחררת, אקמן לא חשש להיכנס לעימותים פומביים עם חברות מובילות, כמו "הרבלייף", שכונתה על ידו "תרמית פירמידה". טענותיו הובילו לכך שמניית החברה ניזוקה קשות, מה שגרר גם הפסדים והוצאות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים עבור יחסי ציבור.
עם הון משוער של כ־3.5 מיליארד דולר, אקמן הבטיח להצטרף למסורת של עשירי עולם אחרים ולתרום לפחות 50% מהונו למטרות צדקה עד סוף ימיו. ב־2006 הקים עם אשתו את קרן "פרשינג סקוור" שמטרתה "לתמוך במנהיגים יוצאי דופן ובארגונים חדשניים המתמודדים עם סוגיות חברתיות חשובות".
מאבק אישי
מייד לאחר 7 באוקטובר פרסמו כ־30 תאים סטודנטיאליים פרו־פלשתיניים מהרווארד הצהרה שבה האשימו את ישראל במתקפת הטרור של חמאס. נשיאת האוניברסיטה לא השמיעה גינוי חד־משמעי נגד מעשי הטבח.
בקמפוס השתררה תחושה כבדה, בעיקר בקרב סטודנטים יהודים, שגל אנטישמי שוטף את האוניברסיטה, ורבים הביעו חשש לביטחונם. בתוך האווירה הזו הצליח ציוץ אחד של אקמן ליצור תגובת שרשרת שטלטלה את המוסד שבו למד. "נשאלתי על ידי מנכ"לים אם הרווארד יפרסמו את שמות החברים בארגונים שמאחורי ההצהרה, כדי לוודא שאף אחד מאיתנו לא יעסיק בטעות אף אחד מהם".
אקמן רצה לוודא שהחברות שבבעלותו לא יעסיקו סטודנטים שתמכו במעשי חמאס, וסחף אחריו שורה של מנכ"לים נוספים שהצטרפו לקריאה. במשך ימים שלמים נדמה כי הוא זנח את פעילותו העסקית לטובת ציוצים ארוכים, מכתבים, עצומות וקריאות חוזרות להנהלת הרווארד ומוסדות אחרים לפעול נגד גילויי השנאה בתחומם. הוא גם הרבה לצייץ סרטונים של סטודנטים שתלשו כרזות של חטופים או התבטאו באופן אנטישמי.
בראיון שהעניק ל"וול סטריט ג'ורנל" לפני כחודש אמר אקמן: "כשהתחלתי, זה היה בגלל האנטישמיות. הנושא הגדול יותר היה האידיאולוגיה הזו בקמפוס שהביאה למחיקה של חופש הביטוי". אקמן טען בזמנו, כי הרווארד מיישמת מדיניות "סלקטיבית" בנוגע לחופש הביטוי, ושיש לבחון לעומק כל שיח הקורא לאלימות.
לאחר שראה כי הרווארד מתקשה להתמודד עם גילויי האנטישמיות בקמפוס, ושוחח עם יהודים רבים שחששו לביטחונם, הוא פנה ישירות לנשיאה גיי. בתחילת נובמבר שלח את מכתבו הראשון לגיי, במה שנראה כאות הפתיחה של מאבק אישי נחוש שנועד לבלום את הידרדרות האוניברסיטה שלמד בה ושתרם לה במשך שנים.
"כשאמרת כי הרווארד 'מאמצת מחויבות לחופש ביטוי', שלחת מסר ברור שהקריאות להשמדה ואנטישמיות מצד המפגינים מותרות בקמפוס", כתב אקמן. "עצוב לי לומר שהרווארד הפכה גם למקום שבו סטודנטים יהודים מודאגים מאיום של אלימות פיזית נגדם, והם נאלצים לשבת לצד סטודנטים אחרים בכיתה שמפרסמים בגלוי ובנוחות, בשמם האמיתי, הצהרות ודימויים אנטישמיים". מכתבו לא קיבל מענה מאנשי הרווארד, אך הגיע בתקופה שבה תורמים רבים של המוסד החליטו למשוך את תרומתם, כמו משפחת עופר, יוסי סגול (מבעלי "כתר פלסטיק") וכן קרן וקסנר, שהודיעה כי תפסיק לשתף פעולה עם בית הספר קנדי לממשל.
בהמשך אקמן אף הזמין את גיי להקרנה של סרט הזוועות מ־7 באוקטובר שהתקיימה בהרווארד, במסגרת יוזמה משותפת עם שגריר ישראל לאו"ם גלעד ארדן. גיי דחתה את ההצעה, והסבירה שעליה להגיע למחרת לשימוע בקונגרס בוושינגטון. כאשר הציע אקמן להטיס את גיי באופן מיוחד לוושינגטון כדי שתספיק לצפות בסרט ולהגיע לוושינגטון בזמן, נתקל בסירוב נוסף.
השימוע טלטל את אמריקה: שלוש הנשיאות של המוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר במדינה התחמקו מלומר באופן נחרץ כי קריאה לרצח יהודים מהווה הפרה של קוד ההתנהגות של מוסדותיהן. אקמן קרא לגיי, לנשיאת אוניברסיטת פנסילבניה ולנשיאת אוניברסיטת MIT להתפטר בבושת פנים.
מי כאן המשתיק
למרות הביקורת על ההופעה בקונגרס, גיי הצליחה לייצב את כיסאה, אולם עד מהרה נפתחה נגדה חזית חדשה. היא הואשמה בכמה וכמה מקרים של גניבה ספרותית (פלגיאט) במאמרים אקדמיים מעברה ובעבודת הדוקטורט שלה.
נטען כי היא השתמשה בחומרים ממקורות אחרים מבלי לתת קרדיט למקור שממנו נלקחו.
מדובר במעשים הנחשבים הפרה חמורה של כללי היושרה האקדמית. הרווארד וגיי מיהרו להוציא הבהרה כי היא תתקן את עבודותיה, אך הלחץ הציבורי נגדה התחדש, וגם ועדת החינוך של הסנאט הודיעה שתבדוק את התנהלות האוניברסיטה סביב הפרשה. בתחילת ינואר החליטה גיי להתפטר מתפקידה ובמכתבה לקהילת הרווארד טענה כי "היה זה מדאיג שהטילו ספק במחויבות שלי להתעמת עם שנאה, כמו גם המחויבות שלי לשמירה על קפדנות ודיוק מדעי - שני ערכי יסוד שהם מהותיים למי שאני. היה גם מפחיד עבורי להיות נתונה תחת מתקפות אישיות ואיומים הניזונים ומונעים מאיבה גזענית".
תומכיה של גיי האשימו את איל ההון. "ביל אקמן הוא השפעה מזיקה על החינוך האמריקני. הוא חושב שהכסף שלו שווה לחוכמה, וגם אם זה לא ככה - הוא חושב שזה נותן לו את הזכות להתנכל. הגיע הזמן לעמוד מול אנשים כמוהו, הוא מתועב", צייץ גרג גונסלבס, פרופסור באוניברסיטת ייל. אקמן לא נשאר חייב, וענה: "מה אמרתי בנוגע להרווארד שקשור לכסף? גיי התפטרה משום שאיבדה את אמון האוניברסיטה בשל מעשיה וחוסר מעשיה וכישלונה המנהיגותי".
"זה לא הגיוני לומר שהיא התפטרה בגלל שאיבדה את אמון האוניברסיטה", הגיב לו משתמש אחר ברשת החברתית. "היא התפטרה בגלל שהשתמשת בכסף שלך כדי להוביל קמפיין מוצלח שערער את מנהיגותה. אחריות תקפה לשני הצדדים". אקמן דחה טענות כאלה: "איך השתמשתי בכסף שלי בדיוק? מעולם לא איימתי למנוע תרומות. התפטרותה של גיי לא קשורה לכסף - מדובר בכישלונה המנהיגותי ובשאלות לגבי עברה האקדמי".
בחסות הקביעות
לאחר התפטרותה של גיי היה נדמה כי אקמן מוריד הילוך ומאבקי הטוויטר נרגעו, אך עד מהרה התברר שהיתה זו מעין הפסקת אש זמנית.
הפעם הופנו החיצים נגד אשתו של אקמן, נרי אוקסמן, חוקרת אמריקנית־ישראלית שלמדה ב־MIT ונחשבת לדמות בולטת ומוערכת בעולם האדריכלות. יומיים לאחר התפטרותה של גיי פורסם ב"ביזנס אינסיידר" תחקיר שלפיו אוקסמן לכאורה העתיקה חלקים בעבודת הדוקטורט שלה בשנת 2010, מבלי לציין את המקור.
בניגוד לגיי והרווארד, שמיהרו להתנער מההאשמות, אוקסמן בחרה להתנצל, להסביר שמדובר בטעות, וציינה שלא הוסיפה מירכאות כשציטטה מקור אחר בתוך עבודתה, אף שהמקור עצמו צוין כנדרש ברשימה הביבליוגרפית בעבודה. "אני מצטערת ומתנצלת על השגיאות הללו", כתבה והתחייבה להכניס את התיקונים הנדרשים.
"מאז שאני זוכר, בעולם העסקים והתקשורת המשפחה נשארת מחוץ לתחום, אלא אם היא מעורבת ישירות בעסקים. אתה יכול לתקוף את הבוס כמה שאתה רוצה, אבל לא את אשתו ולא את הילדים שלו", כתב אקמן לאחר פרסום התחקיר. "זה נכון גם לעסקאות - אתה לא רודף משפחה של מישהו כדי להגיע לאיש עסקים. זהו קוד קדוש שמעולם לא ראיתי כי הופר".
התחקיר, שהיו מי שפקפקו באמינותו, הביא למתקפת נגד שאף אחד באקדמיה לא חזה. בימים האחרונים השיק אקמן את הקמפיין השני שלו: מיזם ענק המבוסס על בינה מלאכותית שתנטר, תעבד ותנתח עבודות אקדמיות של הסגל האקדמי ב־MIT במטרה לבדוק מי מהם ביצע גניבה ספרותית. כאילו לא די בכך, בכוונתו לשכלל את הפרויקט ולהרחיבו לאוניברסיטאות נוספות.
"אתמול בלילה אף אחד לא ישן טוב ב־MIT לאחר שפרסמתי שאנחנו משיקים את מיזם סקירת הפלגיאטים. אני בטוח שהיה אפשר לשמוע התנשפות קולקטיבית בקמפוס. אף עבודה כתובה באקדמיה לא תוכל לשרוד את הכוח של הבינה המלאכותית בחיפוש אחר מירכאות או אי מתן קרדיט ראוי. למה שנעצור רק ב־MIT?", צייץ אקמן.
ניתן לשער כי מלבד העניין האישי נגד האוניברסיטה שבה למדה אשתו, יש פה גם סגירת מעגל עבור איש העסקים הממולח. נשיאת MIT, סאלי קורנבלות', נותרה היחידה שעוד לא התפטרה מתפקידה מבין שלוש הנשיאות שהשתתפו בשימוע בקונגרס. העברת המתקפה מהרווארד ל־MIT יכולה לרמז כי אקמן מעוניין "לסיים את העבודה", ולדחוף גם לפיטוריה של קורנבלות'.
הסטודנטים מבינים
"יש הבדל גדול בין המקרה של גיי למקרה של נרי, גם כי שתיהן מגיעות מדיסציפלינות שונות לגמרי", אומרת ל"ישראל השבוע" לי־ים שטיאט, דוקטורנטית לביולוגיה ולמחשבים ב־MIT. "נרי מגיעה מתחום ההנדסה, שבו המאמרים מדברים על תוצאות שאתה מייצר. גיי, לעומתה, מגיעה ממדעי הרוח, שהמאמרים שם מדברים יותר על רעיונות. במקרה של נרי אין גניבת רעיון. לעומת זאת, גיי ממש חיברה מאמר דעה על גיוון חברתי ולקחה רעיון של מישהו אחר וציינה אותו כאילו זה שלה.
"נוסף על כך, המעמד האקדמי שלהן פשוט לא בר השוואה. נרי היא לא ראש של אוניברסיטה והיא לא חוקרת באקדמיה יותר. גיי היא לא רק פרופסורית אלא נשיאה של אחד מהמוסדות האקדמיים החשובים. ואם היא מעתיקה דברים, הבעיה היא לא רק בטיב העבודה שלה אלא גם במסר שמועבר לסטודנטים".
והמקרה של נרי לא מעביר מסר?
"לגיי היה מספיק זמן ועורכי דין שאיימו בתביעת השתקה נגד ה'ניו יורק פוסט'. כשזה הגיע לנרי, נתנו לה שעות ספורות לפני הפרסום. למה, כי היא ישראלית? כי היא אשתו של אדם שמבקר את הרווארד? בניגוד לתגובה של גיי והרווארד, שאמרו כי לא היה ולא נברא לפני שבכלל בדקו את הטענות, נרי ישבה ובדקה, אמרה 'טעיתי' והתחייבה לתקן. היא לא שיקרה ולא המשיכה עם השקר שלה. במקום זאת, היא היוותה דוגמה עבור כולנו לדרך הנכונה להגיב למקרה כזה. ואני משערת שגם ב־MIT יתגלו בקרוב שקרים נוספים. למה? כי המציאות שאנחנו רואים כיום היא תוצר של אובדן ערכים מאוד עמוק".
לדעת שטיאט, "אנחנו רואים דפוס של חברי סגל שמשתמשים באקרדיטציה שמעניקה להם 'אמינות' מצד האוניברסיטה, יחד עם תחושת חסינות שפיתחו בשל הקביעות שיש להם - כדי לומר מה שהם רוצים ללא קשר לתחום עיסוקם וללא שום ביסוס. אין כיום מנגנון באקדמיה שמתמודד מול זה. היוזמה של אקמן מנסה לתת פתרון ולהעלות את הנושא לסדר היום".